חדר משלי

12 בדצמבר, 2008
מחשב, גרביונים עם דובונים, רדיאטור ונוף מקומי

מחשב, גרביונים עם דובונים, רדיאטור ונוף מקומי

ברגע האחרון כמעט השתפנתי מסיבה כלשהי, חום כלשהו לילדה כלשהי. אבל בסופו של דבר קמתי בשש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר, מצאתי בחושך מאפיה פתוחה, השארתי על שולחן האוכל לחם ושקית של קרואסונים, נישקתי את כל הגופים החמים המתוקים האלה הארוזים בשמיכותיהם, וסגרתי מאחוריי את הדלת.

אפשר לחשוב שזאת הפעם הראשונה שלי לבד ברכבת. הסתבכתי עם המכונות לממכר כרטיסים, התיישבתי קרוב מספיק למערום המזוודות, נבהלתי קצת כשהרכבת התחילה לנסוע. וכל כך מהר הגענו לעיר הקטנה. אז במקום לקחת מונית, לקחתי את המזוודה והלכתי ברגל לכיוון החדר ששכרתי. אני ומזוודה קטנה על גלגלים, חצינו את הגשר הארוך שעובר מעל מה שהתברר לי כבדיוק אותו סן כמו בפריז, צפרירי הבוקר משחקים עליו ברכות, בצהוב עמום.

גם זה הסיין, בין Vernon ל-Vernonet

גם זה הסיין, בין Vernon ל-Vernonet

מעברו המתינה עיירה קטנה אפילו יותר, עם בית מרקחת אחד, בר אחד, פיצריה אחת, מסעדה סינית אחת וסופרמרקט אחד. הכביש ארוך ומתפתל, בין שדות מרעה ומגרשי כדורגל מצידו האחד, ושורה ארוכה של בתים מצידו השני. המכוניות הממהרות בו מאטות מעט לראות מי זאת כאן מתהלכת במקום ששייך רק להן, לפרות ולכדורגלנים צעירים של אחרי הצהריים.
החצר הענקית של המשפחה שאצלה אתארח, גובלת בכביש, אבל מרגע שעוברים את הסף שומעים בעיקר את גריסת העלים היבשים מתחת לנעליים. בעל הבית מראה לי את החדר, על שתי המיטות הזוגיות הגדולות שלו ועריסת התינוק. אני משתדלת להזכיר לעצמי שהקטנות כבר לא כל כך קטנות, אז ממילא לעריסת העץ אין מה להזכיר לי את קיומן. את העדרן.
קפה? הוא שואל אותי, ובתשובה אני מקבלת תחתית וספל מפורצלן מעוטר זהב וקנקן גדול וכסוף. הוא מראה לי את פעמון הברזל שתלוי מעל לדלת שלהם, ונפרד ממני. בפעם הבאה אראה אותו ואת אשתו כשיגישו לי ארוחות בוקר וכשאעזוב.

המון קפה, חדר נעים ומרווח עם ציפורים מצוירות והרבה מיטות והסקה שעובדת לא רע אבל לא מספיק בשביל צרכי החום האינסופיים שלי, שולחן כתיבה מול חלון שמשקיף על מחסן ליד עץ תפוחים דל יבול ועל כמה פרות במרחקים, מפית קרושה ועליה כלי בדולח עמוס שוקולדים והמחשב הנייד שלי.

וזמן.

בדיעבד, נראה לי מוזר שלא קפצתי בשלב הזה על המיטות, לבדוק עד כמה הן רכות וצמיגיות, אלא מיד מצאתי למחשב שקע מתאים והדלקתי אותו. התחלתי לעבוד, ולראשונה מזה זמן רב, בענייניות שאין עימה חומרה ועונש.
כשייחלתי לימים האלה, הייתי משוכנעת שברגע שאוכל, אתחיל לכתוב ולכתוב ולכתוב, לנצל את העובדה שליום, סוף סוף, אין התחלה ואין לו סוף שמוכתבים מראש. אבל כשאני פותחת את הקובץ האימתני בגודלו, אני שוקעת לתוך הקריאה בו.
אני קוראת מילים שכתבתי כבר לפני יותר משנה. אני קוראת את המילים הבאות אחריהן, שנכתבו מאז. חלק אני פוגשת מחדש בשמחה. חלקן זרות. ואני מתחילה להגיב להן. הפנקס שלי מכיל רשימות על רשימות של מטלות, תקצירים של שיחות עבודה ודפים בודדים של רעיונות. עט הפלסטיק שאיתי מסתיים בציפורן כסופה, ואני משתדלת ליהנות מהאופן שבו הוא מחליק על הנייר, ולהמנע מלשקוע לציניות של עצמי כלפי עצמי, נגד ההיא עם המחשב הנייד, העט הנובע והשאיפות הגדולות.
העט מרטיב את הדף המשובץ בשאלות עקרוניות ובהערות שוליים. הוא מטפטף עליו מחשבות ושברי הרהורים. כל כך הרבה קצוות פתוחים, כל כך הרבה החלטות לקבל, חלק מהמילים עדיין לא אומרות בדיוק את מה שהן צריכות לומר, אני עדיין לא יודעת איך יתפתחו חלק מהמהלכים. כתיבת השאלות וההערות בפנקס לכאורה מסדרת את זה, מרגיעה לרגע את המחשבה שמרחפת מעל, שאין סיכוי להצליח ולקשור את כל זה יחד באופן משביע רצון.

אני מפסיקה לעבוד רק כדי לאכול, הולכת לעיר הקרובה דרך החורשה הגדולה, חוזרת דרכה גם בחושך מוחלט, ואיכשהו לא מפחדת בכלל. אני מוצאת ברדיו תחנות שמלוות אותי שעות על שעות, קול המוזיקה נוסח נורמנדי, עם הסברים שקטים ויצירות ישנות וארוכות.
אפילו לא היה לי לא נעים שכל כך נעים לי. צפתי לי במים עמוקים, חמימים, שומעת מעבר לקיר את משפחת בעלי הבית מקרקשים בכפותיהם בארוחת הערב, מתכוננים לצאת בבוקר לבית הספר. מהבית קיבלתי סימני חיים, ולא נזקקתי לשיחות ארוכות יותר. גם הם לא. הסתדרו יפה בלעדיי, התגעגעו אליי במידה הנכונה.

השביל האחורי שמחבר את כל הבתים ואת כל הבתים לעיר. קרוי על שם אופה אחד

השביל האחורי שמחבר את כל הבתים ואת כל הבתים לעיר. קרוי על שם אופה אחד

אני נשאבת לתיקונים קטנים, כמו לגלף כותרות לעמודים של ספינה שעוד בונים את בסיסה, יודעת שבעצם חסרות לי עוד הרבה מילים כדי להבין לאן המילים הראשונות מבקשות להגיע. אני מתחילה לענות על אחת השאלות שבדף שלי, מענה פרוזאי, ענייני. אני כותבת את כל מה שאני כבר יודעת. שום דבר חדש. סובבת את הקיים במילים, בתאורים, בהסברים. ומשהו במה שאני כותבת חד, חדש, מדאיג.
הפעם אין לי אינטרנט לבדוק בו מיילים, אין לי טלפונים, לא צריכה לקחת אף אחד מהגן. היה לי כל כך הרבה זמן, אבל דוקא עכשיו, כשאיכשהו נעלמו להם יומיים והרכבת שלי הביתה יוצאת עוד כמה שעות, אז מתנסחת לה שאלה חשובה. וצריך גם לארוז. ברור שדווקא אז. וזאת שאלה קשה, מהותית, מלחיצה מדי, מטרידה מדי, בלי פתרונות ביניים.
אני יוצאת החוצה, לקור. העצים בגן הגדול שבחוץ מגרדים את העננים, עלי השלכת היבשים שנושרים כבר מספטמבר מגיעים לגובה הקרסוליים ומסביב פזורות כוורות דבורים, תיבות לבנות של איום והבטחה. אני לא יודעת מה לעשות עם הלחץ הזה שנבנה לו. לרוץ היה מתאים, אם הייתי רצה. אז אני הולכת לקצה אחד של הגן, ולקצה השני, ושוב לראשון, ושום תשובה לא מסתמנת מאליה, חוץ מהתשובה הזאת בדיוק: ככה מרגישה אי הידיעה. ההתלבטות יכולה לפעמים לגרד את דרכה מהגוף החוצה. אחרי כמה דקות, בצער ואומץ ולחץ של זמן, אני מתיישבת וכותבת את הפתרון היחיד שאפשרי.
ואני אורזת בחופזה ושוכחת את הקפה והסוכרזית שהבאתי איתי ואת המטען של הסלולרי. והם לוקחים אותי לרכבת, ולוקח לי קצת זמן, שעה וקצת ועוד מטרו אחד, כדי שהמתיחה הפנימית הזאת שכל כך חיכיתי לה, הריכוז הזה, יתפוגגו ויעשו מקום לאחרים.

החצר הגדולה והעלים היבשים שהצטברו בה כל הסתיו

החצר הגדולה והעלים היבשים שהצטברו בה כל הסתיו

– פורסם בטור שלי "מפריזה" במוסף "24" של ידיעות אחרונות


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה



תגובות:

  1. מאת גם לא באי-מייל:

    גם כאן אני רוצה להגיד שהטור הזה, השבוע הוא אחד מהטובים שלך ever.

    יש בו משהו צלול ואישי ומצליח להעביר משהו כל כך ערטילאי וחושי.נפלא בעיני. באמת.

    :)

  2. מאת כנרת:

    תודה, יקירתי.

    כיף שקפצת לומר את זה גם כאן.

  3. מאת אילן:

    וואו, איך תיארת באופן יפהפה את המצב שאני נמצא בו בחודשים אלה, ובכזה דיוק.
    מקנא בך על המיקום המופלא לחופשת הכתיבה בת היומיים, ודאי תקנאי בי בחופשת הכתיבה בת מספר החודשים שהצלחתי לקחת מהחיים שלי בשביל התזה… :-)
    כרגע ממש בבית קפה, מנסה לחקות מפלט צרפתי ירוק שכזה.
    גם אני כל כך נשאב לתיקונים הקטנים, לכותרות ולעיצוב, טרם גובש התוכן המרכזי. כמובן שדף שער כבר יש. וגם אצלי הציניות כלפי עצמי עם הנייד, והשאיפות הגדולות.

  4. מאת Kinneret:

    כן, אילן, צדקת לגמרי.
    כולי קנאה בכמה חודשים של כתיבה רצופה, אם כי אני מאמינה ויודעת שצריך גם לחיות את החיים בשביל שיהיה על מה לכתוב.

    וציניות לגבי שאיפות גדולות, עדיפה בהרבה על פני ציניות כלפי שאיפות קטנות, הלא כן?

    תזה מוצלחת לך.