יש לו השראה והיא תנצח / מפריזה בז'יברני

8 בנובמבר, 2009
תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.


טום ווייטס, היא מספרת, נסע פעם בכביש המהיר, ופתאום, משום מקום, התחיל לשמוע משפט מוזיקלי, שבפירוש היה מיועד לו. הלחן מתנחל לו באוזן, ווייטס רוצה לתפוס אותו, אבל הוא נוסע באין לדעת כמה קמ"ש, אין לידו לא פסנתר ולא גיטרה, אפילו לא עט. הוא מרים את ראשו לעבר המוזה ששולחת לו את המשפט המוזיקלי המנג'ס ואומר לה: את לא רואה שאני נוהג עכשיו? עזבי אותי, בחייך, לכי חפשי את ליאונרד כהן.
גילברט חוזרת על טענתם של כל כוהני היצירה של דורנו: ההשראה היא ישבן שהתאבן מרוב שימוש. כן, צריך לצאת לעולם, לקרוא ספרים, לצבור חוויות שיהיה שווה לכתוב עליהן, להלחין אותן, לרקוד אותן. אבל בסופו של דבר, אין ברירה, חביביי, אלא לשבת מול המחשב, מול הפסנתר, מול הבד, שעות על שעות על שעות על שעות. ללכת לעבודה. לדפוק שעון.

פרפר על תפוח. או פחפח על תפוח, תלוי את מי שואלים

פרפר על תפוח. או פחפח על תפוח, תלוי את מי שואלים

כל זה טוב ויפה, משכנע, ארצי וגם הוגן, עד שמגיעים לז'יברני. כשמגיעים לז'יברני, שעה אחרי יציאת הרכבת מתחנת סן לאזאר ההומה, נופלים לתוך תרכיז דחוס ומסחרר כל כך של יופי, שאוחז בך דחף בלתי נשלט לצייר, או לכתוב, או לשיר או לעשות אהבה (בצרפתית, מתברר, עדיין עושים אהבה בלי בושה, בלי ציניות ובלי להיחשד בזיוף. מוכרחים לייבא את זה בחזרה לעברית).
ז'יברני. היינו בז'יברני. ליתר דיוק, הפעם הייתי בז'יברני לבד, כך שענייני האהבה ייאלצו לחכות. אבל לרשותי עמדו שאר האמנויות. ויש בהן צורך, כי ההליכה בכפר מלאה ברגעים שלקוחים מתוך ציורים שמולם המתנתם שעות בתור לרופא השיניים: פרפר נח על תפוח מציורי טבע דומם שנשר הרגע מהעץ, ערימות החציר, כן, בדיוק אלה, משנות את צבעיהן לפי מצב רוחה של השמש.

התפוח לא נופל וגו'. בין ערימות החציר

התפוח לא נופל וגו'. בין ערימות החציר

הכל בזכות קלוד מונה ואי שביעות הרצון שלו. לפני מעט יותר ממאה שנה, לקח האיש את כשרונו הרב ואהבתו לנוף ולטבע, ארז את משפחתו ועוד משפחה אחרת שסיפח לעצמו בהמשך, ועבר לבית שכור בז'יברני. מול מרפסת המטבח הוא התחיל לטפח גינה, כדי שגם בימי גשם יוכל לצייר פרחים מתוך הבית.
הוא המשיך לחפש השראה ברחבי צרפת, בהולנד, נורווגיה, באנגליה. הוא צייר ימים ונקרות ועצי צפצפות וקתדרלות ונהרות ופרחים, המון פרחים. אבל דבר לא השביע את תאוותו ליופי, כפי שהוא היה רוצה לראות אותו.

הגן שמול המטבח שלו התחיל לצמוח לגובה, על קשתות ברזל דקות, ובהדרגה גם לרוחב. מונה מכר עוד ועוד ציורים וקנה עוד ועוד אדמות. הוא שתל בהן ערוגות ופרחים ממקומות שונים בעולם, ובהדרגה הקים גם בוסתן. הוא התמודד עם הבירוקרטיה הצרפתית ויכל לה. הוא קיבל אישור להקמת בריכת חבצלות המים והגשר היפני המפורסם שמעליה, ובסופו של דבר גם להטות את ערוץ נחל הרו לאדמות שלו כדי למלא אותה. אחר כך בנה גם בית לגננים.

מבט לבריכת הנימפאות. הגן של מונה

מבט לבריכת הנימפאות. הגן של מונה

בסופו של דבר, את הנוף הכי יפה בעולם הוא ייצר מול הבית שלו בעצמו. חלק מהציורים שלו יפים אפילו יותר מהגן שבו צוירו. כמה יפות העבודות המאוחרות שלו, שצייר כשקטרקט אוחז בעיניו ומשבש את תפיסת הגוונים שלו. אין לדעת האם הוא מופשט ופראי יותר, כי הוא מתפתח, או כי הוא שוחה עם הזרם לכיוון האבסטרקט, או כי הוא לא רואה טוב.
כשמונה הגיע לז'יברני, תושבי הכפר לא שמחו להיתקל באמן הפוליגמיסט באופן זמני שעלול חלילה להתגלות כבוהמיין. כיום מונה הוא הקדוש של הכפר. הרחוב הראשי של הכפר נקרא על שמו וכל הכפר ניזון ממורשתו: יש בו רק מסעדות, גלריות וחדרי אירוח שממתינים למבקרים בין החודשים מאי ואוקטובר, ומוזיאון מצוין של אימפרסיוניזם שמציג (עד ה-15 באוגוסט), תערוכה שעוקבת אחרי התפתחות הגן ואחרי ההתפתחות המקבילה של ציורי מונה. קלוד מונה סופרסטאר.

קלוד מונה. חמור סבר וחזון

קלוד מונה. חמור סבר וחזון

בפולחני אישיות יש בדרך כלל משהו מטריד, גם בהכפפה של חיי כפר שלם לאדם אחד, מת, שפניו המזוקנות והמאיימות משהו נשקפות מכל שלט רחוב ומכל תפריט. אבל בז'יברני קל להתמסר למונה, להתמכר אליו, והוא מעורר מחשבה, וכן, גם השראה.
מונה הפך את היוצרות: צייר נוף שמייצר את הנופים שאותם הוא מצייר. והאובססיה שלו, המונחית על ידי כישרון (או להיפך), הצליחה לייצר גן, עשיר, מרהיב, הרמוני, שרתק אותך אליו, כמו שדבורה נמשכת אל הצוף, מבטל כל יכולת התנגדות. כל היופי הזה מרעיש. הוא מייצר תחושות חזקות ופנימיות כמו הורמונים של כמיהה למשהו. אולי לטוב מוחלט, אולי איזה חשק ילדותי להילכד בתוך אירוס קטיפתי כחול.
מונה היה איש קשה. הביוגרפיות הנלהבות ביותר שלו לא מתביישות לומר את זה עליו. רואים את זה בתצלומים שלו. הוא מספר כמה תמיד שפט את עצמו לחומרה, איך מעולם לא הרגיש שהצליח לתפוס את הצבעים המדויקים, את רגע האור שרצה.

נימפאות, אגם ושמיים. בגן של ז'יברני

נימפאות, אגם ושמיים. בגן של ז'יברני

ובכל זאת, היה משהו שהוא הצליח לתפוס. הוא הצליח לתפוס את הדרך להפוך את החיפוש הנוקב שלו ליופי רב ועצום ובינתיים גם נצחי. הוא מצא את הדרך לספר לעצמו השראה.
בעצם, גם אליזבת גילברט זימנה לעצמה השראה: היא נסעה לאכול לאהוב להתפלל בטיול ארוך של שנה.
אולי מוזה היא לא רק לעצלנים. היא בוודאי מיועדת גם לאופטימיים חסרי תקנה ובטח למי שרוצה מאוד.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.

ההולך לפניי

ההולך לפניי


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה, תרבות



תגובות:

  1. מאת עדו:

    אוי. ראי איך נקודת מבט ותזמון משנים תמונה של מקום. ז'יברני שאני ראיתי היתה מקום שונה לגמרי. (פירוט בטור האורח "שלושה ימים בפריז ואחד – לא).
    באוקטובר אני שוב בפריז ליומיים-שלושה. נראה. אולי נערוך חוויה מתקנת. (או שבעצם נשב בגני לוקסנבורג ונבהה במזרקה).

  2. מאת כנרת:

    צודק. אבל התרגלתי, לדעתי כשאר תושבי העיר הזאת, לחיים קבועים בקרב תיירים. כלומר, תיירים כשלעצמם לא מקלקלים את השורה. ואני מוכרחה לציין שהתיירים של ז'יברני במיוחד, הם בעיקר פנסיונרים אלגנטיים.

    שנית, לא הייתי נוסעת לז'יברני במסגרת סוף שבוע קצר. היא דורשת זמן והשתהות משלה, שחבל להפסיד כשיש לך מעט זמן בפריז.

    לכן, מציעה לדחות את ביקור ההתאהבות בז'יברני, לא לסוף השבוע הקצר הבא בפריז, אלא לכשתצליח לארגן לעצמך ממש הרבה יותר זמן.

  3. מאת שוש:

    היינו! והתלהבנו מאוד מהמקום הבחוץ והפנים מדהימים בעייני .לשבת על הספסלים בין הפרחים והעצים המרהיבים בשקט מסביב למרות המבקרים במקום -מקסים. המקום משפיע על כולם והכל מתנהל ברוגע ובשקט ממש יופי!!!!!!!!!!!!!.תודה לך על שלל הכתבות על העיר שאני הכי אוהבת בעולם, גם אם זה נשמע משופששף ובנאלי. שוש

  4. מאת טובה:

    הי, כאן רואים באמת את היופי של זיברני.

  5. מאת עמיר:

    יופי צרוף. איזה פרפר בר-מזל, האין זאת?
    סיפור נחמד על טום וייטס, למרות שלא ברור איך אין לו פסנתר ברכב.

    אגב, פריזאים שרוצים לטבוע במונה בתוך חללים לבנים אליפטיים – מוטב שיבקרו במוזיאון האורנז'רי המצויין.

    http://farm4.static.flickr.com/3155/2745638155_9f12333dc2.jpg

  6. מאת בועז כהן:

    1
    טור נפלא. נפלא

    2
    "כל היופי הזה מרעיש. הוא מייצר תחושות חזקות ופנימיות כמו הורמונים של כמיהה למשהו. אולי לטוב מוחלט, אולי איזה חשק ילדותי להילכד בתוך אירוס קטיפתי כחול".. – זהו התיאור המדויק ביותר שקראתי אי פעם לחווית-מונה

    3
    פעם, מזמן, ב-1989, ואני מעורפל מרגשות, ישבתי שעות במוזיאון "מרמוטאן" ההוא, וצללתי אל תוך נבכי ועומקי חבצלות המים של קלוד מונה, והיה זה כטריפ LSD נטול חומרים כימיים. רק אני והציורים שלו. שילוב של התפעמות, כמיהה וגעגוע למשהו שמעולם לא הכרתי

  7. מאת מושיק:

    תודה רבה, בועז.

    עוד לא הייתי במרמוטאן. באמת צריך ללכת, כולל ילדות, כולל צבעים.

  8. מאת מושיק:

    בועז, זו היתה כמובן כנרת. ככה זה כשחולקים מחשב. ובית.