טישי: מציץ ופוגע / שרון וובר-צביק

5 בספטמבר, 2008

Foundation Tichy Ocean

Miroslav Tichý, MT Inv. No 1-35, size 20,9cm x 24,8cm, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

לפי התפיסה הרומנטית שלי, כדי להיות אמן אמיתי צריך לחוות עוני וכאב.

הגבולות הנפשיים צריכים להיות דהויים מספיק כדי לאבד את האמת החברתית וליצר אחת משלך. ולאהוב אותה.

הלוואי.

בזמן שתיצור את האומנות המופלאה שלך אל תחשוב על כסף, אל תחשוב על אוכל או קורת גג. ובטח שלא על הטלויזיה הדקיקה שרק קנית.

תתמסר לסערה הזו, לפרץ התחושות שמציף אותך, תמלא את החומר בתשוקה, באדרנלין.

אל תחשב את עלויות החומרים, תחלק, תכפיל, תסתכל על אותה טלויזיה ועל הילד שהגיע קצת לפניה, ותגיע למכפלה (האמיתית לגמרי) של התוצר שלך.

תיצור למען הרגש, למען הביקורת החברתית, פורקן. למען מהפכה כלשהיא, כי תמיד היתה שם מהפכה.

תאהב את היצירה שלך ותשנא אותה באותה נשימה. תנהל איתה דיאלוג, תחיה סביבה.

תהיה שיכור בשעות הבוקר, ותעשן. תעשן הרבה.

ואז, או אז תייחל ליום מותך. כי רק באותו היום עלולה להתנגש בך התהילה. Viva la Revolution!

הלוואי.

Miroslav Tichy

Miroslav Tichý, MT Inv. no.: 1-30, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

כמו שילדים מדמיינים את אלוהים, אבל מעופש וחסר שיניים – יושב מירוסלב טישי בפומפידו בדיוק מול טירופו של פולוק.

ממתין לתורו, שרק אפסיק להסתנוור מאבק הכוכבים ואסתובב. הוא יחכה, הוא הרי חיכה כבר כל כך הרבה.

Miroslav Tichý

זו לא סתם הקדמה מנופחת על נווד, מדובר בתהליך. בבריאה ובצילום.

תהליך היצירה של מירוסלב טישי מתחיל בבניית המצלמה ועד ליצירת המסגרת. באמצע, הצילום חי את חייו.

ברגע שהסתובבתי וראיתי את שמו על הקיר נשמתי עמוק. כבר שמעתי עליו, מלמלתי, ונכנסתי מהכיוון הלא נכון של התערוכה.

מהסוף.

ההתחלה קשה, אבל הסוף ברור – הוא כאן בפומפידו. הידקתי את הטלפון בכיס האחורי, ונשאבתי לתהליך.

טישי נולד בשנות העשרים בצ'כיה. לאחר מלחמת העולם השניה למד ציור בבית הספר לאומנויות בפראג. בשנת 1948, עם עליית המשטר הקומוניסטי, עזב טישי את עולם האומנות המקובל, פרש לחיי התבודדות בקייב ובסופו של דבר איבד את הקשר עם המציאות הנורמטיבית.

בשנות החמישים, לפי קורות חייו, החל לצלם עשרות תמונות ביום – תמונות אינסטינקטיביות, מהוהות ויפהפיות בעזרת מצלמות שהוא בונה מהפסולת סביבו. בקבוקים שבורים, קופסאות נעליים ופקקים ממתכת.

דרך חייו הנונקונפורמיסטית תחת שילטון קומוניסטי, הובילו את טישי למספר אישפוזים פסיכיאטרים בכפייה ולבסוף לאבדן הסטודיו שלו.

הוא אולי זקן חסר שיניים שחי חיים תמהוניים, אבל הוא הרבה יותר מודרני ממני, צריך להודות.

התערוכה הזו נצרבה בי, בעלת השיזוף הפלורסנטי והמבט המרוכז, בגלל הקו המגומגם והאפלוליות הקסומה שלו.

בגלל שלדעתו, היופי נמצא בפגם. ולא בפרטים הקטנים.

איזו הקלה. אפשר לנשום ולהרפות את הגבות.

קרסוליים שמנים של אישה. היא יושבת על ספסל רחוב.

ההתמקדות בקרסול העבה והרגיל הזה, שנחשף מתחת לשולי שמלתה הכבדה, יוצרת מתח. מתח מיני שלא קיים יותר.

מתח מיני של אותו ספסל באותה התקופה.

הקרסול חבוק ברצועה דקה של נעל שחורה, אני רואה את הפגם והוא כל כך נעים. סקסי.

לאחר שהאובייקט צולם, טישי מפתח את התמונה ומניח אותה במחסן הביתי שלו. התמונה עוברת איתו את הימים, מתעופפת לה ומקבלת את גווני השמש.

מוכתמת על ידי בקבוק בירה שהונח עליה. נצרבת מסיגריה. ערימות של תמונות משמשות כתחתיות לבקבוקי בירה, וממש על יד – ערמות נוספות מאזנות רהיטים.

ברגע שטישי יחליט שהתמונה מוכנה, הוא יצייר לה מסגרת פספרטו. ואז הצלחת התמונה שוב תלויה ביד המקרה.

המציצנות שלו מביכה לרגע, הנשים שכנראה לא יודעות שמצלמים אותן והצילומים של אנשים בחצרות בתיהם, אבל זה עובר.

{וכמו שאחת אומרת-} לא רחוק משם:

בקומה השנייה של הגלריה לאומנות מודרנית יש ציור. ציור שאפשר לראות רק כשעומדים רחוק ממנו. כשמנסים לראות מה השלט הקטן מספר (אולי נצליח להבין מה שמו של הצייר פעם?!), הציור המובהק נעלם והשאיר אין סוף משיחות מכחול עוצמתיות וסוערות.

ואם באמת הבנתי נכון, ואם באמת מדובר במוות של מישהו קרוב שאפשר להבין רק ממרחק. כשמתקרבים, אפילו בצעד, הבד סוער בגווני השחור שלו.

כל כך התרגשתי.

Centre Pompidou

Centre Pompidou


שרון וובר-צביק היא מעצבת ואמנית שבדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לא תמיד.


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח, תרבות



תגובות:

  1. מאת nachum:

    i vistied after i read velvet.all the best,and my idea- to find an way to show what is not so good in paris.

  2. מאת Kinneret:

    שלום נחום,

    כשאני נופלת על דברים שהם ידועים מספיק ולא טובים בעיני, אני דואגת לציין את זה (יהיו כאן בקרוב פוסטים על ל'אנטרקוט הידועה ועל פושון, הידועה לא פחות, למשל; שניהם טובים פחות מכפי שמקובל לחשוב).

    אבל אם הם לא ידועים ולא טובים, נראה לי שחבל שיתפסו מקום בזיכרון.