יוקרתית ואיכותית: Les Ambassadeurs

25 במאי, 2009
Les Ambassadeurs. נברשות ושיש וליווי צמוד לשירותים

Les Ambassadeurs. נברשות ושיש וליווי צמוד לשירותים

אנחנו עוד עלולים להתרגל, אנחנו חוזרים ומזהירים את עצמנו, כשאנחנו פוסעים לתוך האולם המהודר של Les Ambassadeurs,  אני בסנדלים גבוהים באופן מגוחך, ביום היחידי הגשום בחודש אפריל.

משבצות ענקיות של שיש בשלל מרקמים, מראות עתיקות וקישוטי זהב, וצוות שלם בחליפות שחורות, כמה גבוהים צריכים העקבים שלי להיות כדי שאני אצליח להרגיש נוח בסיטואציה הזאת? אבל להפתעתי, מסעדת הכוכבים השלישית שלי בטווח של שנה, והפעם אני כבר כמעט ולא מתבלבלת כשהמלצר מושך לפני את הכסא, וכמעט זוכרת בעצמי שהכורסה הקטנה ההיא, כן, היא מיועדת לתיק היוקרתי שלי. או קיי, אנחנו מסתדרים כאן לא רע כבר. גרוע מזה, אנחנו בהחלט עלולים להתרגל. אה, אמרנו כבר.

הדקור (סליחה, המילה "עיצוב" מעט חיוורת על כל הנברשות האלה) של Les Ambassadeurs כולו אומר פאר, עושר, מעמדות גבוהים. מכיוון ששותפינו לארוחה מאחרים, יש לנו זמן לגלות שמשני צידינו שולחנות הפוכים בגישתם למסעדות פאר כאלה: זוג גברים, שחליפותיהם להם כמו דגמ"חים, בגדי עבודה פונקציונליים וטבעיים, משתעשעים במנות המצוייצות. מצידנו השני, ההיפך המוחלט: משפחה שרוחצת בפאר, חוגגת בו יום נישואין, עגול, כנראה, לזוג הורים, ואת העושר ואת האפשרות לשלם על כזאת ארוחה. הנשים הצעירות באיפור עשוי לעילא ובתספורות שאיש מקצוע היה מעורב בהן. אחד לפחות.

ז'אן פרנסואה פייז' (Jean-François Piège) הוכשר במיטב מטבחי העילית, כך שהוא מכיר היטב את טכניקות הבישול המסורתיות כמו גם המודרניות, כפי שתיכף ניווכח במו חיכנו, אבל הוא מפרק את המנות המסורתיות לרכיביהן, ומציג אותן אחרת. משהו כזה. אנחנו, בכל מקרה, עיינו עמוקות בתפריט מבעוד מועד, אתרי האינטרנט עתירי הפרטים של מסעדות היוקרה מאפשרים את זה, וידענו פחות או יותר מה אנחנו רוצים. כשהולכים לארוחה כזאת כדאי להתכונן. אל"ף, כי זה מותח את החוויה – כמו לכתוב על הארוחה אחרי סיומה, ובי"ת, כי לפעמים, בזמן אמת, שכל האנשים בחליפות האלה רוצים רק לדעת מה אתה רוצה לאכול, אתה שוכח שהם מלצרים ובגלל המשמעת הגבוהה שלהם, אתה מתחיל לחשוד שהם עובדים במוסד כלשהו, בלי כוונות רווח. בקיצור, נלחץ ולא מזמין מה שהיית רוצה ממש. לא. אנחנו לא מזלזלים בארוחות היוקרה שלנו, והגענו מוכנים. חישבנו גם, שהכי משתלם להזמין את תפריט Sur mesure, שלוש מנות מחולקות למנות קטנות יותר. זה באמת משתלם יותר, רק יש המון אוכל, יותר מדי. מנות קטנות אמנןם, אבל חבל לגמרי לשבוע באמצעה של ארוחה כזאת, כשהקינוחים כל כך, אבל הו כל כך, מספקים.

והרשו לי לנהוג כליידי אמיתית, כזאת, שכשהמחירים לא מופיעים אצלה בתפריט, היא לא חוטפת את זה של בנזוגה, אלא ממשיכה במדיניות "Don't ask, don't tell". את המחירים (האיומים, האיומים) תמצאו גם באתר האינטרנט.

הנה אני מתחילה. המון טריקים בארוחה הזאת, חבל מאוד שכבר אכלתי ארוחת ערב. חבל גם, אבל גם מזל, שלא כתבתי תוך כדי, וחלק מהתיאורים יהיו כלליים.

המתאבנים היו מתוקים להפליא, מוגשים כמו סוכריות על מגש, חמאה ופירורי כמהין, מרק זעיר עם חתיכות של פוא גרא, וכדור, כמו מלטיזרס, שבתוכו היה קרם גבינתי. ההנחיה היתה להכניס אותו לפה, כי אחרת, יהיה פה בלגן. ואכן, הוא נכנע ללשון וממנו ניגר קרם שמנתי עשיר.

כמובן שהיו שמפניות באמצע ושתי כוסות יין אדום.

טוב, נתחיל באקשן. יש הרבה עבודה היום.

הביצה שהתחפשה לביצה. נפלא

הביצה שהתחפשה לביצה. נפלא

חשיפה. בלעדי בערוץ

חשיפה. בלעדי בערוץ

המנה הראשונה, מאלה שאתה יודע שתהיה מופתית מראש, היא הביצה שהתחפשה. הבנאדם לקח ביצה, חילץ אותה מקליפתה, רק כדי להניח אותה בקליפה אחרת, כדורית, אכילה, להציף בתוכה פיסות זעירות פטריות מורל, ומקלות אספרגוס ירוקים, כדי לטבול בחלמון. פנטסטי. ובכלל, חלמונים קונים אותי. אל תדברו איתי על סלמונלה. תודה.

העיקרית שלי היתה יונה קטנה וחמודה, מאלה שקצת לא נעים לך לפגוש בצלחת, ממולאת בטפנד זיתים ובפואה גרא. בשר היונה הזה דמה במשהו לכבד בעצמו. לגמרי לא לעוף. והשילוב היה מוצלח ומעניין, אבל בתור אחת ממנות הדגל (כן, לאיש יש כמה מנות דגל. זכותו), היא נפלה לקטגוריה הרחבה של "אמרנו תמיד שכל האקשן נמצא בראשונות ובקינוח".

ציפור, ציפור, מה את שרה

ציפור, ציפור, מה את שרה

הצמחוני האדוק, שלכבודו התכנסנו בעצם, נהנה מאוד ממנת הביצה, אבל למרות הבטחות, שבועות, תזכורים ואזכורים, מבחן פוליגרף קטן שהעברתי אותם כמה ימים לפני הארוחה שבה נשבעו שצמחונים לא ייצאו מקופחים מהארוחה, חרף כל אלה, הירקות שהוגשו לו היו, איך לומר, ירקות. מוצלחים, עדינים, מה שתרצו. ירקות. ספגטי עם חמאה וכמהין שלקחה הצמחונית לעת מצוא היה גם הוא טוב ועשיר וכל זה, אבל כבד מדי. בקיצור, לא ציון מי יודע מה גבוה בכנות. כידוע, וכפי שהתברר בהמשך, צמחונים ומסעדות יוקרה, מוזמנים לגשת לארפז' ומיד. רק מה לעשות שארפז' היקרה (בכל המובנים) סגורה בסופי שבוע.

לא שהעזנו לומר שאנחנו קצת מאוכזבים שצבאו של פייז' לא התכונן כראוי לאתגר הנדיר שזימנו לו – בישול לצמחונים, אבל מבלי דעת הם שלחו פיצוי הולם לאיש שאוהב כל כך תפוחי אדמה: תפוצ'יפסים מסולסלים בקונוס נייר נתון במלח. בכל זאת, מישהו שם יודע משהו על מישהו.

הצ'יפס. הציל את המצב

הצ'יפס. הציל את המצב

אני מדלגת על תיאורי המנות האחרים, כי זאת היתה רוח הדברים: ראשונות מייצרות וואו, עיקריות כמובן (וכל אחד מאיתנו, הבלתי צמחוניים, טעם שתיים במסגרת העסקית המושחתת שלקחנו) עשויות לעילא ועם ויצים ומה לא, אבל שום דבר לספר עליו הביתה.

עזבו הכל, הקינוחים מגיעים. די. זה בלתי אפשרי העניין הזה. אני לא יודעת אם מותר, אבל כל כך היה אמיץ ונכון לעשות ארוחות יוקרה סביב ראשונות וקינוחים. הרבה יותר הגיוני. הרבה הרבה הרבה יותר כיף.

קינוח. התעלות

קינוח. התעלות

היו כמובן מתאבנים לקינוחים, כמו מקרונים קטנים בטעמים משונים כמו אננס, וגם מקלות שטובלים בשוקולד חם ובסוכריות קופצות. כן, אנחנו יודעים שגם אייל שני עשה קינוחים עם סוכריות קופצות. יש עליו.

אבל לתכל'ס. גריגט תות בננה, כמו שרלוט, גרסת 2008, כפי שהוא נקרא בתפריט, כשכדורים ורודים הם בעצם הבננות ועוד כל מיני שיגועים אחרים, ייצר את האנחות שייחלנו להן מעברו השני של השולחן. והואשראן, עם כלוב המרנג העדין, שקרס לתוך קצפות ורובארב ותותי יער, היה עשיר וקצפתי וקרמי ופירותי ומחזיר את האמונה.

קינוח. כשכל הדבר הזה מתמוטט

קינוח. כשכל הדבר הזה מתמוטט

לצערי לא היה לנו עוד מקום לתה, כי עגלת התה מגיעה עם ארבעה עציצי תבלינים מלבלבים ועם ארבע צנצנות של דבש בצבעים שונים.

תה. מאזכר את חיבתו של פייז' לגינון

תה. מאזכר את חיבתו של פייז' לגינון

אנחנו לא שילמנו את החשבון. ואני לא יכולה לומר שזה היה החלק הטוב בארוחה. כלומר, אחרת היא לא היתה מתקיימת, אז בלי ספק זה היה חלק חשוב, וכולי תקווה שפעם נדע להתייחס גם לזה בקלילות הראויה (כלומר אנחנו צריכים להתאמן בזה. כלומר אתם צריכים לאמן אותנו בזה).

החלק הכי טוב בארוחה היה ללכת לשירותים, כשהשטיח מתחת לרגלי הופך את ההליכה על העשרה סנטימטרים הנוספים שלי לקלה ומרחפת, ועם ליווי צמוד של אחת מבנות משמר המלכה. ואז, לגלות שם, בשירותים, עזבו אותי ממגבות ידיים אישיות וכל זה – כלי מוזהב שמחלק לנוכחות קרם ידיים משובח.

אני יודעת שבתור שגרירה זמנית אני לא אמורה לאכול עם הידיים, ובכל זאת אני לא חושבת שהגיוני למרוח אותן בקרם לחות דווקא באמצע ארוחה כזאת, שבה כל בת טעם היא חשובה, אבל כן, כמה יפה מצידם להציע.

Les Ambassadeurs
Hotel de Crillon
10, Place de la Concorde, 8e
01.44.71.15.00

נ.ב. לז אמבסדר מציעה ארוחות צהריים ב-88 יורו לאדם. נשמע שווה מאוד.

*פורסם ב"24″ של ידיעות אחרונות.

(

עדכון: שף פייז' עזב לאחרונה את לז אמבסדר לטובת Thoumieux, בראסרי קלאסי שהתחדש תחת ידיהם המצליחות האחים קוסט (סוג של מתי ורותי מקומיים או הירזינים של שנופת התשעים; להיפך, כמובן). למרות שעיתונות האוכל המקומית סערה מהשילוב פייז'-קוסט, המנצח-לכאורה, בינתיים הביקורות מעריכות בעיקר את האולם היפהפה יותר מאשר את האוכל, שהוא כנראה יקר ודאווינרי יותר מאשר הוא טוב.


תגים: , , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות אוכל, המסעדות השוות



תגובות:

  1. מאת eti dentes:

    wow wow wow

    וואו אמרתי?

  2. מאת טובה:

    בוקר טוב,
    כתבה שעושה חשק.. ואיזה תמונות עם ישראל מפסיד בגלל שלא פורסמו בעיתון! ממש ממחיש וחוסך מהדמיון לעבוד שעות נוספות (למי יש?)
    טובה ר.

  3. מאת כנרת:

    תודה אתי, אכן וואו. היה טעים ובעיקר מרהיב.

    ואמא, תודה, אבל עם ישראל לא מפסיד את התמונות, בגלל שמה שבדיגיטלי עובר בקושי, בגלל תנאי הצילום המשובשים במסעדה (די כבר, שיתחילו לחלק לנו רפלקטורים, שיהיה אפשר לצלם את המנות כמו שצריך), בהדפסה בעיתון עובר אפילו עוד פחות.

    וחוץ מזה, תשלחי את עם ישראל שיבוא כאן, לדעתי יש לך קשרים איתו.

  4. מאת רונית:

    תזמיני מקום ליום ששי? יש ארוחות צהרים בסופש?