אנטישמיות? בצרפת? / שאלות ותשובות

19 בדצמבר, 2009

צלב קרס ליד המדרגות הספרדיות. רומא, במקרה

צלב קרס ליד המדרגות הספרדיות ברומא, במקרה. הכיתוב אומר משהו על קומוניסטים דווקא

פריזאית יקרה,

אנחנו מתכננים לעבור לגור בצרפת. שמענו על האנטישמיות המתגברת, ורציתי לשמוע ממך, הכצעקתה?

תודה,

אזרחית צרפתיה בהתהוות

בהתהוות יקרה, מעניין שאת שואלת ובדיוק בעיתוי הזה. ואני ויהודי צרפת קצת חלוקים בנושא. הם, שיש לומר שיש להם יותר ניסיון ממני, חיים כאן מתוך מודעות מתחדדת והולכת לאנטישמיות. הם סבורים שהיא עולה ומקצינה, וזאת אחת הסיבות שהם קונים דירות בישראל בכזה מרץ. פעילים פוליטיים מרגישים גם הקצנה בעמדות הרשמיות נגד ישראל, והיהודים שחיים בצרפת מרגישים שזה משפיע עליהם ישירות. אני, לעומת זאת, מרגישה את האנטישמיות הרבה פחות. אולי זה בגלל שאני עדיין חיה רגל כאן ורגל שם, ומעולם לא התחריתי בצרפתים על משרות, למשל. בשיחות ארוכות ונוקבות עם יהודים צרפתיים, גיליתי שהחוויות הקיומיות שלנו שונות באופן מהותי, שאנחנו מפרשים סימפטומים באופנים שונים, החיישנים שלנו מאתרים סימנים שונים.

בכל אופן, אני יכולה לספר לך על האנטישמיות מנקודת מבטי.

אני מרגישה את האנטישמיות הרבה פחות מחברינו היהודים. למעשה, כמעט ובכלל לא. אם צריך לכמת, בפילושמיות אני נתקלת הרבה יותר. בכל מפגש אקראי, באוטובוס, אפילו בתור לחיסון לשפעת A, פונים אלי אנשים שהם יהודים או דוברי עברית או סתם שמעו שתל אביב היא מקום נהדר והם מתים לבקר שם, או שלמדו יידיש מרצונם החופשי שיש להם חברים בקיבוץ כלשהו בדרום או משהו. אם יש אנשים ששומעים את העברית שאנחנו מדברים בינינו ולא אוהבים את העובדה שאני ישראלית או יהודיה, הם פשוט לא אומרים לי את זה.

אבל חווית האנטישמיות/פילושמיות, תלויה תלות חזקה בשני גורמים: באיזור המחייה שלך ובתקופה. אנחנו גרים בפריז, במקום טוב באמצע. זה אזור שיש בו מיעוטים ומהגרים כמעט כמו מקומיים, אבל איכשהו נשמר איזון עדין, מעניין שעובד טוב. אני לא יודעת למה, אולי כי אין רוב לאף מיעוט. ואולי, אם יש כעסים או איבה או ביקורת, הם מתחבאים מאחורי הנימוס. בסדר מבחינתי.

בכיתות של הילדות בבית הספר יש הרבה יהודים והרבה ערבים (גם סינים, קוריאנים, אנגלים, איטלקיים, אפריקאים – זאת פריז, יש כאן מהכל), ויש לנו חברים ערבים, ואין עם זה שום בעיה. ובכלל, את רוב הילדים אי אפשר להגדיר בכלל בלי הרבה מקפים: אנגלים-צרפתיים-פורטוגזים, קנייתיים-צרפתיים, אלג'יראים-ערבים-צרפתיים, או השילוב האהוב עליי: סיני-צרפתי-מרוקאי-יהודי עם נטיה אמריקאית חזקה.

אין ספק, שיש אזורים בפריז ובצרפת שיש בהם הרבה ערבים, או איזורים נאורים פחות, או איזורים אולי בוטים יותר. ברובעים 18, 19, 20 שמעתי מיהודים צרפתיים שבבית הספר הציבורי לפעמים מציקים לילדים על רקע יהדותם. אבל גם ב-15. האמת, אני לא יודעת האם ההצקות לילדים יהודיים שונות בהרבה מהצקות על רקע ג'ינג'יות, נומך, עושר, עוני, טיפשות או חוכמה. אני לא יודעת כי אני שומעת את זה מסיפורים בלבד. החוויה העמוקה של היהודים היא כאן היא שיש אנטישמיות ואנטי-ישראליות, ולכן ייתכן שגם תופעות (מבאסות אמנם) שמתקיימות בכל חברה ובכל מקום, מתפרשות על הרקע הזה כאנטישמיות. ואולי זה חריף יותר.

משתנה נוסף חשוב הוא התקופה. בזמן המלחמה האחרונה שהיתה בישראל, כשהיתה ביקורת ציבורית עזה מאוד על ישראל, היה מאוד לא נעים להיות כאן. רגע, אני מנומסת: היה קשה. היה לא טוב.

משתי בחינות: כעסתי מאוד על מה שישראל עשתה, והיה לי מאוד קשה לייצג אותה, ומאידך – הזעם על ישראל היה עז וכן, בוודאי שלא התחשק לי להצטרף אליו, וכן, לפרקים זה גם היה מפחיד. ליד הבית שלנו התקיימה הפגנה ענקית נגד ישראל, ומכיוון שהביקורות הן קשות (ישראל רוצחת, ישראל רוצחת ילדים), והזעם גואה, היה ערב אחד, אותו ערב של ההפגנה, שבו פחדתי לנסוע במטרו וגם ביקשתי מהילדה שלי שנדבר צרפתית. ופעם אחרת היתה הפגנה מול סלון הספרים, וכשצעקו במטרו "ישראל רוצחת", החבאתי בתיק את הספרים בעברית. בדרך כלל אני קוראת במטרו בעברית בלי בעיה בכלל, מה שמעורר תמיד שאלות ושיחות, על כיוון הקריאה, ואיזו שפה קשה יותר (צרפתית!).  אלו היו שני ערבים בשנתיים ומשהו שנות חיינו כאן, ככה שאלה רגעי קיצון, אבל הם קיימים על ספקטרום החיים כאן, בתדירויות, שהן ככל הנראה, משתנות.

עם כל זה, צריך להבדיל בין אנטישמיות ובין הסתייגות מזרים. צרפתים לא משתגעים על זרים. הם שמרנים במיוחד, וכמו כל העולם גם הם מבוהלים מתנועת העמים בין המדינות ומהשינויים שהיא כופה על סגנון חייהם. את הטינה הזאת, או ההסתייגות, מרגישים בעיקר עם צרפתים מהסגנון הישן, בני חמישים ומשהו, והרבה במוסדות המדינה – מורה ותיקה מאוד בבית הספר, פקידת עירייה, שכנים שמתעצבנים על הרעש שלא במידה. זה גם כי אנחנו כנראה מרעישים יותר מהצרפתי הממוצע, אבל זאת הזדמנות לכעוס עלינו קצת, שהנה, עוד חדירה עוינת לצרפת (אגב, לפי מה שאני מבינה, צרפתים סופגים את זה לפנים הרבה יותר חזק כשהם מגיעים לישראל). זה לא כיף, אבל זה בקטנה, והולך ופוחת ככל שאתה חי בלב הערים, ככל שאתה לומד את מנהגי המקום, ככל שאתה מתקרב לשכנים ומטפח יחסים נעימים יותר שבין אנשים, ולא בין שני לאומים.

כמובן שקיימות שאלות גדולות עוד יותר. כמו אם יש אנטישמיות, האם זה אומר שמסוכן לחיות כאן, ואם מסוכן לחיות כאן, האם זה מסוכן יותר מאשר בישראל (בנושא הזה יש לי תשובה ברורה. בישראל מסוכן הרבה יותר). ושאלות גדולות אפילו עוד יותר: האם צריך לנהל את חיינו לפי מה שמסוכן ומה שלא. ועוד כמה ענקיות, כמו התפקיד שממלא קיומה של מדינת ישראל בשמירה על חייהם של הגולים ממנה, התפקיד האישי של כל אחד בתרומה לקולקטיב הזה, הישראלי, ועוד כמה שאלות שההיסטורי והקולקטיבי בהן מתרסק על האישי, הפרטי, הרגעי.

במילים, קל לי יותר לענות על שאלות של קרואסונים.  במעשים, ממילא כולנו עונים על השאלות האלה כל הזמן.

ובאותו עניין:

טור שלי במפריזה: "מפריז קל יותר לחסום את רעש המסוקים"


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות שאלות ותשובות



תגובות:

  1. מאת Jane:

    ברור שהחוויות שלך שונות מאלה של המקומיים,שמהלך חייהם רצוף בתקריות כאלה ואחרות.היום אנטי ישראליות לא מובדלת מאנטישמיות,וכך כל יהודי נושא כיפה בפריז,במרסיי או בלייל,מיצג את מדינת ישראל שמדיניותה אינה עולה בקנה אחד עם תפיסות השמאל האירופאי-צרפתי.
    יש אנטישמיות בצרפת.אין טעם להתעלם.

  2. מאת אירית:

    אני מורה בבתי ספר ממשלתיים. יש לי דעה קצת אחרת. אם תרצי – כתבי אלי ואנסה להעביר לך בכתב את מחשבותי בנושא. זה נושא שמאד מעסיק אותי.

  3. מאת רינת:

    כתבת כל כך מדויק ויפה את מה שמתרוצץ לי בראש בנושא הזה. תודה!
    רוצה להוסיף עוד מחשבה אחת למשפט שבפסקה האחרונה שלך – "התפקיד שממלא קיומה של מדינת ישראל בשמירה על חייהם של הגולים ממנה". ואולי (גם) להיפך? אולי מדינת ישראל, על הקונפליקטים המדיניים שהיא נתונה בהם והתנהלותה בתוכם, מגבירה את הכעס והאיבה כלפי יהודים? הדוגמאות שלך מתקופת המלחמה בעזה מספרות סיפור כזה. ועוד: קראתי לאחרונה את הספר (הנהדר) 'האיש בחליפת עור הכריש הלבנה' של לוסט לניאדו, ומהסיפור שם עולה עד כמה מדינת ישראל הקטנה, הצודקת, הנואשת, פגעה בחייהם של יהודי מצרים. לא לבד, היו שם שפע גורמים, אבל גם זה.
    (אני לא ממשיכה הלאה את המחשבה הזאת, אבל נותנת לה מקום)

  4. מאת כנרת:

    אהלן,

    אני בביקור מולדת, שהוא כידוע עמוס והומה ושוקק. ולכן אני עונה באיחור ניכר.

    ג'יין: ברור שחוויותיי שונות. גם הפוזיציה שלי שונה. אבל הפעם שאלו אותי.

    אירית: אני מאוד אשמח לקרוא את מחשבותיך בנושא.

    רינת: בלי ספק. אבל זה מעניין שאני כצברית באמת עדיין בקושי מודעת לקשר העז הזה בין ישראל והגולה, ואני יכולה לכעוס על ישראל על מה שהיא עושה, אבל לא לכעוס על ההשפעה של זה על יהדות הגולה.

  5. מאת ולריה:

    שלום,
    אני מסיימת עכשיו את לימודי בארץ ואני חושבת על להתנסות בלימודים בצרפת.אף פעם לא הייתי בצרפת אבל מאוד הייתי רוצה לבקר שם.שמעתי שרמת ההשכלה הניתנת בצרפת גבוהה מאוד ובכללי הייתי רוצה להכיר את התרבות הצרפתית.אני קראתי כמה כתבות על אנשים שחיים שם וזה נשמע לי מאוד כיף לגור שם,בפריז לדוגמא.אבל עדיין יש לי התלבטויות בנושא.תוכלי אולי לספר לי קצת על האווירה הכללית בצרפת,איך ההצרפתים עצמם,איך הם באופי?מה היחס לזרים?
    ומה בעניין השפה,שמעתי שהם מאוד לא אוהבים שפונים או מדברים איתם באנגלית,האם זה באמת קריטי בשבילהם?
    אשמח מאוד לתשובתך :)
    תודה

  6. מאת כנרת:

    שלום ולריה.

    זאת שאלה מאוד רחבה והתשובה עליה לא יכולה להיות כללית, כפי שבטח תוכלי להבין מהפוסט הזה ומהתגובות אליו. לנו היו חוויות טובות מאוד עם הצרפתים, אבל צריך לזכור שחיינו בפריז ברובע מעורב, מה שאולי הפך את הזרות שלנו ללא כל כך בולטת. ליהודים צרפתיים יש לעתים חוויות של אנטישמיות. מההתרשמות שלנו, זה לא שהם לא אוהבים יהודים, כמו שעל פי רוב הם מתקשים לעכל את כל מי ששונה. אבל שוב, גם זה מאוד תלוי שכונה והקשר מקצועי.

    נכון, הם מעדיפים שיפנו אליהם בצרפתית, אבל היום הרבה יותר אנשים הפסיקו לפחד מאנגלית. בוודאי שלחיות בצרפת – כמו בכל מקום שאינו מולדתך – זה לטעום את החוויה של הזרות והשונות. זאת יכולה להיות חוויה קשה, ויכולה להיות חוויה מפרה וטובה, ועל פי רוב, זה מעורב.

  7. מאת ולריה:

    הבנתי, תודה כנרת. אני חושבת שאקח את הסיכון :)

  8. מאת מרטין:

    מסוכן יותר, בישראל? אשראי המאמינה. בישראל מעולם לא הייתי צריך להסתיר ספרים או שקית מודפסת או דיבור בעברית. לעומת זאת בפריז, לא אגיד מה אני הרגשתי כי זה היה רק ביקור חטוף והתרשמות לא אובייקטיבית. אבל את חיה שם הרבה. תהיי כנה. האם אחרי שעת ערב מסויימת במטרו, כל יום, את לא מרגישה שצריך להסתיר כלום? באמת? בחצות תסתובבי בכל תחנת מטרו עם חולצה עם כיתוב עברית ושקית אל על?

  9. מאת העץ אותו עץ והדרך אותה דרך | shirpoint – שירים ומחשבות / עדי שרצר:

    […] וישראלים חילוניים דווקא מסתדרים באירופה לא רע (וראו את הפוסט מאיר העיניים של פריזאית בנושא). איש לא רודף באירופה את היהודים […]