שום דבר לונדוני / מפריזה

26 באפריל, 2009
התמז דרך הטייט מודרן. קלאסיקה

התמז דרך הטייט מודרן. קלאסיקה

יש בה עדיין אוטובוסים אדומים וסנאים בפארקים היפהפיים והביג בן וריח טעים של אוכל שמנוני, אבל חוץ מהם, לא מצאתי בה, בלונדון, שום דבר לונדוני

1. נהג המונית שלקח אותנו, בגשם של אבני ברד קטנות היה הלונדוני הראשון שהעלה בפנינו את המופע הנחשק של המבטא הבריטי, מבטא ודיבור ודרך התנהלות שיש בהם מבע אדיב ומשועשע, שאינם, בשום פנים, מיועדים לרצות אותך, אך מעניקים לך תואר אצולה זמני ומצחיקים אותך, מתוך הרגל שנרכש בשנים של צפיה ב"מישהו מטפל בך". אבל חוץ מנהגי המוניות, עם הטקסטים הקבועים שלהם על כבישי לונדון הסגורים לשיפוצים נצחיים, כל השאר – פקידי קבלה, מלצריות, מוכרים בחנויות, שוטרים בתחנות הרכבת התחתית – כולם מדברים אנגלית בשלל מבטאים.
חשבתי שפריז היא קוסמופוליטית, עם הג'יבריל והבלנקה והגוסווימרן והנועם בגנים של הילדות. אבל לונדון שלוחת הרסן היא משהו אחר לגמרי. האלגנטיות של פריז מדבקת, אפשר לומר משתלטת, תלוי באיזה צד אתם. בלונדון, לעומת זאת, מותר לא להסתרק בבוקר, שזה מצוין למי שהצליחה לסגור את המזוודה רק אחרי שויתרה על מברשת השיער, וממילא עדיף להסתרק כך שייראה כאילו לא הסתרקת, ולסוך את השיער בתכשירים שישוו לו צורה של שיער שלא נחפף. בלונדון מותר להראות איך שרוצים, גראנג'י ואמנותי ומטופח ונשי ועיסקי ודראג. ומותר, ואף רצוי, להיות זר. ואין יותר דרך לדעת מי הוא מה; כשהסלולרי לידי מצלצל, אני מסתקרנת לשמוע באיזו שפה יענו לו.

פריחה יוקרתית בנוטינג היל

פריחה יוקרתית בנוטינג היל

2. הסתובבתי בסוהו, צ'יינה טאון, ניל סטריט, קובנט גרדן, נמשכת באותה מידה למוזיקה המעולה שבתוך החנויות, והחוצה, לרחובות. ביקשתי למצוא מקום אנגלי, קטן, נינוח, לשקוע בו לתוך הספר שאיתי. אבל שום מקום אנגלי קטן ונינוח לא ניקרה על דרכי, אלא רק סניפים על סניפים של סטארבאקס, קפה נרו, אול באר וואן ורשתות אחרות.
באחד הסטארבאקסים שבהם ישבתי עם "אש בבית" החד והמפתה של איריס לעאל, הסטודנטית הגבעולית שלצידי ענתה בטלפון בהונגרית, הגבר שמצידי האחר ענה לשלו בספרדית, שני הגברים מטופחי הזקנים שבהמשך שוחחו על אופרה באיטלקית מתובלת בצרפתית, והאיש שהגיש את כוסות הקפה בסוף הדלפק הכריז על תוצרתו במבטא הודי כבד. על כוס של קרמל מקיאטו למדתי את החלק המעשי של הקורס "מבוא לגלובליזציה": מגדרים, שפות, זהויות לאומיות, סגנונות – הכל מתפרק, מתערבב ונטמע. אמריקאים לומדים להתחפש לאירופאים, הפנקיסטים מתעדנים, צרפתים ענוגים מתנהגים כמו ראפרים. רק סטארבאקס, בכל מקום בעולם שבו תשימו אותו, מתנהג כמו סטארבאקס.

כן, הן עוד באייטיז ונהנות מזה בטירוף. הצבעוניות במקור

כן, הן עוד באייטיז ונהנות מזה בטירוף. הצבעוניות במקור

3. והאח הגדול.
לא מביאים יותר שטויות לילדות. הפעם, החלטתי, נביא מתנה אחת, אבל שווה. את המליז זכרתי מהביקור הקודם שלי בלונדון, לפני 15 שנה, כחנות של צעצועים עשויים ביד ויפהפיים. בהמליז של היום מצאתי בעיקר את דורה וברבי, והרבה דוכני מכירות שמציגים מופעי רחוב קטנים ומהוקצעים. המוכרנים הצעירים רהוטים וחלקי לשון. הראשון שבו נתקלתי, בחור חמוד עם שיער מתולתל גדול וחיוך לבן ורחב, עשה קסמים בטושים שהשתכנעתי לקנות בלא נעים לי לומר כמה פאונד. אשה אחת, שמחזיקה בידה של ילדה קטנה, חומה ממנה, מצמצמת מבט, מפריעה לו פתאום באמצע תנופת השכנוע. את מכירה אותי?, הוא עוצר ושואל. כן! אולי עבדנו יחד בחברת הטלפון ההיא? היא מנסה. לא, אף פעם לא עבדתי בשום דבר כזה. הוא ממשיך להדגים איך הטושים מתערבבים זה בזה, יוצרים שקיעה יפהפיה בים עמוק. היא משתכנעת, לוקחת שתי חבילות, אבל ממשיכה לעמוד שם, מנסה להבין מאיפה לעזאזל היא מכירה אותו. הוא מתרצה. "יעזור אם אני אומר לך 'האח הגדול'?",
"אה, בטח!", פניה אורו בפתרון החידה ואכזבה גדולה פשטה עליהן אחר כך. היא מכירה אותו היטב, אין לו שמץ של מושג מי היא.

ג'וקים בשאנט. אני טענתי שזה כינה. יש מומחים בקהל?

ג'וקים בשאנט. אני טענתי שזה כינה. יש מומחים בקהל?

4. בתור לשאנט עומדים מאות צעירים, בשילובים יצירתיים של שמלות קצרות מדי עם ז'קטים צרים מדי. יש להם עוד שעתיים לפחות עד שייכנסו בשעריו הנחשקים של המועדון הזה, והם מעבירים את הזמן בהשתכרות יסודית מיין זול.
יעל קרוון, רקדנית, שחקנית ואמנית מיצג, שמופיעה בשאנט מדי פעם כשהיא בלונדון, היא זו שהתעקשה שאת השאנט אנחנו מוכרחים לראות. במאי המועדון עובר משם, וזאת הזדמנות אחרונה, ועכשיו היא יכולה להכניס אותנו בלי תור.
היא צדקה. השאנט עוצר נשימה. מבוך של מנהרות הרכבת התחתית המתקשתות מתחת לגשר לונדון, נכבשו בידי קבוצה של עשרה אמנים והפכו למועדון עצום ואפלולי, הבנוי חללים-חללים, ובהם מופעים-מופעים. באותו ערב ראינו מיצגי אור וצלליות של חרקים, מופע של לוליינית שפוסעת מעדנות, כמעט מתפנקת, על כבל מתוח באוויר, ולוליינית אחרת, אמנית טרפז, שגולשת על חבלים בתנועות של שנות העשרים, על שלישיית סוסי כרכרה מסתובבים. היא אמריקאית, שמעתי אותה מספרת, שחיה כבר שמונה שנים בלונדון; עכשיו, כשנמאס לה מהעיר הסואנת, היא תעבור לברצלונה. וקוראים לה בכלל ז'נבה.
יעל, שהכניסה אותנו למועדון עם חברים צרפתיים ובריטיים אחרים שלה, מרפרפת בין השפות בלי להתבלבל. ילדות באיטליה, צרפת וישראל, ואחר כך מגורים מבחירה, בלונדון, בצרפת ובגרמניה ועבודה עם קבוצת תאטרון רוסית, הכשירו אותה לדבר את שפת העולם בלי מבטא. כלומר, זה לא שיש לה מבטא ישראלי. או אנגלי, או צרפתי. פשוט אין לה מבטא.

Do not ouch. מסר חשוב לחיים בטייט מודרן

Do not ouch. מסר חשוב לחיים בטייט מודרן

5. לא רק אני, גם הטייט בריטן עסוק בשאלה, מי אלה האנשים האלה, ששום דבר לא קושר אותם לשום מקום. הטייט בריטן, אחיו הבכור והזנוח של הטייט מודרן, מציג אחת לשלוש שנים את הטריאנלה, תערוכה קבוצתית שמבקשת לסמן את המגמות העכשוויות באמנות הבריטית. השנה נקראת הטריאנלה "אלטרמודרן", והיא מבקשת לתאר את תגובת האמנים לעולם הגלובלי. היום החיפוש, המסע, הנדודים הם אלה שמגדירים את העבודות, כותב ניקולא בוריו, אוצר התערוכה, ממייסדי הפאלה דה טוקיו, שהוא בריטי כמו שאני צרפתיה. זאת תערוכה מוזרה, מפוזרת, שפוכה כמו תכולת בית על הרצפה – דימוי שחוזר על עצמו הרבה לאחרונה. בין אקורדיון ענק שמנגן שירי עמים וערימת סירים שמיתמרת השמיימה כמו פטריה גרעינית, העבודות הכי מצחיקות, הן של אמן שבוחר להתקרא בוב ורוברטה סמית'. סמית' (או הסמית'ס בעצם) משוחח מדי שבוע עם בוריו, אוצר התערוכה, ולשיחה השבועית הוא מגיב במשפט פלקטי בכתב צבעוני גדול, כמו למשל המשאלה בגואש על ארון ישן: "כמה הייתי רוצה להיות מסוגל להצביע לברק אובמה". אחת העבודות מתארת שיחה של בוריו והסמית'ס על מודרניות, אלטר-אגו, אלטרמודרניות, זהות. ואז סמית'ס חותך לביקורת הפספורטים הרלוונטית באמת: "עזוב אותי מכל אלה. תגיד לי, בוריו, מה אתה שומע באייפוד שלך?".

* פורסם לראשונה במוסף 24 של ידיעות אחרונות במדור "מפריזה"

0

באותו עניין:

– ההמלצות הלונדוניות שלי.

המשתה, הבלוג של איל גרוס, על תה ושוקולד, פוליטיקה וזכויות אדם. מלונדון אבל על מקומות רבים אחרים בעולם.

מחשבות מלונדון: הדס שיינפלד עם תמונות של חיי יום יום לונדוניים.

לונדון קולינג: לבועז כהן, מוזיקה, סיפורים, זכרונות, ובאופן כללי.

הולך ובא: לא לונדוני, קיימברידג'אי כרגע, אבל דרור משעני תופס בפינצטה נימות בריטיות.


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה



תגובות:

  1. מאת יובל:

    מקסים ומדויק. כל כך כובש בליל השפות הזה, ודוקא בגלל שהוא בלונדון

  2. מאת שרוןא:

    מצטערת שלא הייתי שם איתך…. עושה לנו כבוד לעיר :) מקסים

  3. מאת Kfir Ziv:

    When are visiting/writing about NewYork?cheers;)

  4. מאת כנרת:

    תודה יובל.
    שרון – עכשיו הכדור אצלך.
    כפירז, ברוך הבא בצל קורתנו. כבר יש רכבת מפריז לניו יורק?

  5. מאת כנרת:

    וחוץ מזה, כפיר, לדעתי בפעם הקודמת שהתראינו זה היה בניו יורק, בהופעה של Air. אני חושבת שעכשיו צריך לעשות היתראות-גומלין, ולהפגש במקרה בפריז בהופעה של להקה אמריקאית.

  6. מאת זאב:

    מצטער, לא קונה.
    אני נשאר פרובינציאלי: אין כמו פריז!

  7. מאת הדס שיינפלד:

    תודה כנרת, על הפוסט המקסים ועל ההמלצה כמובן.
    לדעתי תפסת בדיוק את לונדון של ימינו – הקוסמופוליטיות, והפתיחות שהיא מביאה איתה. אף אחד לא מצדיק מבט שני – לא הזקנה עם השיער הכחול, לא הצעירה עם הפיג'מה והשיער מאתמול, ובטח שלא מישהו שמדבר במבטא מוזר. בעיני זה קסם, וקורים דברים נהדרים כשאנשים פתוחים באמת לאנשים אחרים.
    כדי למצוא אנגליות באמת צריך לצאת מחוץ ללונדון בימים אלה, או לחפש אותה במקומות הקטנים בהם היא מתחבאת בעיר עצמה. מחוץ ללונדון עדין קימת אנגליה האמיתית, שיש לה כמובן קסם משלה, אבל הוא ללא ספק שונה (והרבה פחות פתוח).

  8. מאת כנרת:

    שמחה לשמוע ממקור מוסמך שתפסתי את רוח הזמן הזמנית.
    לגבי למצוא אנגליות*, אני לא יודעת אם מתחשק לי כל כך. ואני אפילו כבר לא כל כך יודעת אם קיים דבר כזה. ברגע שנדמה לי שתפסתי משהו או מישהו שהוא צרפתי (בניגוד לפריזאי, שזה משהו אחר לגמרי), מיד הוא מודיע לי ש"אנחנו הפרובנסו" וסוג של איפיון ספציפי למיקוד בן חמש ספרות. אח, כמה הקורסים של סוף התואר השני על גלובליזציה ולוקליזציה קמים לתחיה.

    *אי אפשר לנקד כאן, זה עלול להיתפס כאילו את ואני מדסקסות על תפיסת נשים בריטיות לוהטות; ואין הדבר כך: אנחנו רק בענייני תרבות, אנחנו.