אני והחבר'ה / מפריזה בין ה-vous ובין ה-tu

3 בפברואר, 2010

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת

סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.
תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

בצרפת, יותר מאשר בכל מקום אחר, אי ידיעת הכללים איננה פוטרת מעונש. כשאך הגענו לכאן, החלטתי ללכת על האפשרות הזהירה יותר, ולפנות לכל מאן דהוא כאתם. ממילא, מכיוון שלא הכרנו כאן איש, דיברו אלינו רק זרים מוחלטים. בכל פעם שנפגשתי עם עובדי הציבור, אנשי השירות והמכירות, הם פנו אלי ב-vous, כאילו לא רק אני כאן מולם, מתחננת לטופס המתאים למרות שלא הגעתי בשעות הקבלה, אלא אני והחבר'ה. כך קרה שגוף שני רבים היתה ההטיה המרכזית ששמעתי ולמדתי. וממילא, כל הדיבור בגוף שני רבים נשמע כמו לקוח מעולם אחר, שמתנהל בזמנים אחרים, בבועה שהוא ניפח ואטם למען עצמו, ולשם הרי נסענו, בעצם.

בהתחלה תרגמתי לעצמי את הפניות ב-vous לגוף שלישי עברי ארכאי, מוצאת את עצמי שואלת: "היידע אדוני היכן היא תחנת המטרו הקרובה?". זה היה די מפואר, להסתדר ככה ברחובות, אבל הקרינולינה שלי לא חזרה מניקוי יבש, ככה שלא יכולתי להמשיך עם התרגיל הזה לאורך זמן, בלי להרגיש את החול בפה.

זה פיל. פשוט עור. אותו מיצב מעבר לקיר הגבס

זה פיל. פשוט עור. אותו מיצב מעבר לקיר הגבס

ניסיתי למצוא שלל תרגומים ופרשנויות שיניחו את דעתי ואת שפתי, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו אני מתנהלת בחיינו הצרפתיים, לא עם ספריי בשיער ולא עם בוץ על הנעליים. בסופו של דבר, החלטתי להתייחס לגוף שני רבים כאל ברירת המחדל התקנית, ואת tu, מכווץ השפתיים אבל המעט יותר משוחרר, בכל זאת, בחרתי לתרגם כאילו הוספתי לכל פניה את הסיומת "אחי". כגון: "מה המצב, אחותי, הכל בסדר?". התרגום החדש פישט את התנהלות ה-vous וה-tu שלי. פתאום נעשה ברור וטבעי שרק לחברים פונים ביחיד, כפי שנעשה ברור שאין לפנות למורות בבית הספר ב"אחותי", וכל הזרים המיידיים השתבצו ל-vous שלהם.

כל ה-vous הזה גם עזר לי – בת למעמד הפועלים, צאצאית לקופאית ולעצמאי בתחום מכירת הגזוז – לקבל בהכנעה את תואר המאדאם שהוענק לי. בפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון עם המשפחה – מלון שלושה כוכבים בנתניה, כן? לא בדיוק הריץ – רציתי לקבור את עצמי ממבוכה כשמלצר פתח לי את הדלת. ופתאום אני נוחתת בפריז, אחרונת המהגרות, נטולת דירה, חסרת אישור שהייה, ולמרות זאת פותחים לי דלתות, ואף מסכימים שאני מאדאם. אני? מאדאם היא לא הגברת הזאת עם הפאה הבלונדינית הגבוהה, הלחיים הסמוקות מדי, נקודת החן המלאכותית ובית הבושת המפואר? אכן, יחד עם הניסוח מחדש של גבולות ה-vous, הפך עולמי, עולם של ברנשים וחתיכות, להיות מורכב מגבירות ומאדונים.
אלא שביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהגן, הציעה אמא ידידותית אחת שנעבור ל-tu. לקח לי עד קצה הרחוב להבין מה זה הסה-טטווא הזה שהיא מציעה לי, ואז עוד כמה רמזורים להשלים עם העובדה, שהנה, שוב זה נעשה מורכב.

הפניה ברבים אמורה להיות עניין של כבוד, אבל למעשה, כל הסיפור הוא עניין של שמירת דיסטנס. מתברר, שגם לצרפתים מלידה ההבחנה בין ה-vous ל-tu היא עיסוק בלתי פוסק בהגדרה השוואתית של סטטוס, של יחסים ושל קרבה.

זה עניין של בחירה. בסרטים צרפתיים, למשל, כשהגיבורים מתחילים לדבר האחד אל השניה ב-tu, זה הסקס של ליל אמש שהעביר אותם מה-vous למשהו מעט אישי יותר. אבל אפשר להחליט, שכל ה-vous הזה נפוח מדי, ולדבר מלכתחילה בגוף יחיד לכל מי שאיננו בתפקיד. אפשר להיות אמיץ ולשאול בשיחת vous אם אפשר לעבור ל-tu, אבל זה כמו להציע למישהו חברות או לשחרר קצת את העניבה. מעטים הצרפתיים שיעיזו, מהגרים – לעולם לא.

מהגרים, סיפרה לי ז'אן, כשניסינו לנתח את דפוסי ה-vous/tu שלה, תמיד פונים לכולם ב-vous. היא, מקומית ותיקה, פונה אל חלק מהאנשים ככה ואל חלק אחרת. מתברר, שאתה פונה בגוף יחיד, בגובה העיניים, רק למי שאתה מזהה כבן המעמד שלך, בהנחה שהוא מוכן לחלוק איתך את אותה קטגוריה חברתית.

הבייביסיטר שלנו, נערה מתוקה בת תשע עשרה שדגתי במועדונית העירונית, מתעקשת להמשיך ולפנות אליי בגוף שני רבים. התחלנו ב-vous, כי אני לא מפלה את בנות השירות הציבורי על רקע גיל. אבל מרגע שהצטרפה לעובדי הקונצרן הזעיר שלנו, קפצתי על ההזדמנות לדבר אליה ב-tu. הייתי בטוחה, שהיא מחכה שאשחרר אותה כבר מעול הריחוק של ה-vous, וגם חשבתי שמי שרוחצת את הילדות שלי, שמנשקת ומחבקת אותן, ומביאה להן מתנות ליומולדת, היא קרובה מספיק בשביל tu ביתי ואוהד.

אבל היא התעקשה על vous. ככה היא רגילה, הסבירה, לדבר אל מבוגרים (איה!), עם מעבידים (אאוץ'!), עם הורים (נו, טוב). חשבתי לנסות טיפול בהלם ולחזור לדבר אליה ב-vous, אולי ככה היא תראה כמה זה מגוחך, אבל התברר שמבחינתה, בסך הכל השבתי את הסדר על כנו.

לקח לי זמן להבין את עוצמת הטעות. הנחתי שהגרעין האנושי שואף לקשר יותר מכל דבר אחר, ואת הקליפות שעוטפות אותו יש להסיר לאט מאוד, או לחילופין בקצב צברי אורי-זוהרי של "יבוא לך". אבל יש גרעינים אנושיים ששמירה על האוטונומיה חיונית עבורם יותר. חבר שעובד בעסקי הטלויזיה, סיפר לנו שסביבו נוקטים בלשון tu, אבל הוא מקפיד על ה-vous. "כשאתה מדבר לאנשים ב-tu", הוא הסביר לנו, "הם חושבים שהם חברים שלך, והגבולות המקובלים נרמסים. הבוס שלנו מרגיש חופשי עם העמיתים שלי, שמדברים איתו ב-tu. הוא גם מרגיש חופשי לבקש מהם טובות, למשל, להעיר אותם באמצע הלילה שיבואו להחליף מישהו. לי", אמר בגאווה, "זה לא יקרה".

תסבוכת Vous/tu המשונה ביותר, היא אצל רופא השיניים. הרופא והאסיסטנטית שלו עובדים אף אל אף כל היום, כבר שנים. שניהם צעירים ונחמדים, ומסיבות של נימוס מקצועי, שניהם מדברים אחד לשני ב-vous. באופן עקרוני, גם אני, הפציינטית, הייתי אמורה להשתמש ב-וו, אלא שהרופא הוא חבר של חברה ואבא של ילד מהגן, על כן יחסינו המהוססים התקבעו על tu. וכך, אני מדברת אליו ב-tu ואליה ב-vous, הוא מדבר אלי ב-tu ואליה ב-vous, ורק היא, שיש לה גישה חופשית אל הפה שלי, שעובדת מצח אל מצח עם הבוס שלה, מדברת אל שנינו ב-vous.

זה משונה מעט פחות מהמנהג הרווח במסיבות, למשל, לנשק זרים שזה עתה הוצגת בפניהם, ואז לדבר אליהם ברשמיות של עובד ציבור. המצאתי לי כלל: אפשר לדבר ב-tu עם מי שכרגע נשקת לו. לא הצליח. ניסיתי, במקום לחיים, להגיש יד ללחיצה. לא הלך. אז עברתי לתכנית של הערכת-בזק ותרגולת ייחודית: לאבחן מראש עם מי צפויה שיחת vous ולהעניק לו נשיקות אוויר, סמוכות ללחייו. וכך הפכו בשבילי, נשיקות האוויר, מהמחווה המזוייפת ביותר האפשרית, לביטוי של מעט כנות בקשר.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

אני והחבר'ה

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת


סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.

תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

בצרפת, יותר מאשר בכל מקום אחר, אי ידיעת הכללים איננה פוטרת מעונש. כשאך הגענו לכאן, החלטתי ללכת על האפשרות הזהירה יותר, ולפנות לכל מאן דהוא כאתם. ממילא, מכיוון שלא הכרנו כאן איש, דיברו אלינו רק זרים מוחלטים. בכל פעם שנפגשתי עם עובדי הציבור, אנשי השירות והמכירות, הם פנו אלי ב-vous, כאילו לא רק אני כאן מולם, מתחננת לטופס המתאים למרות שלא הגעתי בשעות הקבלה, אלא אני והחבר'ה. כך קרה שגוף שני רבים היתה ההטיה המרכזית ששמעתי ולמדתי. וממילא, כל הדיבור בגוף שני רבים נשמע כמו לקוח מעולם אחר, שמתנהל בזמנים אחרים, בבועה שהוא ניפח ואטם למען עצמו, ולשם הרי נסענו, בעצם.

בהתחלה תרגמתי לעצמי את הפניות ב-vous לגוף שלישי עברי ארכאי, מוצאת את עצמי שואלת: "היידע אדוני היכן היא תחנת המטרו הקרובה?". זה היה די מפואר, להסתדר ככה ברחובות, אבל הקרינולינה שלי לא חזרה מניקוי יבש, ככה שלא יכולתי להמשיך עם התרגיל הזה לאורך זמן, בלי להרגיש את החול בפה.

ניסיתי למצוא שלל תרגומים ופרשנויות שיניחו את דעתי ואת שפתי, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו אני מתנהלת בחיינו הצרפתיים, לא עם ספריי בשיער ולא עם בוץ על הנעליים. בסופו של דבר, החלטתי להתייחס לגוף שני רבים כאל ברירת המחדל התקנית, ואת tu, מכווץ השפתיים אבל המעט יותר משוחרר, בכל זאת, בחרתי לתרגם כאילו הוספתי לכל פניה את הסיומת "אחי". כגון: "מה המצב, אחותי, הכל בסדר?".

התרגום החדש פישט את התנהלות ה-vous וה-tu שלי. פתאום נעשה ברור וטבעי שרק לחברים פונים ביחיד, כפי שנעשה ברור שאין לפנות למורות בבית הספר ב"אחותי", וכל הזרים המיידיים השתבצו ל-vous שלהם.

כל ה-vous הזה גם עזר לי – בת למעמד הפועלים, צאצאית לקופאית ולעצמאי בתחום מכירת הגזוז – לקבל בהכנעה את תואר המאדאם שהוענק לי. בפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון עם המשפחה – מלון שלושה כוכבים בנתניה, כן? לא בדיוק הריץ – רציתי לקבור את עצמי ממבוכה כשמלצר פתח לי את הדלת. ופתאום אני נוחתת בפריז, אחרונת המהגרות, נטולת דירה, חסרת אישור שהייה, ולמרות זאת פותחים לי דלתות, ואף מסכימים שאני מאדאם. אני? מאדאם היא לא הגברת הזאת עם הפאה הבלונדינית הגבוהה, הלחיים הסמוקות מדי, נקודת החן המלאכותית ובית הבושת המפואר? אכן, יחד עם הניסוח מחדש של גבולות ה-vous, הפך עולמי, עולם של ברנשים וחתיכות, להיות מורכב מגבירות ומאדונים.

אלא שביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהגן, הציעה אמא ידידותית אחת שנעבור ל-tu. לקח לי עד קצה הרחוב להבין מה זה הסה-טטווא הזה שהיא מציעה לי, ואז עוד כמה רמזורים להשלים עם העובדה, שהנה, שוב זה נעשה מורכב.

הפניה ברבים אמורה להיות עניין של כבוד, אבל למעשה, כל הסיפור הוא עניין של שמירת דיסטנס. מתברר, שגם לצרפתים מלידה ההבחנה בין ה-vous ל-tu היא עיסוק בלתי פוסק בהגדרה השוואתית של סטטוס, של יחסים ושל קרבה.

זה עניין של בחירה. בסרטים צרפתיים, למשל, כשהגיבורים מתחילים לדבר האחד אל השניה ב-tu, זה הסקס של ליל אמש שהעביר אותם מה-vous למשהו מעט אישי יותר. אבל אפשר להחליט, שכל ה-vous הזה נפוח מדי, ולדבר מלכתחילה בגוף יחיד לכל מי שאיננו בתפקיד. אפשר להיות אמיץ ולשאול בשיחת vous אם אפשר לעבור ל-tu, אבל זה כמו להציע למישהו חברות או לשחרר קצת את העניבה. מעטים הצרפתיים שיעיזו, מהגרים – לעולם לא.

מהגרים, סיפרה לי ז'אן, כשניסינו לנתח את דפוסי ה-vous/tu שלה, תמיד פונים לכולם ב-vous. היא, מקומית ותיקה, פונה אל חלק מהאנשים ככה ואל חלק אחרת. מתברר, שאתה פונה בגוף יחיד, בגובה העיניים, רק למי שאתה מזהה כבן המעמד שלך, בהנחה שהוא מוכן לחלוק איתך את אותה קטגוריה חברתית.

הבייביסיטר שלנו, נערה מתוקה בת תשע עשרה שדגתי במועדונית העירונית, מתעקשת להמשיך ולפנות אליי בגוף שני רבים. התחלנו ב-vous, כי אני לא מפלה את בנות השירות הציבורי על רקע גיל. אבל מרגע שהצטרפה לעובדי הקונצרן הזעיר שלנו, קפצתי על ההזדמנות לדבר אליה ב-tu. הייתי בטוחה, שהיא מחכה שאשחרר אותה כבר מעול הריחוק של ה-vous, וגם חשבתי שמי שרוחצת את הילדות שלי, שמנשקת ומחבקת אותן, ומביאה להן מתנות ליומולדת, היא קרובה מספיק בשביל tu ביתי ואוהד.

אבל היא התעקשה על vous. ככה היא רגילה, הסבירה, לדבר אל מבוגרים (איה!), עם מעבידים (אאוץ'!), עם הורים (נו, טוב). חשבתי לנסות טיפול בהלם ולחזור לדבר אליה ב-vous, אולי ככה היא תראה כמה זה מגוחך, אבל התברר שמבחינתה, בסך הכל השבתי את הסדר על כנו.

לקח לי זמן להבין את עוצמת הטעות. הנחתי שהגרעין האנושי שואף לקשר יותר מכל דבר אחר, ואת הקליפות שעוטפות אותו יש להסיר לאט מאוד, או לחילופין בקצב צברי אורי-זוהרי של "יבוא לך". אבל יש גרעינים אנושיים ששמירה על האוטונומיה חיונית עבורם יותר. חבר שעובד בעסקי הטלויזיה, סיפר לנו שסביבו נוקטים בלשון tu, אבל הוא מקפיד על ה-vous. "כשאתה מדבר לאנשים ב-tu", הוא הסביר לנו, "הם חושבים שהם חברים שלך, והגבולות המקובלים נרמסים. הבוס שלנו מרגיש חופשי עם העמיתים שלי, שמדברים איתו ב-tu. הוא גם מרגיש חופשי לבקש מהם טובות, למשל, להעיר אותם באמצע הלילה שיבואו להחליף מישהו. לי", אמר בגאווה, "זה לא יקרה".

תסבוכת Vous/tu המשונה ביותר, היא אצל רופא השיניים. הרופא והאסיסטנטית שלו עובדים אף אל אף כל היום, כבר שנים. שניהם צעירים ונחמדים, ומסיבות של נימוס מקצועי, שניהם מדברים אחד לשני ב-vous. באופן עקרוני, גם אני, הפציינטית, הייתי אמורה להשתמש ב-וו, אלא שהרופא הוא חבר של חברה ואבא של ילד מהגן, על כן יחסינו המהוססים התקבעו על tu. וכך, אני מדברת אליו ב-tu ואליה ב-vous, הוא מדבר אלי ב-tu ואליה ב-vous, ורק היא, שיש לה גישה חופשית אל הפה שלי, שעובדת מצח אל מצח עם הבוס שלה, מדברת אל שנינו ב-vous.

זה משונה מעט פחות מהמנהג הרווח במסיבות, למשל, לנשק זרים שזה עתה הוצגת בפניהם, ואז לדבר אליהם ברשמיות של עובד ציבור. המצאתי לי כלל: אפשר לדבר ב-tu עם מי שכרגע נשקת לו. לא הצליח. ניסיתי, במקום לחיים, להגיש יד ללחיצה. לא הלך. אז עברתי לתכנית של הערכת-בזק ותרגולת ייחודית: לאבחן מראש עם מי צפויה שיחת vous ולהעניק לו נשיקות אוויר, סמוכות ללחייו. וכך הפכו בשבילי, נשיקות האוויר, מהמחווה המזוייפת ביותר האפשרית, לביטוי של מעט כנות בקשר.


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה, תרבות



תגובות:

  1. מאת טל:

    איזה יופי של טור!
    גם כאן בגרמניה יש כמובן את החגיגה הזאת: du זו המקבילה של tu ו-Sie המקבילה של vous.
    בארץ הזהירו אותי שלא אעז חס וחלילה לדבר ב-du לאף אחד עד שלא יציעו לי, כמו שתיארת. אבל לשמחתי הרבה גיליתי שהגננות מדברות ביניהן ואיתי ב-du, וגם ההורים. אפילו קוראים זה לזו בשמות פרטיים!
    מצד שני, אני ממשיכה להקפיד על לשון רבים בספירה הציבורית, בין השאר כי הטיות הפעלים בגוף שלישי רבים הרבה יותר קלות – הן פשוט זהות לשם הפועל :)

  2. מאת מיכאל:

    סחתיין על הפוסט, אחותי. t'a super bien expliqué.

    הנה לך סיפור על בלשן צרפתי אחד, נחשב מאוד: הוא מדבר עם התלמידים והתלמידות ב-וו, ולא משנה אם זה תלמיד/ה שמלווה אותו כבר עשר שנים דרך הב"א, המ"א והדוקטורט. אבל עם קבלת הדוקטורט, הם עוברים ל-טו, שהרי בין דוקטורים לבלשנות אין צורך בריחוק של וו.

  3. מאת מולי:

    זה בהחלט דבר מוזר לעין ישראלית לגלות שלאחר עשר שנות עבודה משותפות קולגות במשרד יכולים לדבר זה לזה בגוף שני רבים, אבל אז אתה מבין, שזה לא שאלה של כבוד והיררכיה זו קודם כל שאלה של פרטיות או יותר נכון הפרדה בין הפרטי לציבורי. בישראל כאשר יש לך אי הסכמה עם קולגה זה מייד הופך לאישי אין אף פעם הפרדה בין שני המישורים, לעומת זאת בצרפת אנשים מצליחים לחיות בהפרדה מלאה בין שני התחומים. אני לא מרוצה מבעבודתך אבל זה נותר מקצועי, זה קורא במישור הלא אישי. זו דרך לשמור על פרטיות ועל האינדבדואליות שכה חשובה לרבים. לכן כאשר את מעבירה מערכת יחסים עם מטפלת למשל למישור האישי, הכל הופך לאישי ולכן למאיים יותר.

  4. מאת סער:

    אולי תוכלי לכוונני
    צריך רופא שינים בעיר

  5. מאת כנרת:

    אח, קוראי "פריזאית" הנפלאים. כל אחד מוסיף זווית משלו לעניין הזה.

    * טל, זאת בדיוק הסיבה שאני התמכרתי לזה, זה לא זהה לשם הפועל, אבל זה דומה והסיכוי לטעות הרבה יותר קטן. לדעתי זה מתוכנן, ההקלה הזאת, כדי לפתות את הפלבאים להשתמש בכינויי כבוד כאלה.

    * מיכאל, זה אכן מדהים, וזה אכן מקביל את קבלת הדוקטורט לסקס, אחרי שניהם אפשר להתחיל לדבר ב-tu. אני אשקול את זה בבית (בגלל קבלת הדוקטורט, לא בגלל הדבר השני).

    * מולי, (מולי! אהלן), זה הסבר מעניין ויפה. וגם מסביר למה אנשים שמסגרת תפקידם נחמדים, כשהם אוף דיוטי מורידים גם את החיוך. אבל עדיין, הבייביסיטר, היא באה עם פירסינג בסנטר, זה אמור לתת לי לפחות זכות ל-tu מזדמן. אבל לא, אפילו הסמסים ב-vous.

  6. מאת כנרת:

    וסער, בוודאי (אתה, אני מבינה, ממחלקת ה-news we can use):

    קבל את ד"ר אסטרוק המצויין בבולוואר וולטר: 01.43.70.91.04

  7. מאת רינת:

    נושא מעולה. רלוונטי תמיד :)
    יפה הכנות שהכנסת בדרך האחורית לנשיקות הכי פולניות.

    מוסיפה הבחנה גאוגרפית: בדרום עוברים ל-tu הרבה יותר מהר מאשר באזור פריז; לגננות ולמורים/מורות קוראים רק בשמות פרטיים; בעבודה כולם מדברים ב-tu (ולא שמעו על עניבות, אפילו חולצות כפתורים נדירות אצלם). וגם תמיד שמש שם!

    והערה לשונית: נכון שבהווה קל להשתמש ב-vous, אבל בעתיד זאת צרה גדולה בהרבה מגוף שני יחיד.

    לפני זמן קצר סיפרתי גם אני על התלבטויות ה-tu/vous שלי. מוזמנת לקרוא.
    http://olam-nemala.blogspot.com/2010/01/blog-post.html

  8. מאת עמיר:

    הו, כנרת. שוב טור שלך (שלכן?) מסדר לי מעבר מיום חול לשבת (לא) קודש עם חיוך גדול על הפרצוף העייף והלא-מגולח.
    וכמה הזדהיתי, וזה לא חדש, עם הקביעה שבצרפת אי ידיעת החוק אינה פוטרת מענשו. אפשר לעשות על זה מעבדה קטנה במטרו בימי שני בבוקר, לדוגמה. יש כאן חומרים לעבודת תזה שלמה.

    נחזור לעניין שלשמו התכנסנו. התמזל מזלי, ובעבודתי אני בקשר עם שתי קבוצות של דוברי צרפתית: הראשונה מז'נווה, חבורת קפוצי-עכוז שפונים זה לזה ב- vous ,תמיד, כן, גם לאחר היכרות ארוכת שנים. גם אחרי חצי בקבוק יין.
    והשניה, חבורת אנשים מצויינים ממונטריאול, שפונים לכל דבר שזז ב- tu . כן, גם לבכירים, או זרים, או גם וגם.
    כך שהמפגשים איתם התאפיינו במבוכה שהרימה ראשה פה ושם, ולא יכולתי שלא להרהר בפוטנציאל המפגש בין שתי הקבוצות. חבל שזה לא יקרה. אני חושד שהחוויה שלך אצל רופא השיניים היא סימולציה לא רעה בכלל.

    tutoyons ?

  9. מאת שני:

    טור מקסים. ומהניסיון שלי אי ידיעת החוק דווקא כן פוטרת מעונש. בתנאי שמיד מזהים שאתה "לא מפה". כך במטרו אתמול:
    אני: je peux t'aider? (אני יכולה לעזור לך, פנייה בגוף שני, למאדאם עם מזוודה גדולה מאוד)

    (היא, בחיוך ובמבטא צרפתי להחריד): no, thank you (ובתרגום חופשי: את בטח אמריקאית, אז נסלח לך..)

  10. מאת גוני:

    היי כנרת!
    הזדהות עמוקה, אני מוכרחה לומר שרק אחרי שמונה חודשים בעבודה בבית קפה שבו אני חייבת לפנות אל הלקוחות בvous התחלתי להתרגל לרעיון ולדעת להטות את כל הפעלים בהתאם :)