לקנות או לא לקנות: Artcurial, בית לממכר אמנות

26 בינואר, 2010
מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

על אף חיבתי לאמנות מודרנית ולמרות העדרה הבולט בפריז, תמיד חלפתי על פני Artcurial, בית המכירות הפומביות שנמצא בפינה אסטרטגית במיוחד בתחילת השאנז אליזה, ומעולם לא נכנסתי. את החצר שלה צילמתי פעמים רבות: בכל עת אפשר למצוא שם איזו יצירת אמנות מודרנית ואסתטית להפליא, כזאת שמתחשק לשמור במצלמה.

המיקום המושלם של בית המכירות, על הרונד פואה, פינת השאנז אליזה ואוונו מונטאן השוות עד כאב (מי יתנני מעיל אחד, לא כבד מדי של מארני), במקום שבו גנני העיריה מחליפים כל חודש את הפרחים, או הכרובים, או הקישוטים שנבחרו לככב בערוגות המצולמות ביותר בעיר, במקום שבו, תרצו או לא תרצו, פועם עדיין אחד הלבבות, הקפיטליסטי אמנם, של העיר. גם אנחנו, שגרים כאן, מגלים בכל פעם מחדש, כמה לבקר בשאנז אליזה, יהיה התירוץ אשר יהיה, נותן לנו להרגיש לשעה וחצי כמו תיירים. וסביב השנה החדשה, עוד יותר מתמיד.

האזור הזה גם לא מנותק לחלוטין מאמנות, כי הרי מדי פעם, ואף פעם לא מספיק פעמים, אני קופצת לגראנד פאלה לתערוכה או ליריד אמנות. בימים אלה, אגב, במסגרת המונומנטה השלישית, מוצג בו מיצב של אחד, כריסטיאן בולטנסקי, שנמצא בהחלט בתכניות. ובכל פעם שאני  באזור, קונה מקרונים בלדורה, הולכת לגראנד פאלה או מלווה ילדה למוזיאון התגליות שבאחד האגפים האחרים של הארמון או שוב מתאכבזבת לגלות ששום דבר בכלל לא קורה בזארה או בגאפ, אני עוברת ליד פרזולי הגדר המוזהבים של ארקוריאל, ליד השלט הסגול הגדול, לפעמים גם נכנסת ומצלמת מכונית שהם הכניסו לתוך בועת זכוכית או מיצג מודרניסטי אחר, וממשיכה הלאה. היה נדמה לי שזאת לא בדיוק גלריה, שאולי צריך לקבוע פגישה מראש כדי להיכנס לשם. לא התחשק לי שיעצרו אותי בכניסה, ויגידו לי שזה לא פתוח לציבור.

משהו, בכל אופן, הרתיע אותי.

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

אבל במסגרת עבודת המחקר שלי בנושא "מה עושים אנשים כשהם מגיעים לפריז וממה הם הכי נהנים", סיפרה לי ד', חברה של חברה וקולגה, שהמוזיאונים די שיעממו אותה, אבל שהארקוריאל עניין אותה מאוד. הבנתי את הרמז, ואזרתי את האומץ הנדרש להכנס לשם.

ודווקא כשאזרתי, מתברר שדווקא היה לי ממה לפחד.

נכון, המבנה של הגלריה מוצלח ויפה. בקומה הראשונה מוצגות עבודות מעניינות של אמנים בני זמננו (שזה כבר הרבה יותר מודרני ממודרני), אבל מהקומה השניה ואילך מדובר בחנות של אמנות, שמציגה עבודות אמנות שמיועדות למכירה. חלק מהעבודות טובות, חלק גרועות, חלק מיושנות מאוד, שעטנז של מה שהגיע לבית המכירות הפומביות, ויש לו סיכוי להימכר. בטווח המחירים שמתחיל, באלף יורו ומאמיר עד חמשת אלפים, ואם תתעקשו ביותר, נדמה לי שזה יהיה אפשרי. חמשת אלפים יורו היה מחיר שגרתי למדי, ליצירות שיסדרו לכם קיר שלם.

בחדר ספון עץ, בקומה השניה, הוצגו למכירה גלופות של תוויות של בקבוקי יין. אפשר לשאול את עצמך מי ירצה לקנות לעצמו גוש מתכת שיכול לשמש להדפסת מאות או אלפי או כמה שתבחרו תוויות לבקבוקי יין מסויימים שלא ביקבקתם ביקב הפרטי שלכם, והן נאות, באותה מידה בדיוק שהתוויות האחרות נאות.

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

אבל אי אפשר להכחיש, שברגע שהן מוצגות, הגלופות הקטנות של תחריטי הנוף המיניאטוריים, באופן סדרתי, בתיבות העץ והזכוכית, באולם אחד, עם תקרה יפה, ונערה לבושה שחור, מצחצחת אותן במטלית מיוחדת, האחת אחרי השניה, מעניקה להן ברק, לעובדות הדפוס החרוצות, ומחזירה אותן למקומן, מתחת לזכוכית התצוגה, כל הטקס הזה עושה חשק לקנות אחת. כלומר, למה אחת, אם אפשר סדרה. זה גם לא היה נורא יקר, 150-250 יורו האחת.

מעברו השני של המסדרון, לעומת זאת, נכנסתי לחדר המכירות הפומביות, המון כיסאות פלסטיק שחורים, מסכי טלויזיה וכרוזים שמתכוננים להכריז על הפריטים הבאים. ואז הבנתי את מקור הפחד הקמאי שמנע ממני לבוא בשעריו של ארקוריאל: זאת האפשרות, שהיד שלי, למודת סרטים וסדרות, תתרומם מעצמה ותרכוש איזה אקוורל נחמד בשתי משכורות. מי יכול לערוב לי, למשל, שכשיציגו למכירה את ז'קט הג'ינס הנחמד שעליו הכיס השמאלי שלו צייר קית' הרינג את אחת מדמויותיו המרקדות, לא אקנה אותו בשלושת אלפים חמש מאוד יורו?

מעניין שבמקום שבו האמנות לא למכירה, כמו במוזיאונים, או לא רכישה, כמו בגלריות שבהן היצירות מתומחרות הרבה יותר גבוה, מתרוצצת בקושי גלריסטית אחת על כמה אולמות ובין מכונת הצילום ותיבת האימייל. בארקוריאל, לעומת זאת, יש גלריסטית על כל חדר, אפילו שתיים, ולמרות שכולן בשחור כמתחייב מהתפקיד, הן כולן מסבירות פנים, ושמחות להסביר.

זה כנראה לא המקום הכי טוב לראות בו אמנות, אבל זה מקום מצוין לראות איך קונים אמנות.

הקהל במקום מעריך את היצירות באופן פעיל הרבה יותר מהרגיל: אנשים כותבים לעצמם פרטים, שואלים ומבררים ובטח מדמיינים איך היא תראה מעל הספה בסלון. איש אחד מתקשר למישהו ומתאר לו את הסחורה בערבית. מישהו אחר עושה את אותו דבר באנגלית. לקנות, או לא לקנות, זאת, בסופו של דבר, היתה השאלה.

ויש גם אפשרות לסובלימציה, למי שכמוני, מת מפחד לקנות יצירת אמנות מיותרת בחמשת אלפים יורו: ספרית אמנות צפופה ומעניינת, שבה תוכלו בסכום הרבה יותר נמוך להשביע את תאוות הקניות והאמנות שלכם גם יחד, וספרים, כידוע, נחשבים כהשקעה, לא כהוצאה.

או לעלות קצת במעלה השאנז, ולקנות מקרונים בלדורה.
Artcurial
7 rond-point des
Champs-Élysées
8e,
Métro: Franklin D. Roosevelt

באותו עניין:

פונדסיון קרטייה, אחד המקומות היפים לראות בהם אמנות מודרנית

גלרי דה גלרי: טור על אמנות מודרנית בפריז ועל גלריה מעניינת במיקום מפתיע

גלריה תדאוש רופאק במארה העליון

גלריה עמנואל פרוטן

הז'ה דה פום

0

0


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות קניות, תרבות



תגובות:

  1. מאת רוני:

    חמש דקות שלמות ביליתי בפריז באמצע היום. מתה על האתר הזה. מה נעשה כשתשובי?
    אולי לא תהיה ברירה, אצטרך סוף סוף לנסוע באמת לפריז.

  2. מאת זאב:

    איזה כיף ללמוד דברים חדשים.
    שווה לבקר גם בהוטל דרואו (Hôtel Drouot) ברובע התשיעי.
    גם שם מכירות פומביות, פחות פלצניות. בנוסף, הרבה רהיטים מכל הזמנים ומציאות לרוב.

  3. מאת כנרת:

    תודה, רוני. אומרים שתמיד תהיה לנו את פריז. אני, אישית, עדיין לא בטוחה שאני מאמינה לזה.

    זאב, תודה על התוספת. בסוף אוקטובר מתכנס רובע דרואו (לדעתי הוא הופך להיות רובע רק לצורך החגיגה, אבל זאת סיבה טובה) ומקיים דלתות פתוחות משל עצמו, בנוסח בלוויל ומנילמונטנט רק בעתיקית.