המצאת הבדידות / מפריזה

22 ביולי, 2009

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

הייתי רושמת פטנט על השיטה הזאת. את הכנסים המקצועיים המציאו בשביל מי שלא עושה מילואים, את חופשות הכתיבה בשביל מי שלא עושה גם לא כנסים מקצועיים. הכתיבה היא התירוץ הנפלא שלי.
עשו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. העובדה שאנחנו מצליחים לממש את זה נראית לי כמו נס. ובגלל שזה נס, אני משתדלת לא לשנות כלום בתנאים הסביבתיים כשאני מניפה את שרביט הקסמים, כלומר כותבת ביומן המשפחתי: "כנרת נוסעת לכתוב". ולכן, בכל פעם מחדש, אני נוסעת לאותה עיר, ורנון שליד ז'יברני, שנבחרה אז באקראי ונמצא כי טובה היא, עולה על אותה רכבת, כלומר מפסידה בדקה האחרונה את זאת של 10:20 ואז לוקחת את ההיא של 11:20, ונשארת כמה שבעל הצימר, מר קודרלייה, מרשה לי, אחרי שהוא מברר מתי עתיד להגיע האורח הבא. לוקחת איתי מעט בגדים, ספרים, מצלמה, פנקס, וכמובן את המחשב ואת הכבלים שלו ודיסק או קי, ליתר בטחון.


מבין מפעלות הצמד מסביר הפנים אלאן ואריאן קודרלייה, אני הכי פחות מחבבת את בית הלילך שנמצא בשדרות פריז. זהו בית יפה ונעים, מקושט במיטב שוקי הפשפשים האזוריים, שנמצא, לרוע מזלו, בצד הפחות נחמד של העיר, בואכה תחנות דלק וחניונים של משאיות. אבל הפעם קיבלתי אותו. אני הגמישה שבאורחים שלהם, וזאת מפני שעד שאני מצליחה לחטוף יומיים ביומן, אני לוקחת מה שנותנים לי, וחורקת שיניים רק טיפה כשאני מתעוררת מוקדם מדי בבוקר, כשהמכוניות באווניו דה פארי טסות בה, כאילו שזה יביא אותן בסופו של דבר לפריז.

הרחובות הסמוכים לבית הלילך. אולדיז

הרחובות הסמוכים לבית הלילך. אולדיז

אריאן הורידה אותי בבית הלילך, שם היה אלאן, מוודא שהכל במקום, כולל דיאט קולה, חלב, חמאה, מיץ תפוזים וביצים לארוחת בוקר. אולי רק נדמה לי, אבל בכל זאת נדמה לי, שהם לומדים בכל פעם את רצונותיי לפי השאריות של כל מה שבו הצטיידתי לפני ההסתגרות האחרונה באחד החדרים שלהם. פחיות של דיאט קולה יכולות להיות לפעמים מחווה של רצון טוב. אבל זה עוד כלום, כי כשאני שואלת את אלאן באיזו שעה מחרתיים אני צריכה לעזוב, הוא מקמט את המצח, משחרר איזה פפףף, ואומר: "מצידי, בחצות. אין אף אחד אחריך", אני מרגישה כאילו נפתחה מולי בריכה אינסופית של זמן.
הם נוסעים, משאירים לי את כל הבית, את הרעש הקבוע של המכוניות החולפות, מזווה מצוייד יפה וליתר בטחון, טלפון של פיצריה שעושה משלוחים. איזה שקט.
כל הבית שלי. חדר אוכל וסלון וחדר שינה גדול ועוד אחד עם שתי מיטות ומקלחת ושירותים וגינה גדולה, עם שולחן וכסאות ושיח לילך, כמובן. יש שם שני פסנתרים בסלון, אחד מהם מכוון למדי, חוץ מקלידי סי שמפיקים שני צלילים במקביל. עברו שנים מאז שנגעתי בפסנתר, ואני מנסה את הקלאסיקות: פור אליז, לט איט בי, מישל מא בל. אני לא זוכרת כמעט כלום, בטח לא את יד שמאל, אבל הפסנתר עצמו מפיק צלילים כל כך יפים, גם כשאני חוזרת לסתם אטיודים של איצבוע. חמש אצבעות, שלוש, חמש וחוזר חלילה.

למרגלות הפסנתר, בסל העיתונים, השאיר לי סנטה קלאוס של ממש, את מהדורת סוף השבוע שעבר של הניו יורק טיימז. מלאכים, מלאכים באים להתארח בבית הזה. התגעגעתי למודעות של מייסיז ובארניז ולרטינות על הרכבת התחתית, ומה קרה לפורמט שלו שהתארך יתר על המידה? כל השחור לבן הזה, מלכלך האצבעות, ומיד אחרי השער, העמוד האהוב עלי: עמוד התיקונים. יחי הפרטים הקטנים. טוב יותר ממודעות אבל.
צהריים. עם כל הכבוד למזווה העשיר, אני אוכלת בביסטרו הסמוך פיצה עם תרד, פרושוטו ורוקפור. הרבה יותר טעים ממה שזה נשמע, בטח עם קנקן קטן של יין אדום, וכוס של יין נתזים שהגיש לי בעל הבית כמחווה על ההמתנה. המתנה? לא השגחתי בה. ברכבת, לפני האוכל ולצידו, כולי שקועה בספר שאני קוראת, עמוד 140 זה הכי רחוק שהגעתי אי פעם בצרפתית. אני קוראת בלחש את הוידוי המתמשך של הגיבור, מתאמנת ביני ובין עצמי על המבטא.

עדיין ורנון. עדיין רחובות צדדיים

עדיין ורנון. עדיין רחובות צדדיים

בעצם, אולי פעם ביום יוצא לי ממש לדבר עם מישהו שאיננו אני. אני חוזרת לאיטי מארוחת הצהריים, מביטה בשעון, סתם מתוך סקרנות, כמו שמביטים בשקיעה. הפנאי המוחלט הזה, יומיים שלמים שאינם תחומים בשום מסגרת שהיא, לא פתיחת הגנים ולא סגירתם, לא שעת היקיצה ולא שעת ההשכבה, לא שעת ארוחת הערב ולא שעת הפגישה; הפנאי המוחלט מזכך ומרכך. אני לא יודעת אם מתחשק לי שהוא, שמאפשר לי את כל זה, יהיה כאן איתי, ולו רק בשביל הרגעים השבעים האלה שאחרי ארוחת הצהריים ולפני שאריתו האינסופית של היום, או שפשוט בא לי לתת לו בדיוק את אותו הדבר: חתיכה של זמן, שפע זמן, לעצמו.
לא אכפת לי להודות, הנה, שאחר כך אמנם הדלקתי רדיו ואחר כך את המחשב ומצאתי בקובץ האימתני בגודלו את המקום המתאים שממנו העלילה צריכה להתקדם, וניסיתי להיזכר בהם, בגיבורים שלי, במה שהם צריכים ומה שהם רוצים ומה שהם לא יכולים, אבל אז רעש המכוניות מבחוץ הפך להיות מונוטוני כמו שיר ערש, ויחד עם מוזיקה קלאסית מהרדיו, הם הרדימו אותי מצוין.
כשהתעוררתי, הדמויות כבר היו שם, כולן, ישובות על שולחן הסלון הקטן, רגליהן משתלשלות לכיוון השטיח הישן, מביטות אחת בשניה, במחשב, בעיקר בי. לא בהתרסה או בכניעה; בעניין. חכו, חכו, הערב יורד. כשהערב יורד, ואיתו לא צונחת תשישות מפרקת של סוף היום, כשאין כביסה לקפל ואין מיילים להחזיר, יש לי כוח, סקרנות וסבלנות להביט בהן בחזרה. הייתי אומרת שהן יודעות כבר מה לעשות בעצמן, אבל האמת הרבה פחות רומנטית והרבה יותר מפרכת.

פסי רכבת. מגיעים בסופו של דבר לפריז

פסי רכבת. מגיעים בסופו של דבר לפריז

הגמישות במפרקי הברכיים שלי מאפשרת לי להכניע אותן כל אחת מהדמויות, בסגנון שלה, לפינה שלה, שלא תברח מגורלה. יש לי מספיק סבלנות לשמוע אם יש להן פתרונות טובים משלי, מספיק נחישות לדרבן אותן לשבילים המתאימים להן ואפס הסחות דעת. ובארבע בבוקר, בסופו של יום, בסופו של לילה, אחרי התגוששות ארוכה איתן, עם עצמי, חלקה דומה מדי לריקוד בקצבים משתנים בין טנגו לוואלס, כולנו מתקדמים עוד פרק אחד, חשוב, בעלילה.
למחרת, מוקדם מדי בבוקר, שוב אני חורקת שיניים למכוניות שמעירות אותי מעט מוקדם מדי, אבל זה רק ההרגל. הקרע הזה בזמן ובחלל נעים לי מאוד, ואני אסירת תודה, על שבשבילי קרענו אותו ככה, בעצמנו.
החופשות האלה, צריך לרשום אותן כתרופה ללא משנה איזה מכאוב. הן מאפשרות שיחרור, ציפה, רגיעה, העמקה, התכנסות, הפנמה והמון המון כתיבה. כמו מסאז' במים, רק דבר אחד חסר בהן: מגע.
בוטל כוח הכבידה. נותר רק כוח המשיכה.
בכל זאת תפסתי את הרכבת המוקדמת יותר הביתה.

– פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

– – –

אלאן ואריאן קודרלייה הם מארחים מקסימים. יש להם שלושה חדרים: שניים, שהם חדרי אירוח, הצמודים לביתם הגדול מהעבר האחד של הסן. אחד החדרים גדול מספיק למשפחה, השני, החדש, קטן ומתאים לזוג. בית הלילך, מהעבר ההוא של הסן, הוא ז'יט, כלומר עם מטבח מצויד, והוא בית של ממש. המגרעת היחידה של שלושת הבתים/חדרים היא הקרבה שלהם לכביש, ולכן הם לא מתאימים למי שחולם על שקט מוחלט. בכל שאר המימדים הם מצטיינים ומשתלמים: ארוחת הבוקר, לעומת זאת, היא תמיד טריה מאוד, כיפית ומוקפדת. הם עשויים בטוב טעם, מרוצפים בפריטים מתוקים, כמו הארנבים על אדן החלון, ציורים עתיקים של בת משפחה, למשל, ושני פסנתרים. הכל נקי מאוד, נדיב ומאיר פנים.

אריאן היא גם מדריכת תיירים מוסמכת (מסתבר שבצרפת זה עסק רציני והוא טעון רישוי) שמובילה סיורים מודרכים בז'יברני.

בהזדמנות אכתוב על ז'יברני, שכדאי להקדיש לה יום שמשי במסגרת טיול לפריז. במקרה שתעשו את זה, אני ממליצה בחום על החדרים של אלאן ואריאן, בתנאי, כמובן, שלא תתחרו איתי על התאריכים לחופשות הכתיבה הבאות. יש לי עוד הרבה עבודה.

The Hermitage
Ariane and Alain Cauderlier
38 Route de Giverny
Vernon
טלפונים: 02.32.51.13.53, 06.29.88.03.94.
לאתר של אריאן ואלאן קודרלייה.


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות לינה, מפריזה



תגובות:

  1. מאת קוקו:

    יפ יפה מאד, עדין כזה, גלוי ביותר, כל הכבוד

  2. מאת טובה:

    תמונות מקסימות שבעיתון לא פורסמו. הרווחנו!

  3. מאת זוהר:

    יפה מאוד אין ספק שההתרחקות וההתבודדות מועילות לכתיבה שלך , וכל מי שיש לו ילדים קטנים בבית גם המתוקים והמקסימים ביותר יוכל להעריך כמה שעות של בדידות ושקט , בלעדיהם , למרות שבסופו של דבר הגעגועים גוברים , והופכים את השקט לעול כבד , אבל זהו עדיין תהליך רצוי . בכל מקרה אם צריך קצת שקט לפעמים ואין אפשרות לנסוע מחוץ לעיר , או לחילופין תפסו לך את החדר אצל הזוג קורדילייה , אפשר לקפוץ לכמה שעות לגנים היפניים שנימצאים במוזיאון אלברט קהאן , הכניסה למוזיאון ממש זולה , 2 יורו בערך (ילדים לא משלמים אך זה לא ממש רלוונטי לעינייננו) והגן יפה ורענן ומרגיע ושקט, ואם ממש מתאמצים לשחק את המשחק , אפשר " ללכת לאיבוד" בין השבילים המובילים " למעמקי היער" , בתוך העיר אך שקט מאוד ומרגיע ,ובעיקר יפה ..

  4. מאת שרון:

    ענוג

  5. מאת ליאת:

    וואהו.. עשית לי צמרמורת עם הכתיבה שלך .. ממש הצלחתי לראות דברים שחווית ולהרגיש כאילו הייתי שם איתך…
    כל הכבוד !!

  6. מאת ח ל י:

    ע ו נ ג א ת :)

  7. מאת אלישבע זלצר:

    הי כנרת את כותבת נהדר! גם אני לוקחת לעצמי פסקי זמן קצרים או ארוכים יותר, זה באמת הכרחי וממלא אוויר והשראה. תצליחי בכתיבה
    אלישבע זלצר תיירת בתל אביב