פאריס בשנה שעברה / אורלי מזור-יובל

6 בינואר, 2010

ילדתו של פר נואל צילומים: אורלי מזור-יובל

עצי אשוח מנסים שלא למות מקור צילומים: אורלי מזור-יובל

פריז, יום ראשון, 20 בדצמבר, שבע בבוקר. חושך מוחלט. קור כלבים. בעלת הבית תפתח לנו רק בשמונה.

על הכול חשבתי, רק לא על זה. עשיתי כל שביכולתי מהארץ כדי שחס וחלילה לא להגיע למצב הזה: דליתי מהאינטרנט כל פרט שיכולתי על הדירה המוצעת, על הרחוב, על האזור; טיילתי ברחוב הלוך ושוב ב-google street view, התוודעתי לבולנז'רי הסמוך ולבית הכי עתיק בפריז ששוכן אף הוא ברחוב; כדי לוודא את מהימנותה של בעלת הבית הפכתי את הרשת וגיליתי, בהתפעלות עצמית מרובה, במה היא עוסקת לפרנסתה, מה מצבה המשפחתי, מי אביה; העברתי לה דמי קדימה לא לפני שקיבלתי ממנה, לאחר התייעצות עם מביני עניין, מסמך שמרכז את כל מה שסיכמנו, תאריכים, כתובות, טלפונים, סכומים ותנאים. הדירה נאה ומרווחת, אמנם אין מעלית אבל זו קומה שנייה בלבד, והמיקום כל כך מוצלח; יש חימום, אפילו אח אם נרצה להתמודד עם משימת הדלקתה, יש מים חמים כל הזמן, יש שיחות טלפון חופשי לארץ, יש מיטות יחיד, כמו שרצינו, מצעים ומגבות נקיים, אינטרנט חופשי; הכול נראה מצוין. דחקתי מראשי את המחשבות המפחידות, את התמונה המבעיתה שאני עומדת ברחוב עם כולם – אמי, שדאגה ליזום, אחותי, שדאגה לארגן את הטיסות, אחי, שדאג לבוא אתנו בחסדו – והשער נעול, הטלפון לא זמין, באינטרקום לא עונים, ואנחנו עומדים ברחוב בלי בית, וקר, וגשם, ואנה אני באה. הרי זאת אישה מן היישוב, שכנעתי את עצמי, זה ברור, יש לה אתר באינטרנט, גם בעניין הדירה שהיא משכירה וגם בעניין העבודה שלה; היא לא תברח עם דמי הקדימה שלי, למה לה לעשות את זה.

המזוודות, האמא הגדולה והדלת הנעולה

המזוודות, האמא הגדולה והדלת הנעולה

טעות אחת בשיקול דעת: חשבתי שאם ניאלץ לחכות, בטוח נמצא בית קפה פתוח בסביבה. יכולנו לחכות בשדה התעופה, לשתות קפה בנחת, למתוח איברים אחרי הטיסה, ולצאת פריזה בשבע וחצי. אלא שכשנחתנו, מיד עטו עלינו נהגי המוניות דוברי העברית והיה נדמה שהם פותרים בעיה – ייקחו אותנו לאן שנרצה, עד פתח הדלת, במחיר זול יותר ממה שנקבו באוזניי בשיחת ההכנה מהארץ. ופריז מחכה! שנפסיד ולו דקה מהימים המעטים שיש לנו לבלות בה? נסענו אפוא, ועוד חיכינו שהמכונית תתמלא, והורדנו כמה אנשים בדרך – ובכל זאת הגענו שעה לפני הזמן. שבע בבוקר ביום ראשון בפריז, חושך מוחלט, קור כלבים, ובעלת הבית אמרה במפורש לא לפני שמונה.

ברגעים האלה התגלתה גדולתו של ההרכב. איזה מזל שלא יורד גשם, אמר אחי. הרפתקה, אמרה אימא. בטח יש איזה בית קפה פתוח, ניסתה הקטנה. איזה מזל שלמזוודות יש גלגלים, חשבתי, והתחלנו לנוע, בכבדות מה, לכיוון מרכז פומפידו המואר למחצה אך הנטוש.

מרכז פומפידו לפנות בוקר

מרכז פומפידו לפנות בוקר

נהג מונית בלתי דובר אנגלית בעליל שיצא מתא שירותים חינמי עשה כמיטב יכולתו להסביר לנו מה מילת הקסם שמשכנעת את הדלת להיפתח, כלומר – אם הבנתי נכון – שהיא נפתחת בזמנים משלה, אחרי שהאסלה נשטפת או מה. זה לקח כמה דקות והביא לתחושת רווחה זמנית. קצת שוטטנו. קצת הצטלמנו. לעמוד במקום בקור הזה לא היה אפשר יותר מכמה רגעים. אחרי שניגשנו לכמה בתי קפה מוארים, שדלתם נותרה סגורה ולא רק כדי לשמור על החום, כפי שקיווינו, השלמנו עם הגזירה ויצאנו להשלים את הסיבוב. אימא כבר החלה לפגר מאחור. המחשבות המפחידות שניקרו בי נגסו עוד ועוד מהחזות הקוּלית שעטיתי. חזרנו לרחוב.

עבר זמן, אבל עדיין נותרו כמה דקות. העזתי וסימסתי לצרפתייה שלנו, מתלבטת בנוסח. אולי הצרפתים הם קפדניים כאלה, ואוי לי אם אפריע את מנוחתה לפני הזמן שנקבע. דחיתי בבוז את המחשבה הזאת וכתבתי לה שקר נורא ואנחנו בחוץ. לוח המספרים הקבוע בצד הדלת – דלת עתיקה, ענקית – הוא בכלל לא אינטרקום, התברר, אלא צופן לפתיחה, לא יעזור ללחוץ עליו. אימא והאחים הסבו את מבטם בהתחשבות, כך הרגשתי, שלא לבייש אותי. הסתכלו מסביב. היא לא עונה. אני לא נושמת.

בשמונה ודקה בדיוק נפתחה הדלת, וכשהתגברנו על טלטול המזוודות במדרגות העץ הלולייניות והצרות, שתי קומות למעלה, רווח לי. הדירה הייתה כל מה שהובטח, ובעיקר חמה ונעימה. איזו עסקה שווה עשיתי, אין כמוני. יחד עם הגוף שהפשיר, חזר והתאושש לי קצת גם האגו הדווי. אחר כך פריז קמה לתחייה, והשאר, כצפוי, היה כיף גדול.

– אורלי מזור-יובל היא מתרגמת, עורכת, מוזיקאית, בעלת בלוג ואמא של.


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח, לינה



תגובות:

  1. מאת סמדר (של פריז):

    תמיד לבקש את הקוד של הבניין מראש! ולהודיע למשכירים שיתכן ותגיעו שעה קודם. שבע בבוקר זה לא סוף העולם לפתוח דלת למי שבא מרחוק עם מזוודות. גם צרפתי ממוצע מבין זאת… האמת היא שדווקא צרפתי ממוצע מבין זאת.

  2. מאת אורלי מזור:

    בהחלט כך נעשה להבא (בייחוד אם זה יהיה בחורף).

    אצל הצרפתייה שלנו הייתה בעיה משום שהיא בעצם לא הייתה בפריז, ואת הדירה פתחה לנו שכנתה, ואת השכנה לא היה לה נעים להקפיץ לפני שמונה בבוקר ביום ראשון. מילא, אפילו אימא שלי אמרה אתמול שבדיעבד זו הייתה "חוויה".

    תודה.

  3. מאת נופר:

    טוב מה כאילו אין פה משחקים?!

  4. מאת פריז בשנה שעברה (או: האגו השברירי שלי) | אותה גיברת בהקלדה עיוורת:

    […] לפריזאית האולטימטיבית, כנרת רוזנבלום, שחיזקה את ידיי ותיקנה את […]