ערימות מונומנטליות / בולטנסקי בגראנד פאלה

10 בפברואר, 2010
רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

קיר של תיבות ברזל חלודות. בולטנסקי בגראנד פאלה

קיר של תיבות ברזל חלודות

בולטנסקי בגראנד פאלה

וינטג'?

וינטג'?. בולטנסקי בגראנד פאלה

עוד וינטג'?

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

בחירה מדוקדקת. בולטנסקי בגראנד פאלה

בחירה מדוקדקת

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

69 ריבועים של מעילים. בולטנסקי בגראנד פאלה

69 ריבועים של מעילים

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי. בולטנסקי בגראנד פאלה

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי

וילדים צעירים יותר, עם מחברות. בולטנסקי בגראנד פאלה

וילדים צעירים יותר, עם מחברות

ילדים שלא נוטים לשרטט ממושמעות במחברות. בולטנסקי בגראנד פאלה

ויש גם ילדים שלא משרטטים במחברות

מתעמקת. בולטנסקי בגראנד פאלה

מתעמקת

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע

Monumenta 2010 / Christian Boltanski
Grand Palais
Avenue Winston Churchill, 8e
Métro: Franklin Roosevelt, Champs-Elysées-Clemenceau
Bus: lignes 28, 32, 42, 72, 73, 80, 83, 93
עד ה-21.1.2010
פתוח כל השבוע פרט ליום שלישי, שני-רביעי 10:00-19:00, חמישי-ראשון 10:00-22:00.
כרטיסים: 4 יורו.


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות אל תחמיצו / ללכת לאיבוד / שוטטות, תרבות



תגובות:

  1. מאת דבורית:

    מקסים ביותר. כן, נכנסתי, התעמקתי, הגדלתי את התמונות.
    זו של אנשי הראסטות נהדרת.
    אולי דווקא בזכות זה אצליח להגיע לפריז בקרוב?

  2. מאת orangetime | זוג או פרט? | Velvet Underground:

    […] פריזאית הייתה במיצב של בולטנסקי בגראנד פאלה. מי שהמשפט הזה הוא לא סינית עבורו, […]

  3. מאת עפרה:

    ראיתי לא מזמן כתבה על המיצב באחת מתחנות הטלוויזיה האירופאיות, בלי סאונד (או שזו היתה שפה שלא הבנתי, לא זוכרת) והפוסט היפה שלך הרחיב לי את הידע ואת את החוויה, שגם דרך פילטרים היא חוויה.
    אבל קריאתך לאמנים להפסיק עם הסאונד היא כמו קריאה לחרם על צבע מסוים. מה פתאום. אולי כדאי רק להפסיק לזמן מה עם דפיקות הלב, כי הן די מוצו.

  4. מאת מיקי:

    כתבת נורא יפה, וצילמת עוד יותר. כמה מרנין שהילדים שם הולכים ורואים את האמנות הזו מגיל כזה, והופכים לאנשים אוהבי תרבות, זה לגמרי עניין של חינוך. היום (להבדיל) הייתי עם בני 3 במוזיאון קטנצ'יק בדרום הארץ. קשה להשוות לפריס. אבל בכל זאת משהו. על שלג אין מה לדבר פה…

  5. מאת כנרת:

    דבורית, תבואי. בקרוב זה אומר ממש בקרוב, ואני יכולה רק להבטיח שמומחיותנו במסעדנות צמחונית השתפרה. תודה על הקישור האיכותי שהביא לכאן קוראות חדשות.

    קוראות חדשות יקרות:

    עפרה: התכוונתי להפסיק עם הסאונד הבנאלי, זה שהוא דיסהרמוני כדי להיות דיסהרמוני. קריאתי תקפה גם למופעי בלט אגב, ואולי גם לחיים באופן כללי.

    מיקי: אהלן אהלן. משמח לשמוע על ביקור הזאטוטים במוזיאון. עוד תהיה להם את פריז, אבל אז הם יידעו איך לאכול אותה.

  6. מאת dshk:

    פריזאית, תענוג לקבל בכל פעם חתיכה אחרת של פריז.

  7. מאת עמיר:

    נראה כמו סל הכביסה שלנו בשבת בערב.

  8. מאת כנרת:

    ע., אתם לא מפרידים?

    ושיק, בכיף.

  9. מאת אופקטנה:

    הוא אחד האמנים שיותר נגעו ללבי אי פעם. הוא הוצג במוזיאון ישראל לפני כמה שנים, ועוד לפני זה, הסיפורים על ילדותו המוזרה עם הוריו הרדופים, וול, חייב לצאת מזה אמן או איש רדוף בעצמו.

  10. מאת הגרסונייר:

    מרגש.
    תודה כנרת. היה נעים לשוטט איתך בחלל הקר, עם כפפות שחורות חתוכות אצבע, להתפעם מהעוצמה הבולטיאנסקית, להתווכח איתך בצרפתיות מתמשכת על מוזיקת הפעימות ולהמשיך לדסקס את העניינים על כוס שוקו חם בגאר דה ליון. כבר אמרתי שהשרב הגיע לתלאביב?

  11. מאת כנרת:

    גרסוניירים, הכל באשמתכם. אתם דחפתם אותי ללכת לשם, אתם והפריזופיליות מבינת העניין שלכם. הוספתי אתכם בקישור.

    ואופקטנה: כיף לראות אותך כאן. גם לליבי הוא נגע, אבל במיצב אחר, אינטימי וחשוך שלו, שראיתי בפומפידו פעם. זה, כאמור, יותר מונומנטלי.

  12. מאת יאלי:

    הייתי בתערוכה הזו לפני שבועיים בשיעור, המרצה שלי גרמה לי להסתכל על כל המיצג הזה כמו שהוא באמת. למרות שנלחמתי בכל גן יהודי בתוכי שניסה להתכחש לקונוטאציה החד משמעית שעולה מן המופע הזה, היא פתחה לי את העיניים והמליצה לי להשאר שם עד החשיכה.
    הגיעה השעה חמש וחצי אחר הצהריים, לאט לאט מספר המבקרים התמעט, המשכתי להסתובב בין סקיצת הגטאות. מצטמרר כל פעם מחדש שאני חש דפיקות לב כאשר נגעתי בעמוד אשר מחובר אליו רמקול (אני חושב שהרעיון מבריק). רעש המכני הרפטיבי של המנוף שזורק את הבגדים שוב ושוב, הטמפרטורה שצונחת במהירות, השקט המעיק והעובדה שכמה מאות מטרים מאיפה שעמדתי צעד הצבא הנאצי את מצעד הניצחון שלו לפני 70 שנה, כל אלו העיקו עליי ודחפו אותי להסתכל על התערוכה במבט אחר. לנתק את הברור מאליו ודרך משקפיים אחרות המיצג מקבל משמעות שונה אבל שומר על כוחו.
    ממליץ בחום לבקר שם.
    לאמיצים יותר – C’EST LA VIE ! VANITES
    http://www.museemaillol.com/index2.html