בין שתי ערים (אייפל, סיין והפאלה דה טוקיו)

25 באפריל, 2008

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

אבל כל מה שדרוש כדי לגלות את המג'יק סטיק ואת היכולת לנוע בזריזות הוא סיבה טובה מספיק וכרטיס טיסה זמין. חברים טובים שלנו איבדו אבא, ותוך כמה שעות אב הבית היה על המטוס בדרך לישראל. הנסיבות עצובות, האפשרות להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים ברגעים כאלה משמחת. גם היכולת להסתובב שוב ברחובות שאני אוהבת כל כך. פתאום קינאתי בו. פתאום התגעגעתי קצת.

מתורגלת כבר קצת בחד הוריות זמנית, טפו טפו, פיזרתי ילדה אחת ואת האחרת הפקדתי אצל בייביסיטר חדשה ומצוינת, ויצאתי לעבוד. כלומר לקחתי, כמדי בוקר, מחשב נייד ואת ספרון המפות של פריז, ועליתי על המטרו. קח אותי לאן שתיקח.

מטרו מספר 6 הוא עילי בחלקים רבים של המסלול שלו. עליתי עליו, התכוונתי לרדת בלה מוט פיקה-גרנל, התחנה הכי קרובה לאייפל, עכשיו כשתחנת ביר חכים בשיפוצים. אבל היה עמוס, ומהחלונות ראיתי שוב את שדרות גריבלדי היפות, אז ירדתי קודם.

יש כאן הרבה אזורים שתענוג ללכת בהם לאיבוד. גם היום, שלושה חודשים אחרי נחיתתנו כאן, יש עוד כל כך הרבה מקומות שעוד לא ראינו.

אז ירדתי בסוורה-להקורב, ללכת לאיבוד קצת שם. היה קר ורטוב, אבל הרטיבות הולמת את העיר הזאת. המדרכות כל כך שחורות, שגשם קל והן הופכות למראות כהות של מועדונים משנות השמונים, וככה רואים את כל היופי הזה כפליים. התכוונתי לדבוק בתכנית המקורית, ודרך שדרות גריבלדי היפות להתקדם לכיוון לה מוט פיקה גרנל, ומשם, בסיור רגלי ברובע השביעי, להגיע למוזה ד'אורסה הכל כך יפה. היינו בו כבר, אבל הקטנה עשתה בו שמות, השתמשה בכבלים שמפרידים בין התמונות הנהדרות ובין הקהל המשתוקק לראות אותן, בתור טרמפולינה, חבל דק להתאמן עליו ולפתח את שיווי המשקל. רק האיפוק העצבני של שומרי המוזיאון מנע מהם לזרוק אותנו משם, אבל הבנו את הרמז והתפנינו משם, רק אחרי שראיתי עוד כמה רקדניות של דגא וכמה נשים שמתנגבות אחרי אמבטיה. רציתי לחזור לשם לבד.

לבד. הייתי לבד. היה כבר מאוחר מספיק לשלוח SMS לארץ – התברר שזה אפשרי לחלק מהסלולריים, אתה מנסח בדיוק מה שאתה רוצה לאמר, רק בלעז, אבל זה כמו לשלוח בקבוק בים – לפעמים זה מגיע ולפעמים לא. אז שלחתי בוקר טוב ומקווה שישנת טוב ותתקשר כשתוכל. ישן טוב, כנראה.

במקום שדרות גריבלדי, מצאתי את עצמי באוונו דה סאקס, שדרות אספלט רחבות שהאייפל ניצב בקצותיהן. עדיין חשוך כאן בשעות כאלה. זה מדכא לצאת בבוקר כשחשוך, אבל אני כבר יודעת שעוד מעט, בסביבות רבע לתשע, תצא השמש. השאלה רק באיזה צבע תצבע את הכל. אוונו דה סאקס, יפות ושוממות מתחברות לשדרות ברטיי, ואלה מגיעות לאגליז דו דום – (שם קבור נפוליאון), שזה בעצם הגב של האינווליד, מבנה יפה, עם כיפת זהב, חפירים שמגנים עליו מכל הצדדים ועצים שמעוצבים כחרוטים, למעשה כפגזים. מאוד מיליטריסטים כאן, במיוחד בסביבות האקול מיליטר, הפו"ם של צרפת. בבניין האקול מיליטר נותרו חורים של פגזים וכדורים ממלחמת העולם השניה ועל כל בניין שלישי כאן יש שלט שמתאר מי נהרג על שמירת הבית, או בשפתם, העקרונית תמיד, גם כשאין צורך, על הגנת השיוויון, החירות והאחווה. אלא שלהבדיל ממבני הבטון המכוערים של בה"ד 1, כאן המיליטריזם לובש צורות כל כך יפות, כל כך מרשימות. לא ברור לי מה עדיף.

השמש קמה, היא מותחת זרועות והחליטה לטובתי: היום צהוב. היא לא מחממת, למה שתעשה את זה, אבל היא שופכת על העיר ואנשיה אור נעים ומחמיא. לפי הטלפון הדומם, הוא עוד לא קם.

אחרי עצירה קטנה לקפה באוונו דה טור מובורג, שוב מתברר שהמחשב הנייד הוא לא באמת נייד, כי הוא לא עובד ללא חיבור חשמלי, ואני ממשיכה לרחוב גרנל המתוק כל כך. עדיין קר, כבר מואר, והכל כל כך יפה. אזור הרובע השביעי הוא אזור של שדרות רחבות, עצומות, חזקות, מדויקות, ושל רחובות קטנים, אישיים כמעט, שנמתחים ביניהם, מנומרים בפטיסרי כחול ובולנז'רי ירקרק ובושרי אדום. את השמיים התחומים בין הבתים מנקדות עדיין מנורות חג המולד שדולקות גם ביום, כל כך עדינות שהמצלמה שלי לא מצליחה לתפוס אותן, אבל הן מדגדגות את העין, משמחות אותה. הכל סגור. מתי הם מתחילים את היום, הפריזאים האלה? הנה, בשוק רחובי קטן מתחילים לאט ובישנוניות לפרוס דוכנים. כי ריח של מרק עדשים ממלא את הרחוב הקטן, כנראה שמישהו בכל זאת התעורר באחד הביסטרואים. הקצביות כבר פועלות במרץ, על הגריל, עופיונים קטנים ומעושנים מפיצים ריח שהולך מצוין עם המרק ההוא.

גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל

גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל

בלי כוונה, הגעתי שוב לשאמ דה מאר, הגנים של האייפל. אי אפשר להרגע מכמה שהמפגן הזה מרשים, חזק ויפה. תיירים חרוצים כבר עומדים בתור לטפס עליו. באחת השבתות כבר גילינו שיש המון מה לעשות בסביבתו של האייפל עם ילדים: יש סוסי פוני וקרוסלה ותיאטרון בובות וגני משחקים מתוקים, אבל עכשיו, אני עוברת בין הרגליים של האייפל ומגלה ליד הרגל המערבית שלו גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל, ציור קטן של פסטורליה וטבע  ליד מפגן העוצמה האנושי הזה. חיילים, ככל הנראה טירונים, לפי גילם הצעיר והאופן שבו הכומתה עדיין לא יושבת להם טוב על הראש, צועדים בסך, אבל בערפילי הבוקר השמשי העדין הזה, אפילו חיילים שמסודרים בשלשות נראים כמו ילדים בטיול שנתי במשעולי הגן המפתיע הזה.

בוקר טוב ישראל. איזה כיף לשמוע את הקול העייף הזה תוך כדי הליכה. קר אצלכם, שמעתי. קפוא. קר יותר מאשר אצלנו עכשיו. היה נורא קר בלילה. הקור הזה תפס את כולם לא מוכנים. אצלנו כבר אפילו חם מדי בתוך הבתים. אז פגשת את זה ואת זה ואת זה? איזה כיף לך. ואיך נראית ההיא, אחרי לידה? קורנת? והתינוק מתוק? ודיברת גם איתם? והם מסרו ד"ש? והיא בהריון? ואו. איזו זריזות. ואיך התינוק שלה? ואיך העיר? ואיך זה לישון בבית של ההורים פתאום? הוא מתאר לי את העיר כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. יותר נוח, כי מתברר שהוא דובר את השפה, אבל משהו בה אחר, כנראה שהיא לא מתמסרת בקלות לאוהבים ישנים שעזבו אותה וחוזרים רק לבקר.

אני כובשת את העיר ברגלי, חוצה את הסן בפונט ד'אינאה, מגיעה למקומות חדשים. הרובע השש עשרה מקבל אותי עם מדינאים ומוסדות אמריקאים. אוונו קנדי ואוונו דה ניו יורק, ושדרות הנשיא ווילסון, והגן המתוק שליד רחוב האו"ם. למוזה ד'אורסה כבר לא אגיע היום, אבל פאלה דה טוקיו כאן ממש ליד, וגם המוזיאון לאמנות מודרנית. הגעתי. נראה מעניין, גופי תאורה משונים תלויים מהתקרה הגבוהה, אבל יותר מדי אנשים בסרבלים ובתגים שמשתלשלים מצווארם נכנסים ויוצאים. שומר גדול עוצר אותי, רק מחר תפתח התצוגה לקהל. והמוזיאון לאמנות מודרנית – רק בפברואר. עכשיו, כשאני יודעת בדיוק איפה זה ואיך זה נראה, זה כבר בהישג ידי. ממשיכה.

שוב מטפטף, והג'ינס שלי כבר ספוגות עד הקרסוליים, ובכל פעם שאני מחליטה שהגיע הזמן להבלע באיזה מטרו שייקח אותי למחוזות ענייניים יותר, כמו הביסטרו ליד הבית שבו אני בדרך כלל יושבת לעבוד, הגשם נח והשמש יוצאת, ואני לא יכולה לוותר על עוד שעל.

איך הגעתי למונטאן, ההסתעפות היוקרתית מהשאנז אליזה? והאם סביר להכנס לחנויות האלה כשאני גוררת בשולי המכנסיים שלי את כל העפר המשוחרר של פריז? השטיחים העבים של פראדה ספגו את הרטיבות של הקצוות הנגררים של הג'ינס הגדול מדי שלי, ואני ספגתי את המבטים המנומסים אך היודעים שממני לא יראו שקל. בחלק גדול מהחנויות האלה אני יוצאת מרוצה, בסוג של שמחת עניים, כי גם אם היה לי כסף לא הייתי הולכת בבגדים האלה. אבל בפראדה – הו לא. מבחינתי אפשר לעבור לגור בתוך שמלות הטאפט הורודות היפות, גם את שמלת הצמר השחורה הפשוטה לכאורה אבל עם טריק בחלקה האחורי שגורם לה להשפך קצת ובעיקר מעיל העור הרך הזה, עם הרכיסה הצידית ובלי הצווארון, רק צריך להחליט על הצבע – האם החום הבהיר והקלאסי או שמא ורוד צבע גוף המקורי יותר.

רוב הזמן אני נהנית מהשקט הזה, מהעובדה שלמרות שמחירי הטלפונים ירדו מאוד, ששיחה לחו"ל עולה כמו שיחה לסלולרי בתוך הארץ, אבל איכשהו יש איזה מחסום פסיכולוגי שמונע מאנשים להתקשר לחו"ל באותה אגביות. אבל אחרי כמה שעות של שוטטות בדד, היה נחמד לשמוע את הטלפון מצלצל. לא לשיחת האיך אתם מסתדרים ואיך הולך ועדכונים כמו ההוא נולד וההוא מת  (למרבה השמחה עדיין המאזן הוא לטובת הנולדים; מעניין שעל לידות מודיעים לנו במייל, על מות בטלפון), אלא על השיחות האגביות האלה, שלא צריך להקדים להן אקספוזיציה ארוכה. כאלה שנפסקו אתמול כי הילד בכה או כי ארוחת הערב מוכנה ויימשכו מחר, ולא יהיה צורך בנערת מים שתשמור על הרצף, פשוט כי יהיה רצף.

מול החלונות היפהפיים והבלתי נגישים של מונטאן ועם הגי'נס שלי הנגררים על המדרכות אני נזכרת בג'וליה רוברטס ברודיאו דרייב, עם כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר, ומבינה שנזכרתי נכון, כשאני רואה את החנות של הארי וינסטון, התכשיטן ההוליוודי שהשאיל גם לג'וליה שבסרט את ענק היהלומים שענדה לאופרה. אני חיה בסרט. בלי כתוביות. מדלגת על הארי וינסטון, ריצ'רד גיר שלי בארץ.

אני נזכרת בחברה שיש לי באזור, מרימה טלפון, אני מחכה מול השגרירות, שם היא עובדת. איזו נחיתה מהירה. הרחוב סגור כולו, באופן קבוע, על ידי שוטרים צרפתיים, מגלה מתכות מחפש מטענים מתחת למכוניות שרוצות לעבור. מאבטח ישראלי צעיר נאבק, בנחישות גרמיות של ממש אחרי צבא, במשפחה שרוצה להכנס בלי האישורים המתאימים. המריבה התלקחה עוד לפני שהתחילה. שפה ידועה, טונים מוכרים.  קר לאללה, ואלה שמוציאים את כל העצבים שם אחד על השני לא יודעים את זה, אבל הם מחייכים אותי, שלא בטובתם. צהריים קצרצר עם חברה, טלפון מהמטפלת, כן, לנסות להשכיב את הקטנה לצהריים, אפשר לתת לה לצהריים אורז, אחרת יהיה אחר צהריים של עייפות עצבנית. את הדרך למטרו אני כבר מוצאת בלי מפה, כבר מתיישבת, עייפה ונינוחה, בלי לספור תחנות, יודעת כבר איך להגיע הביתה.

*פורסם לראשונה בידיעות אחרונות, מוסף "24", במדור "מפריזה"


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות מסלולים וספיישלים, מפריזה



הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.