אקלרים, תערוכות, רומנטיקה: יומן של מסע קצר מדי / יובל סער

6 בדצמבר, 2008
כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את העקרון, שבו השלמתי עם העובדה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי לעשות. זה היה כשהלכנו הבן זוג ואני מהמלון לכיוון הסיין, והשלט ברמזור אמר שימינה זה לגני לוקסמבורג. היה לי ברור שאם אנחנו לא פונים עכשיו כבר לא נגיע לאחד מהמקומות היותר קסומים בעיר הזו. מצד שני, הכיוון הכללי היה ישר, והיה צריך להחליט.
באותו רגע הבנתי את העקרון של חופשות מסוג זה: אין סיכוי להספיק הכל. בכל רמזור, בכל חלון ראווה, בכל תפריט של מסעדה, צריך להחליט מה עושים ואין הזדמנות להתחרט. וככל שמבינים מוקדם יותר שאין סיכוי להספיק הכל, שאין טעם לחשוב מה היה קורה אם היינו מחליטים אחרת, במיוחד בחופשה קצרה כמו זו, כך הסיכוי ליהנות גדול יותר. גם עכשיו שאני חושב על כל הדברים שלא הספקתי לעשות אני קצת מתבאס, אבל הכל בפרופורציה.
עצה נוספת לטיול רגוע יותר: להזמין חדר בלי ארוחת בוקר, אלא אם כן יודעים מראש שהיא מאד שווה. ככה לא צריך לקום בבוקר כי צריך להספיק לארוחת הבוקר לפני שהכל נגמר ויש תרוץ לאכול כל שעתיים עוד מאפה בצק משובח, ואין מה להגיד, הצרפתים האלו מבינים דבר או שניים בענייני בצקים.

ההתחלה הייתה ידועה מראש: נוחתים בפריז ביום חמישי בערב, וביום ראשון בערב ממריאים בחזרה. היו לי בראש כל מיני דברים שרציתי לעשות, מתוכם הייתה חובה אחת: לבקר בתערוכה של רון ארד במוזיאון הפומפידו, אחד המוזיאונים החביבים עלי בפריז ובכלל בעולם, שיש לו גם את חנות העיצוב אחת המגניבות שיש. בכל זאת, אם העיתון משתתף בנסיעה צריך לספק את הסחורה, ומי שרוצה יש תמונות בפליקר שלי. ולא, אני לא מתלונן. כל השאר היו אופציות. הייתה גם מטרה נוספת לביקור, להעביר את בן הזוג חוויה מתקנת כלפי העיר, אחרי שמשום מה הוא החליט שהוא לא אוהב את פריז. איך אפשר למען השם לא לאהוב את פריז?
המלון היה במונפרנס, של רשת מרידיאן, מה שהבטיח חדר נורמלי (ואפילו גדול) אבל חיסל כל יחס אישי או מיוחד. האמבטיה הייתה מכוסה כולה בפורמייקה כתומה משנות ה-70 ובדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, בכל זאת קלאסיקה עיצובית. היה להם מבצע של שני לילות במחיר של שלושה מה שהפך את כל הסיפור למאד כדאי, כי בפריז עדין לא שמעו על המשבר הכלכלי. הכל שם מאד יקר. אבל הנה השיטה שלי להתעלם מכל הסיפור: לחשוב ביורואים. כשכוס שוקו עולה שבעה יורו או כוס מיץ תפוזים (קטנה) עולה חמישה יורו, זה לא נורא. אם מתרגמים לשקלים אז מתחילה הבעיה. עצה שנייה – את הטיסה שילמנו חודש וחצי לפני הנסיעה ואת המלון שבועיים לפני כך שמה שנשאר זה ההוצאות השוטפות מה שיוצר את מצג השוא שבסך הכל כמה כבר הוצאנו בחופשה, לא כל כך הרבה.

וכך, בלי תוכניות ובלי שהזמנו מקומות מראש לשום דבר שוטטנו בעיר במזג האויר הסגרירי, שלא לומר הקר. המיקום של המלון היה מעולה ומרושתת מטרואית בצורה יוצאת דופן. זו יופי של שכונה שהיא יחסית מקומית ולא נורא תיירותית. ככה למשל ביום שבת סיירנו בשוק המקומי ויכולתי לדמיין את עצמי בלי שום בעיה עושה שם קניות מדי שבוע.
מבלי להתכוון ומבלי לתכנן מצאתי את עצמי בשלושה ימים האלו הולך בעקבות המלצות הבית: שוקו בקפה אנג'לינה, אקלרים ומקרונים בפושון ועוד. הבן זוג טען שפריז היא קלישאה, ויש משהו בדבריו, אבל גם קלישאות יכולות להיות קסומות ומרגשות בכל פעם מחדש. אפילו אחרי שרק לפני חודש היינו בסנט פטרסבורג שמרשימה לא פחות (אם לא יותר). קשה לעמוד בפני הקסם שיש לעיר הזו, שרק חסרי לב יכולים להישאר מולה אדישים, שמסוגלת להפתיע בכל ביקור, במיוחד למי שלא גר בה.
כך למשל מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במוזיאון הלובר. פתאום התפנתה שעה וכשאתה לא צריך לשלם או לעמוד בתור (כן, ככה זה שיש לך תעודת עיתונאי), אתה יכול להרשות לעצמך להסתובב בלי כוונה מיוחדת במוזיאון הענק הזה. ומה עושים בפעם הראשונה? הולכים לראות את המונה ליזה. בניגוד לכל אלו שמאד התאכזבו אני מאד נהניתי, ואפילו צילמתי את האנשים הנחמדים.

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

הילייט אחר היה התערוכה של Patrick Demarchelier ב-Petite Palais (ותודה לאורי על ההמלצה). דה-מרשלייה הוא אחד מצלמי האופנה המפורסמים בעולם אבל למרות שהצילומים מהממים ומדהימים ביופים, התערוכה גרועה. הסיבה – אוצרי התערוכה פיזרו את כל הצילומים בין המוצגים ההיסטוריים ובניגוד למה שהבנתי שהצליח למשל בג'ף קונס, פה זה עבד פחות, והחיבורים היו גם קצת מלאכותיים. אבל אילו צילומים, פשוט להתעלף.

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

אבל, כצפוי, הכיף הגדול היה סתם להסתובב ברחובות, לפנות פתאום דווקא כשלא תכננת, ולגלות כל מיני מקומות שלא המליצו עליהם ושאתה לא בהכרח רוצה לספר לכולם, כדי שמשהו בכל זאת ישאר רק שלך. שאלו אותי אם היה רומנטי ואני לא יכול אפילו לחשוב על דרך שבה סוף שבוע כזה לא יכול להיות רומנטי, רק הדרך שבה הם לובשים את הצעיפים שלהם יכולה לגרום לך להתאהב בבחור שזה עתה עבר מולך. ונדמה לי, שאם הגעתם עד לפה, זה ברור גם לכם.

– יובל סער הוא מעצב, כתב העיצוב של "הארץ" ובעל הבלוג המצוין "פורטפוליו".


תגים: , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח, תרבות



תגובות:

  1. מאת סמדר:

    כשחיים בפריז רואים גם את הרקמות הפחות יפות שלה, אז בן זוגך לא ממש טועה. ויש כאן לטעמי בעיה כללית של האוצרים בתערוכות שכאילו מצייתים לקוד קבוע ומאוד לא גמיש של תצוגה. זה בולט הרבה פעמים בתערוכות צילום.

    ויש לך יופי של בלוג

  2. מאת דני:

    אני לא מסכים איתך. הייתי בכל התערוכות בחודש האחרון בפריז. כולל התערוכה של רון ארד ( שהייתה מדהימה ביופיה ) והתערוכה של הצלם פטריק. בחנתי היטב את המיקומים של התמונות והן היו נכונות.
    לא התייחסת למוזיאון עצמו. מדובר בארמון פטיט פאלאס שיש שם יצירות מוקפדות שמוצבות במרחב אישי משלהן בניגוד ללובר.
    התמונות הותאמו לפי התוכן של היצירות. אתה לא יכול לצפות לאחרת. מדובר קודם כל בתמונות ולא ביצירות ממשיות שניתן להציב אותן באמצע החדר שמקבלות עוצמה רבה. מדובר בתמונות שחייבים להציב אותן על הקירות.
    והן הושמו לפי סוג התוכן של הציורים והן היו נכונות. צילמתי תמונות רבות לפי סוג המיקומים שלהן. אנסה לשלוח לכאן בהמשך.

  3. מאת יובל:

    תודה סמדר

    ודני – לא התייחסתי למוזיאון כי התייחסתי לתערוכת צילום, לא למוצגים היסטוריים. נכון שהבניין מדהים ושתמונות מריך לתות על הקיר אבל אני חושב, וזכותנו כמובן לא להסכים, שההצבה לא עשתה טוב לא למוזיאון ולא לצילומים. אבל זה אני.