בעיה בשחקים; ביקורת על פרויקט פיקאסו / יוסי מטלון

13 בנובמבר, 2008
Picasso Project from La Defence               photo: KR

Picasso Project from La Défense photo: KR

בפריז, מערבה מאזור העסקים La Défense, (אזור שהוא case study בפני עצמו), ראיתי ממרחק רב מבנים מוזרים, מגדלים צבעוניים, הצבועים בצבעי הסוואה. ממרחק הבנתי שיש כאן בעיה. מיד הפסקתי להביט במגדלים המבריקים, התקדמתי בעקבות ליבי. חשבתי כי גם בפריז האינטלקטואלית יצרו שכונת מצוקה למהגרים, מה שנקרא בארה"ב "housing projects" או בקצרה "projects". מרחוק ראיתי מבנים שאמרו לי "בוא לכאן וראה בעיה".

הלכתי בעקבות רגלי. עזבתי מיד את הכיכר המונומנטאלית שב-La Défense ואת גורדי השחקים שמסביב, וככל שהתקרבתי למבנים המעוגלים הללו הרגשתי יותר סכנה, יותר אי-נוחות. הייתה לי הרגשה דומה לזו שחשתי בעבר בניו יורק. בעיר שבה עבדתי על "פרויקטים", מבנים למגורים שנבנו בברוקלין והיו מיועדים בכוונה מכוונת למעוטי יכולת מכל דת, לאום או גזע. בברוקלין בודדו את שכבת האוכלוסיה העניה בעשרות מגדלים מלבניים, ובסופו של דבר, המקום הפך לכשלון.

Picasso Project in Nanterre.    Photos: Yossi Matalon

Picasso Project in Nanterre. Photos: Yossi Matalon

במקום אחר בניו יורק, בהתנסות אחרת שהיתה לי שם, במקום אחר שהיה מפחיד כל תייר או תושב, בהארלם, יצרו אדריכלות משלבת ומאחדת. האוכלוסיה השתלבה עם הארכיטקטורה והסגנון המקומי. בהארלם בנו מבנים רגילים בעלי חזות מקומית שהשתלבו גיאומטרית עם העבר והעתיד. למבנים אלו היתה דרישה רבה. עשירים ועניים שכרו או קנו דירות בהארלם, שם לא יצרו מתחם רק למיעוטי יכולת או עבור מהגרים. האזור שהיה פעם מסוכן הוא כיום מבוקש מאוד על ידי כולם. בפרויקט בפריז, לעומת זאת, האדריכל בודד, דחק והפריד, ויצר צורות אי-רגולריות לחברה אי-רגולרית. המתכנן "עצבן" את המורפולוגיה במקום להרגיע אותה, הוא יצר תמונה שונה לאוכלוסיה אחרת.

לשכונה הזאת בפריז יש שם: Pablo Picasso Cités (housing project) in Nanterre. גם שם קוראים לשכונות הללו "projects". המקום היה מאוד שקט. שמעתי שפות שלא נשמעו כמו צרפתית, ראיתי מהגרים ממקומות שונים שהגיעו לכאורה לפריז המעוצבת שתוכננה במיוחד עבורם: מגדלים מעוגלים, צבועים בצבעים מוזרים, צבעי הסוואה שמטרתם אולי להסתיר את תוכן המבנים. לצילינדרים הללו יש פתחים, חלונות בצורות מוזרות. במגדלים הללו לא ראיתי חיים.

ראיתי שם אזור סגור, מגודר בגדר רגשית. יש שם שכונה כמו ה-gate community של עשירי תל אביב החדשים שמקימים לעצמם ולדומים להם שכונות סגורות שיגודרו בגדר פיזית להגנתם הרגשית.

Picasso Project, a closer look

Picasso Project, a closer look

הצרפתים בנו ריכוז סמיך של מבנים גבוהים שמכילים ריכוז גבוה של אנשים משכבה סוציאלית אחת, הזקוקה לעזרה. עזרה אמיתית יכולה להגיע על ידי פיזור האוכלוסייה הזאת במספר מקומות, עזרה יכולה להגיע על ידי אינטגרציה ולא סגרגציה. ללא עזרה אמיתית, סמים ושאר פשעים יהיו ויתרחשו בכל פינה או סיבוב. רק חיבור מחושב ומתוכנן יכול לבודד את הרע ולהעצים את הטוב. הבידוד וההרחקה (not in my back yard  – n.i.m.b.y),  מבודדים את האלמנטים השלילים ומספקים להם מרחב פעולה חופשי מהשפעות חיוביות.

ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre רואים התקבצות, המכוונת על ידי הממשל, של שכבת אוכלוסיה בעייתית והזקוקה מסיבות רבות (סיבות שלא אוהבים) ליחס מעודד, מרסן ומפיח תקווה. ב- Pablo Picasso Cités in Nanterre אפשר לחוש בזעם שהתפרץ בעבר ועלול להתפרץ שנית. במידה וקברניטי פריז לא יטפלו בשורש הבעיה, נראה גל זעם חדש שישטוף את המתחם הזה. אדריכלות חולה יכולה ליצור חוליים חברתיים,  ניקולא סרקוזי הידוע בגישתו כנגד המהגרים הצעירים, כינה את הצעירים האפריקנים שחיים ב-projects  בכינוי Scum.

אדריכלות בריאה מונעת מחלות, אדריכלות וסביבה נכונה יכולה לטפל בכל המעגלים החברתיים ואף לרפא חברה חבולה, מרובה במשקעים שליליים, חברה פגועה. אדריכלות קואופרטיבית יכולה למתן קיצוניות אנושית.

0

– יוסי מטלון הוא אדריכל, ובעל האתר Architimes, בו ניתן לקרוא גם ממאמריו הנוס



תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח, תרבות



תגובות:

  1. מאת moshik:

    פוסט מעניין והבניינים אכן מכוערים לתפארת.
    המקרה של הארלם לא בדיוק דומה, כי מדובר באזור בתוך העיר ממש. גם בתוך פריז יש רובעים מתפתחים ומתחדשים בזכות פעילות עירונית נבונה. אבל בפרברים, ובפרט המרוחקים יותר, זה הרבה יותר קשה. יש לך דוגמאות מוצלחות לפרברי עוני מרוחקים ששוקומו?

  2. מאת עמיר:

    מרתק לחלוטין. והמדהים הוא, שאפילו במזרח לה-דפאנס יש ריבוע שנקרא les damiers , ומטרתו דומה: איכלוס ובידוד אוכלוסיות מסויימות. ככה שזה לא רק עניין גיאוגרפי, ואחרי שקראתי את הטור היפה שלך נזכרתי בשכונה ההיא ובאדריכלות הפונקציונלית שלה.

  3. מאת יוסי מטלון:

    בניו יורק בנו מבנים בתוך שכונה/אזור קיים, לא חיפשו אזור מרוחק בכדי למקם שם את המהגרים או את השונים. האדריכלות אף היא, צריכה להיות מוכרת ופשוטה, אדריכלות שאנשים מכירים ורגילים לראות בכל עיר ובכל מקום. לא היה צורך לתכנן דווקא כאן מבנים שונים במראה ובגיאומטריה שלהם. הם יוצרים זהות שמקשרת את הדיירים למבנים, זהות וקשר שלא תמיד גורמים לשקט חברתי.