פוסט ולנטיינס / מפריזה

10 במרץ, 2009

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של גף קונס בוורסאי

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של ג'ף קונס בוורסאי

לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס. לעזאזל איתך ועם התאריך החורפי שבחרת לך, כמו התערבות ממשלתית להגברת המכירות שאחרי סוף הסיילים ולפני סבב המתנות לפסחא. בצרפתית אתה בקושי סן ולנטן, עם הנ' שרק מסמנת את סוף המילה ובלי הסלסול המתפנק באמצעה, אבל אתה כל כך אמריקאי וצרכני, שלנצח תישאר ולנטיינ'ס, בכל מדינה בה תכפה עלינו את קיומך.
זאת סיבה למסיבה, מסוג הדברים שכיף יותר להתמסר אליהם מאשר לבדוק אותם בציציות. אלא שולנטיינ'ס הוא עיבוד מחשב נמרץ מדי של רגש אנושי, משוח בוזלין ועטוף בצלופן. הסימון החד-חד ערכי הזה של אהבה הוא שקוף מדי, מבריק מדי, דביק וחלקלק. קצת צר מצידך, ולנטיינ'ס, להסתפק ככה ביום אחד, באהבה מסוג אחד.

קח לך, אם כן, ולנטיינ'ס יקר ובזוי, את לוח השנה כולו. את היום הראשון בו, תקדיש, כמובן, להתאהבות: לגישושים הילדותיים, לנגיעה הראשונה, השגויה, המרטיטה, לשידוד המערכות, לפחד המוות ולתעוזה. זה יהיה יום עמוס, כי צריך להקדיש אותו גם להרזיה הלא מתוכננת, בזבוז הכספים הפראי, המאניה, הדיפרסיה והשום דבר המוחלט המשתרר ביניהם.
את יום האהבה השני צריך להקדיש לבחירה. להסכמה להצעת החברות, אם תרצה, לרגע המשונה שבו מתגבשת לה הידיעה: זה זה זה. זה לא ליד, זה לא כאילו, זה לא פחות או יותר מדי. זה זה. כמה רוגע מתפשט בגוף מעצם ההחלטה, היכולת לדעת, לרצות במדויק. כמה חרדות יילחמו בו עכשיו על מקומן, ובצדק: קפיצת הראש הזאת לתוך כפות ידיו של האחר היא אופטימית עד טירוף.
ויום, יומיים, שלושה, שבוע – קח אותם, אחד אחד, גהץ היטב, עמלן בשוליים הלבנים, והקדש אותם לקינון. זה כבר חג האהבה של איקאה, כי לא מדובר רק בצבע הספה, אלא ביכולת הזאת לפנות מגירה, ארון, את הצד השני של שולחן הכתיבה, לפנות מקום במיטה, בסדר היום, בסדר הליל.
וקח, בכנות, יום אחר, והקדש אותו לזעם המשתולל כמו כבל חשמל קרוע, שקופץ ומצליף סביבו ומשפריץ ניצוצות. תקדיש אותו גם לטינה שמחלחלת מתחת לרצפות, ולמרירות שמצטברת כמו אבק בפינות של החיים. גם זה סוג של יום אהבה, כי במין מהלך אכזרי של לחיצה מתמשכת על כפתור ההשמדה עצמית, היחיד שזוכה בכבוד המפוקפק לנקז אליו את תמרות האש, העשן והאבק, הוא זה שאני אוהבת באמת, שאני מאמינה לו שהוא יכול.
אבל את שאר שלוש מאות ומשהו הימים הקדש, במטותא, לנו, לחיים שלנו בין לבין: לימי ההתיישבות, להחלטה על איחוד חשבונות הבנק, לפעם הראשונה שנוהגים באוטו שלו, לפעם הראשונה שמעיזים לגעור בו שהוא לא שטף כלים, לפעם הראשונה שבה העייפות גוברת על החשק. הקדש אותם לגילוי האיטי, הסבלני, המגשש, הגילוי שאחרי שחשבנו שכבר הכל ידוע; הלמידה של האחר עד לעומקים שמילים אינן יכולות לתפוס אבל תאי הגוף מבינים היטב. תן לנו לחגוג בהם גם את ההשמנה וההתקהות, שכמו שמיכה של שביעות רצון, של קבלה מוחלטת, עוטפים גופות חטובים ומחשבות מהפכניות.
תקדיש את הימים האלה, את השמשיים והצהובים ביותר שבהם, לנס פך השמן של האהבה, ליכולת הזאת להוליד ילדים, ויחד איתם – אלכימיה ממש – להוליד עוד ועוד אהבה, בדיוק כמה שיצטרכו האהובים החדשים כדי להיות, בסופו של דבר, אוהבים מטעם עצמם.
אבל אתה, וולנטיינ'ס, כולך רוח וצלצולים. דימויי האהבה שלך, היוקרתית, היוקדת, השלוה והנצחית, מתערבבים ומתערבים לנו באהבה שלנו, מאתגרים אותה, מאפילים עליה, ודווקא כשהיא במיטבה, הם הופכים אותה בנאלית, יש עוד אלף כמוה. נראה אותך מקדיש יום לתהומותיה של האהבה הרצופה, על פני כל הזמן ועל פני המרחב כולו, והפרוסה על פני תכונותינו הטובות ותכונותינו המכוערות, האהבה הקבועה, הנוכחת בכל, עד שלעתים היא נעשית שקופה ואי אפשר לראות אותה.
רצינו להיות תיכוניסטיים, אבל שוב איננו יכולים לציין אותך בתום מוחלט, סמוקי לחיים ונרגשים. אנחנו יודעים יותר מדי על האופן שבו העולם עובד, יותר מדי על האופן שבו אנחנו עובדים.
לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס, איך שוב נפלת לנו על יום שבו נתנו לאוקיינוסים להפריד בינינו. לא יכולנו לבוא הביתה, לעמוד בפתח במבט של אור והתנצלות של מכורים לקיטש, ביד האחת זר שנקטף מחנות הפרחים למטה רגע לפני שנסגרה, ואולי גם שוקולד, סרט וידאו או בקבוק שמפניה, וביד השניה שקית עם העגבניות והפסטרמה והחלב והבאגט, שתונח על שולחן האוכל. לא יכולנו הפעם לתת לשקית הראשונה לחכות בסבלנות לאחר כך, כשהבית יחזור להיות של שנינו.
ולא, הפעם לא נוכל, רק בגלל שלוחות הזמנים שלנו שוב מתנגשים עם אלה של העולם, לא נוכל להגיע לרגע שבו הבית שקט מילדות, אחרי הפעם השלישית של מים/פיפי/דיסק אחר, למזוג לנו יין ולהפקיד באח ערמונים, להתרסק על הספה, להביט אחד על השני, האחד בשני, ולדעת שיש כל כך הרבה מה לומר. הפעם לא נוכל לומר את זה, או חלק מזה, או לבחור דווקא לא. ולא, הפעם לא נוכל, להניע את גלגלי הסרט, ותוך זמן קצר, כמו שאנחנו יודעים מראש שיקרה, לשקוע לשינה עמוקה, על הספה הרחבה בסלון אבל להתעורר פתאום, מפותלים זה בזה בלי שהבחנו, כרוכים זה בזה, במי שהיינו, במי שנהיה, סוקרים בלי מילים את מסדר המפקד של כל האהבות האלה שהן כולן שלנו.

– פורסם בטור "מפריזה", במוסף "24" של ידיעות אחרונות.


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה



הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.