חלום פנורמי / מפריזה

15 במרץ, 2009

מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

אני מוכרחה להסתובב קצת ברחובות שלי כשאני חוזרת הביתה. ברגע שאני נוחתת בישראל, צריך לעבור ביהודה הלוי ומשם בשדרות רוטשילד, לחלוף באגביות נרגשת עד לסרעפת בקפה בשדרה, לראות אם אני עוד מכירה שם מישהו, אם מישהו עדיין מכיר אותי שם, לעשות את הסיבוב של שינקין ואחד העם, שדרות בן ציון, לפעמים להגיע עד לים, לפעמים לעצור בבית קפה, עם עיתונים, עם מחשב נייד, עם חברים, לבד.

שדרות בן ציון, כניסת השבת

שדרות בן ציון, כניסת השבת

שגרת החזרה לפריז, לעומת זאת, עדיין פתוחה להתנסחות. לא קשה לנחות כשיש לך בסיס אם, בית ובעל וילדות וכביסה, והסיבוב שמתחיל בחיבוקים אינסופיים על הספה בסלון ונמשך במאפיה שבכיכר הסמוכה ובגנים של הילדות מחזיר אותי הביתה, לשכונה. אבל בכל פעם מחדש, אחרי הנחיתה בשכונה, צריך גם לוודא נחיתה בפריז, להזכר בצרפתית ובצרפתיות השאולה שלי. וצריך רק לתפוס מטרו כלשהו, כדי לתת לאחת המודעות לתפוס את העין ואת הבוקר הפנוי הבא.

אחת מהן מספרת, בתמונת שחור לבן גדולה, על התערוכה של רוברט פרנק בז'ה דה פום. הז'ה דה פום, שאיננו, בשום פנים ואופן, קרוי על שם מיץ תפוחים אלא על שמו העתיק של משחק הטניס, הוא מוזיאון לאמנות בת זמננו שנמצא בקצה המערבי של גני טיולרי, בכיכר הקונקורד. לז'ה דה פום היכולת המופלאה להנחית אותך בפריז, על רוחב שדרותיה, בנייניה הסדורים, ויפי גניה ועציה, המלבבים גם כשהם עומדים בעירום החורף שלהם. זאת נחיתה שהיא בו זמנית גם המראה, כי השגרה הפריזאית היא הכל מלבד יומיומית, רגילה, אפילו האפור שלה משמח.

אמריקה של רוברט פרנק (1)

אמריקה של רוברט פרנק (1)

אמריקה של רוברט פרנק (3)

אמריקה של רוברט פרנק (2)

אמריקה של רוברט פרנק (3)

אמריקה של רוברט פרנק (3)

רוברט פרנק, צלם שוויצרי שהיגר לארצות הברית, נסע בין השנים 1955-1956 לאורכה ולרוחבה של היבשת וצילם את פניה המגוונות והמשתנות, בלי לטרוח לאפר אותן קודם. ארצות הברית של פרנק מורכבת מניו יורק, לוס אנג'לס ולאס ווגאס, וגם מדרום קרוליינה, דטרויט ובשוליו של כביש 66 המפורסם באריזונה. היא תפורה מדיינרים, מכוניות, כבישים, מהמון שחורים ומלבנים מתייפים ומתגנדרים, מתאמצים להראות כמי שמשתייכים למעמדות גבוהים, וממוות בצורותיו השונות.

פריזאים נערכים בשורות, מחכים לתורם לראות את הצילומים של פרנק, שומרים על הסדר, מקפידים שלא לחדור האחד למרחב האישי של השני. אחרי שייגמר האולם של תמונות אמריקה, יתחיל האולם של הצילומים הפריזאיים של פרנק.

רוברט פרנק על אמריקה, רוברט פרנק על פריז

רוברט פרנק על אמריקה, רוברט פרנק על פריז

בין שני האולמות, אי אפשר שלא לחשוב על פרנק אחר, שטורד את מנוחתי מאז סיימתי לקרוא עליו ב"חלון פנורמי" המצוין של ריצ'רד ייטס; טרם הספיקותי לראות את הגרסה הקולנועית של סם מנדז, שבה ליאונרדו דיקפריו וקיית וינסלט הופכים מנאהבים צעירים ויומרניים לבעל ואשה והורים מבוזבזים וממורמרים. הסיפור של פרנק ווילר, גבר שמרתק את כל שומעיו והבטחה שאינה מוגשמת בתחום שעדיין אינו ידוע ואייפריל, אשתו היפה, בעלת החיוך המואר והירכיים הרחבות מדי, מתרחש באותה שנה בדיוק שבה צילם פרנק, רוברט הפעם, את ארצות הברית של אמריקה. הווילרים עזבו את דירת האהבהבים הניו יורקית שלהם, הקטנה מכדי לגדל בה את שני ילדיהם, וכמו מיליוני זוגות מציאותיים כמותם, עברו לבית בפרברים, השנואים עליהם, שעל תושביהם, הרדודים, המשעממים, הריקים, הם מתנשאים בהתמדה. היה להם חלום, היו להם הרבה בעצם, אבל אחד מהם אייפריל שולפת פתאום, כגלגל הצלה אחרון, כשהיא מרגישה, מבלי דעת עד כמה היא צודקת, שפרנק מתרחק ממנה: לעזוב הכל ולנסוע לפריז. שם, בפריז, אייפריל תחפש עבודה, תפרנס את משפחתה, ולפרנק יהיה סוף סוף זמן, לחשוב מה הוא באמת רוצה לעשות, להיות.

להשוות בין פריז לארצות הברית, זה כמו לתלות על קיר תקריב של קרסול מעודן, מחוטב, מטופח של נערה אחת, ולידו לתלות תצלום של כל כולה של נערה אחרת, על שערה הבריא והגולש, עיניה היפות, ירכיה התפוחות מדי, בטנה הרופסת, שיניה הבולטות מעט והשערות ברגליים. זה לא כוחות.

פריז של רוברט פרנק (1)

פריז של רוברט פרנק (1)

רוברט פרנק על פריז (2)

רוברט פרנק על פריז (2)

נעזוב את מה שעושים הווילרים עם חלום פריז שלהם, בעיקר כדי שתקראו בעצמכם את הספר המצוין הזה. אבל השכנים שלהם, וגם ייטס, חושבים על החלום הזה שלהם את שלוש המחשבות הבאות: אחד, זה מקסים. זה באמת חתיכת חלום להגשים אותו, משהו שיכול לשנות את החיים. שתיים, פריז? באמת! עם שני ילדים, בלי לדבר צרפתית ובלי עבודה מסודרת? חוסר אחריות, שיטיון רומנטי שיחלוף ברגע שייתקלו בבירוקרט הצרפתי הראשון. שלוש, מה הם חושבים לעצמם, שהחיים בפריז יתקנו את היחסים ביניהם, ימציאו לבני הזוג ייעוד אחר, ימחקו את תלאות החיים? אי אפשר להמלט מהמסלול הבורגני, אפילו עד פריז לא; במקום הפחח הטוקבקיסטי, אתם מתבקשים להוסיף כאן פפף צרפתי, ארוך ומזלזל. ואני חושבת, ארבע: נראה אותם (בהתרסה), נראה אותם (בעידוד), מגשימים את ההזייה הבלתי סבירה הזאת.

כי ההגשמה חסרת האחריות הזאת, שקולעת אותנו לזרות נצחית ולפעמים גם לבדידות, שדנה אותנו לעילגות חברתית ולשונית, לפיתולי קריירה בלתי צפויים ובוודאי לחוסר בטחון כלכלי, היא אחד הדברים החשובים ביותר שעשינו בחיים שלנו.
לא רק בגלל היופי של העיר הזאת, שמצפה את החיים בשכבה דקה של אבקת פנינים. ולא רק בגלל הסדר של החיים בה, שמשתקף בתמונות פריז של רוברט פרנק, הסדר הזה של זמני הגעת המטרו, של העליה במדרגות תמיד מצד ימין, המסורת של מאות שנים, המקצב הקבוע והמורגש של מעבר ימי השבוע, החופשים. בתמונות של פרנק הסדר של פריז דמוקרטי, מאפשר: מי שמקבל את החוק הצרפתי משתלב בו בקלות, ומכאן האלגנטיות של כל מצולמיו, כמו הגבר ההוא ששוכב על הדשא בחליפת שלושה חלקים. הוא לא חשב מה ללבוש בבוקר, הוא עשה מה שעושים בפריז, ועשה את זה בסטייל כי ככה עושים את זה כאן.

הסדר בעיר עושה סדר בגוף, והיופי מרחיב את הנפש, כמו לעבור בפעם האלף מעל הסן, ולהבין שכל עיר צריכה נהר גדול ורחב שיעבור בליבה. הרמוניה.
השאלה הגדולה לגבי הזיית החיים בפריז, כמו לגבי כל אבקת כביסה, היא האם זה עובד; עם כל הכבוד לאסתטיקה ולזרות ולרומנטיקה ולתעוזה, האם באמת החיים בפריז טובים יותר. במילה אחת: כן.

ההחלטה שלנו לזרוק את עצמנו במו עצמנו מהמסלול החיים שבו היינו נתונים, הרחק מכוח המשיכה של המאורות הגדולים והקבועים שעיצבו את חיינו – עיר, עבודות, משפחה וחברים, למקומות חדשים לנו, לאנחנו חדשים לעצמנו, חושפת אותנו בלבד לתביעות מטעם עצמנו בלבד, מסירה את תאי העור המתים, מגרה את קצות העצבים לטעמים וצבעים וריחות חדשים, למחשבות ורגשות חדשים בעוצמות אחרות. ואולי זאת לא פריז, אלא המעבר, ואת המהלך הזה, של קילוף תאי העור המתים, אפשר יהיה לשחזר אחר כך, בעוד כמה שנים, במעבר שלנו לניו יורק, או בחזרה לתל אביב, או בהגירה לרמת אביב הירוקה, לפרדס-חנה כרכור או למצפה בגליל. זה, לפחות, מה שאני אומרת לעצמי.

* פורסם לראשונה בטור שלי ב"24″ של ידיעות אחרונות.


תגים: , , , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה, תרבות



תגובות:

  1. מאת אסנת:

    מקסים בתכלית. ובאמת, למה נסעתם? זה זמני?

  2. מאת כנרת:

    תודה.

    בתשובה לשאלתך, כאן מובאות כל הסיבות לנסיעתנו, פרקטיות, נפשיות ואידיאולוגיות:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3475438,00.html

    והאם זה זמני? בינתיים.

  3. מאת אלעד-וו:

    "השאלה הגדולה לגבי הזיית החיים בפריז, כמו לגבי כל אבקת כביסה, היא האם זה עובד". אפרופו בארת.

    טור נהדר.

  4. מאת עמיר:

    אני צריך עותק בגודל סביר של התמונה הראשונה.
    נהדר.
    (וגם הטור שבא אחריה).

  5. מאת kinneret:

    הממ, ו"ו, אני אוהבת את בארת. תודה.

    ועמיר – תקבל. ותודה כמובן. (העיתון על ארקפה?)

  6. מאת ענת מרוק:

    הכתיבה שלך (ממחזרת פה מהערה קודמת שלי) היא כמו ציור של וורמיר, שבעזרת הקמרה אובסקורה האיר ומיקד את המציאות והפך אותה לבהירה ומרצדת. היא מייצרת סדר שעושה טוב בגוף ומרחיב את הנפש. כך בדיוק הרגשתי ביחס לשהות באיטליה ו… תודה.

  7. מאת ענת מרוק:

    חיכיתי 16 שנה לצאת שוב למסע הזה… 16 שנים חשובות ומלאות שברובן אפילו לא חיכיתי. משפט הפתיחה של עבודת התיזה שלי מסיום הלימודים לקוח מהסרט ״המבט של אודיסאוס״ של תאודור אנגלופולוס (בתרגום חופשי) ״בראשית יצר אלוהים את המסע, אחריו את הספק ולאחר מכן את הגעגועים״. אני פשוט אניח את זה כאן :))

  8. מאת Einav Benzano:

    זורם ונעים לי כרגיל עם המילים שלך שמתחברות אחת לשניה ויוצאות כל פעם למסע מוכר ואחר à la fois