תרבותניקית / מפריזות באופרה

22 במרץ, 2010
זאת את, הרקדנית?. בטח. ילדה יוצאת משיווי משקל באופרה גארנייה

זאת את, הרקדנית?. ילדה יוצאת משיווי משקל באופרה גארנייה

הסדרן לקח לנו את הכרטיסים, ושאל את הילדה, זאת שלמרבה השמחה מתבררת בכל פעם מחדש כשלי, אם היא זאת שתרקוד עוד מעט על הבמה. לא, היא אמרה לו, מדייקת, וצעדה זקופה, בדרך שפתח לה כששיחרר את כבל הקטיפה מתושבת הנחושת שלו.
חלפנו על פני פסלים של מלחינים, על פני דבוקות של מלאכים אוחזים מנורות, ועלינו בגרם המדרגות המרכזי לקומה השניה. רצפת השיש מתחת לרגלינו התחלפה ברצפות פסיפס ועץ, הקירות שמולנו מצופים בשיש ובמראות ענק שמהדהדות את כל הפאר הזה מיליון פעם, ועוד במסגרות זהב מגולפות. זה יפה מדי, היא אמרה, התרגום לעברית של התרגום לצרפתית של התיאור של כל מה שהוא מ-א-מם.

גרם המדרגות הכפול: מקום לראות ולהראות בו. אופרה גרנייה

גרם המדרגות הכפול: מקום לראות ולהראות בו. אופרה גרנייה

זו היתה הפעם הראשונה שלנו בהופעת בלט בארמון האופרה, והיא קרנה מהתרגשות ועלתה על גדותיה, שזה בדיוק מה שצריך לעשות במקום כזה. חלק מהאנשים שסביבנו הגיע בכלל לראות את הבלט, בג'ינסים ובמעילי עור, רוצים לומר, לא צריך לעשות מזה עניין. השאר, קצתם בתסרוקות גבוהות ומעילי פרווה מופרזים לנובמבר הנעים הזה, עושים מזה עניין ועוד איך: כמונו, צילמו בלי הרף, את המלחינים עשויי הרצינות והאבן, את המנורות, את המלאכים, את הרצפות, נקעו בניסיון לצלם את התקרות המצויירות. צילמו האחד את השני, באור המועט שנכנס מבחוץ. אף תמונה כמעט לא תשרוד את תנאי התאורה הקשים, וזה בסדר, כי הקסם של העולם הישן צריך להשאר שם בפנים.
והיא נכנסת, פוערת עיניים ושומטת לסת, קולטת ללא הרף פרטים חדשים ורצה לנגוע בהם או לכל הפחות להצטלם לידם, וחוזרת ואומרת כמה זה יפה מדי. זה באמת יופי שאי אפשר להכיל. לתוכו נשפך גם היופי שלה, מחוללת לעצמה שם, בסיבובים רחבים, רצה ממקום למקום בטרקלין הגדול, שני טורים של נברשות ועמודים מגולפים מסמנים בו את כיוון הריקוד. חצאיתה הדקיקה ושערותיה הארוכות, הפזורות לרגל המאורע, מסתחררים סביבה כמו הילות בהירות.

אולם הנשפים. בצהרי היום. האופרה גארנייה

אולם הנשפים. בצהרי היום. האופרה גארנייה

לא צריך להיות רדיולוג מומחה כדי להבחין בכמה גאווה כל זה ממלא אותי. כי אנחנו הולכות בצהרי יום ראשון לבלט בארמון האופרה של פריז, כי הצלחנו סוף סוף להשיג כרטיסים ובמחיר הגיוני, כי היא מעיזה לרקוד במקום המעונב הזה, כי היא חושבת שחוג ההתעמלות קו נטוי ריקוד במתנ"ס השכונתי שאליו היא הולכת פעם בשבוע הופך אותה לרקדנית מדופלמת, כי יש לה רעב ליופי, והיא מחפשת אחריו באשר היא, כי ניצחתי זמנית את יובל המבולבל ואת דורה, שיחד עם חטפני זוממים להעלים לנו את השארית העצבנית של הטעם הטוב.

פרט בארמון גארנייה. אחד מיני מיליונים

פרט בארמון גארנייה. אחד מיני מיליונים

האמת, היא שזאת לא הפעם הראשונה שאני חושדת בה בטעם מפותח. היא לא הפסיקה לנדנד שהיא רוצה ללכת לפירמידות של הלובר. כבר הרבה זמן שלא חזרנו לרחבה הענקית עם פירמידות הזכוכית והבריכות השטוחות המשולשות, שפרוסות בין הבניינים העתיקים של הלובר. היא המשיכה לנדנד שנלך לפירמידות, ואני המשכתי להבטיח, מתבשמת בטעמה המשובח של הילדה, איך היא יודעת להעריך, ממש כמו אמא שלה, הלחמים משובחים של אמנות מודרנית עם קלאסיקות נצחיות. הרי גם היא אוהבת את העמודים בשחור לבן של דניאל ואן בורן בפאלה רויאל.
אבל כשסוף סוף קבענו עם חברים בפירמידות, במיוחד בשבילה, ובטעות יצאתי מהמטרו הישר לתוך הקרוסל דה לובר, מרכז הקניות המהודר, שנמצא מתחת לפירמידות, התברר, שלכאן בדיוק היא כיוונה, ששנתיים של נידנודים כוונו דווקא לקניון העירוני הזה, הדי מעולה, יש להודות.

מנורות נייר ורקדניות, מחנות האופרה

מנורות נייר ורקדניות, מחנות האופרה

גם לחנות בארמון האופרה יש כוח משיכה עז, בעיקר לבגדי הגוף וחצאיות הטוטו של רפטו שמוצגות בהן על בובות שעומדות בקבוצות. אבל בהבטחה שנחזור אחר כך, הצלחתי להחזיר אותה לכניסה הראשית לבניין.
במכרז על עיצוב בית האופרה זכה שארל גארנייה, אדריכל בן 35 שזו היתה עבודתו הראשונה. אומרים שהוא זכה, כי הוא הצליח לתפוס שהאופרה היא בעיקר עניין של מינגלינג, ותכנן אותה בהתאם. במחצית השניה של המאה התשע עשרה, נהגו מנויי האופרה להגיע אליה על בסיס יומיומי כמעט, בעיקר כדי להתראות שם עם אחיהם למעמד האופראי. מכיוון שכך, פרט לבמה ענקית ולאולם נהדר, הוא תכנן במבנה העצום – שמונה טון של שנדלירים על אחד עשר אלף מטרים רבועים – שטחים ציבוריים נרחבים, עם די גרמי מדרגות לחלוף בהם על פני האנשים הנכונים, ומרפסות פנימיות להציץ מהן על אחרים, ומראות להיטיב מולן את הבגדים.
צרפת כמנהגה נוהגת. החיים החברתיים כאן, בעיקר בערים, עדיין מכוונים לצבירה שיטתית של הון תרבותי. לא במקרה, מעיר סוציולוג הבית, בורדייה הוא צרפתי. אחרי כסף מאוד לא מקובל לרדוף כאן, לפחות לא בגלוי. לעומת זאת, פנאי, הנאות קטנות ותרבות גדולה הם שאיפות מקובלות. כמות הביקורים במוזיאונים שעל חגורתו של הילד הפריזאי הסביר, שמה בכיס הקטן את מרבית המבוגרים שאנחנו מכירים, כולל חובבי האמנות שבהם. זה בכלל לא עניין של אהבה לתחום, כמו שישראלים לא מקשיבים לחדשות בגלל שיש להם עניין מיוחד באקטואליה.
זה רק בגלל שאתם אשכנזים, נד בראשו בצער אחד החברים המקומיים שלנו, כשהילדות מראות לו מחברות שהן מציירות בהן בביקוריהן במוזיאונים. את האשכנזיות שלנו לא נוכל להכחיש, אבל אנחנו בסך הכל נכנעים למערך גדול מאיתנו בהרבה של הון תרבותי, שלא תמיד מוכרחים הרבה כסף כדי לרכוש אותו.

התא שלנו: קטיפה עתיקה בקומה השלישית של הארמון. אופרה גארנייה

התא שלנו: קטיפה עתיקה בקומה השלישית של הארמון. אופרה גארנייה

אופרה גרנייה. קל יותר לראות את השכנים מאשר את הבמה

אופרה גרנייה. קל יותר לראות את השכנים מאשר את הבמה

הכרטיסים שלנו היו לקומה השלישית באולם. לא העליתי על דעתי שגם מי שלא מלווה בריצ'רד גיר מקבלת את אחד התאים הפרטיים האלה, המצופים בקטיפה האדומה. אנחנו זכינו בשני הכסאות הקדמיים בתא 17 משמאל לבמה. האור הרך שנשפך מהנברשת העצומה שנתלתה מהתקרה המצויירת נספג יפה בריפודים, וריכך את הפנים של כולנו בברק וזליני עמום, שהפך אותנו לדמויות צחות וסמוקות לחיים מציורי שמן איטלקיים.
אורות. מסך.

המסך. מצוייר אבל משכנע. האופרה גארנייה

המסך. מצוייר אבל משכנע. האופרה גארנייה

את החלק הראשון של המופע Amoveo / Répliques / Genus, שלוש יצירות של כוריאוגרפים צעירים בביצוע להקת הבלט של האופרה הלאומית, יצר בנז'מן מילפייה, בנימין אלף רגל, בתרגום חופשי; שם נחמד לכוריאוגרף. זו גרסה נרקדת למשחק בחצר של חבורת ילדים סביב זוג אוהבים, עם רמיזות לסיפור הפרברים. זאת היתה קומפוזיציה שמחה וקלה, יפהפיה ומדוייקת, של צבע (בתלבושות הפשוטות לכאורה של הרקדנים), צלילים (של פיליפ גלאס) ותנועה, שמעולם לא ראיתי מדויקת ונינוחה ממנה. וכמובן גם הקרנת וידאו הולמת. הרקדנים היו נטולי משקל, בגופם צמיגיות ילדית, זזו כאילו הם רוקדים בתוך חלב.
גם שתי היצירות האחרות היו מהוקצעות באופן מעורר השתאות, אבל האחרונה שבהן הבטיחה להימשך ארבעים וחמש דקות תמימות. חמקנו החוצה לקראת אמצעה בואכה הסוף. לכמה דקות היו כולם בתוך האולם, ושאר הארמון היה כולו שלנו. כך גם הקדמנו את התורים בשירותים.
ואז, קצת לפני כולם, הלכנו לראות את החלונות של הגלרי לאפאייט שמוכנים כבר לחג המולד, עם הופעות המחול הקטנות שלהם: בובות ממוכנות על חוטים בוקעות מביצי זהב, מבשלות על חוטים, מדנדנות קריסטלים, נתלות על עצי אשוח מקושטים, מביטות בסוסים מגובלן, בעוגות-שכבות עשויות מבד ובבובות חלון ראווה שהמגפיים שלהן מגיעים כמעט עד אינסוף. אמנות לעם.

* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ שעות של ידיעות.


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות תרבות



תגובות:

  1. מאת מיכאל ז.:

    זה כל כך יפה, שאי אפשר אפילו להעיז לחלום על זה.
    והבת שלך? מקסימה!

    מתכנן עכשיו את הטיול השנתי לנורמנדי ביום השנה לפלישה, כדי להפגש כבכל שנה עם כל משוגעי מלחה"מ השנייה. אנסה לשלב ולבדוק אם יש סיור באופרה ביום וחצי שאהיה בפריז.
    פוסט משובב עין ולב, תודה.

  2. מאת רונית:

    אוי החלונות של גלאי לאפאייט נשמעים הכי יפים.

  3. מאת vered:

    רשומה נפלאה.
    מדיפה ריחות תרבות מעורבים בעכשוויות ובמעט ציניות בריאה.
    גם אני, בגלל שאני " אשכנזים".
    הלוואי בעולם החופשי החדש (שלכבודו כתב דבוז'אק את הסימפוניה "מן העולם החדש" (קו אונידין)) – דהיינו ארה"ב, היו מבינים את ההבדל בין רדיפת הכסף ל"רדיפת" תרבות – אם כי הייתי מכנה זאת בשם התשוקה לתרבות.
    אבל נראה לי שמלבד שכבה דקה מאוד של "מביני תרבות" ועוד יותר גדולה של מעמידי פנים כמביני תרבות (אופרה, אמנות, מחול, תיאטרון, ספרות), ארה"ב היא ה"ברברית" ה"חדשה" של המערב.
    תנו להם ראפ, קאנטרי, המבורגר וקומיקס והם מאושרים. נו, עוד לא התבגרו הילדים.
    בסוף, יצא לי קיטור על ארה"ב בעוד שרציתי לשבח דווקא את אירופה, ובמיוחד את הצרפתים ותרבותם.
    חג שמח