איחולים אקס טריטוריאליים לחג החירות
29 במרץ, 2010
עגלת תינוקות משוחזרת ונערה משוחררת (טוב, אחת וחצי). מול חנות עתיקות באקס אן פרובנס
כשמסרנו לילדות את סיפור ההגדה, כל אחד וגרסתו המצונזרת שלו, נזכרתי למה חשוב לספר ביציאת מצרים: העניין הזה של החופש. הציווי הזה – אתאיזם או לא, יש דברים שמוכרחים לאמץ – להיות חופשיים תמיד.
וכששפכתי את התמונות מהסלולרי המתפקע לתוך התיקיה המתאימה במחשב, התברר האור הפרובנסאלי הכתום שייבאתי איתי הנה מהנסיעה שלי לאקס אן פרובנס, כרקע המדוייק לאביב הזה ולחופש שהוא אמור לפתות אותנו אליו. אור עדין וצהבהב, שביר ומתחלף בשניות, שבו הכל רך, הכל יפה יותר, הכל בן אלפי שנים ובו זמנית גם צעיר וטרי ובר חלוף.
זאת היתה נסיעת עבודה. לאחד מאיתנו היו פגישות, ולאחרת היו עניינים לענות בהם, רק שהם היו בדרום צרפת, הפגישות והעניינים, מה שנוטל מהם את הזכות להתהדר במילה עמוסת המחוייבות והחשיבות העצמית הזאת, עבודה.
כל כך היה נעים שם, איטלקי-צרפתי, יפה, אבל פחות מסוגנן ומהודק מאשר בעיר הגדולה והזקופה, שאפילו מצאתי את עצמי, באחד הצהריימים באחת המסעדות על הרחוב הראשי, Cours Mirabeau, מול פיצה מתנור לבנים וכוס צוננת של רוזה, כאילו לא כתוב בספר הטעם הטוב שלי שיושבים רק בבתי קפה צדדיים וסודיים, ולעולם לא בכאלה שמגישים תפריטים בשלל שפות. הפנמתי סוף סוף: לעתים רחוקות בלבד מצליחה השמש לחדור לסמטאות הצדדיות.
ועל רקע ערב השקופיות הקצרצר שהתארגן כאן על דעת עצמו, וכוס יין קרירה, שאני מקווה שכבר מזגתם לעצמכם (גם תירוש הולך), שלוחות לכם מאיתנו ברכות של חג שמח, חירות, שיוויון ואחווה, ואהבה ושלווה, ובריאות ושלום. ולהתראות.
0
0
אמא ושני ילדים בשעת בין ערביים. זה טוב להתגעגע
0
אחת המזרקות ב-Cours Mirabeau, הרחוב הראשי. נטורל
0
ביומיים הראשונים איבדתי אותה, את הכיכר הנפלאה הזאת. יגעתי ומצאתי
0
תבלינים בשוק. דווקא לשקית "תערובת פרובנס" כמעט ולא היה ריח
0
זום אין לתוך סלסלת הלוונדר. אלא מה
0
Book in Bar. חנות ספרים ובית קפה, הלוואי שהיה לי כזה. הלוואי שלכולם
0
ירח בשמי אחר הצהריים הבהירים מעל אחד הארמונות המקומיים
0
עוד דקה תגיע הרכבת. אני מתה על רכבות. במיוחד כשהן מגיעות לפריז
תגים: Aix en Provence, חג שמח, חירות, מחוץ לעיר, פרובנס
שייך לקטגוריות מסלולים וספיישלים
29 במרץ, 2010 בשעה 7:21
איזה כייף! תמונות מאקס! מתנת פסח מעולה!
ברגע הראשון ראיתי את העגלה המצחיקה וחשבתי – מה, גם בפריז יש כזאת?
ואיך הגעגועים לבנות הפכו לך את פסל האמנות והמדע לאמא ושתי בנות
והמזרקה שכתבת שהיא נטורל – בכלל המים שלה חמימים, לא משהו שתשימי לב אליו באביב ובקיץ, אבל בחורף עולים ממנה אדים מפתים. היו ימים שזה היה מקום הכביסה החביב על נשות העיר.
(איך אני אוהבת את העיר הזאת)
ת ו ד ה וחג שמח.
29 במרץ, 2010 בשעה 12:18
ואני תמיד קראתי לה בשם ההיגוי שלה: עז מפרובנס.
חג שמח יקירתי, נתראה בחג החופש הבא
29 במרץ, 2010 בשעה 13:05
אוף, כמה שזה יפה. יופי מזוקק וחריף. הירח-של-צהריים מעל הקונסרבטוריון, הכיכר, חנות הספרים עם התאורה הרכה.
את הכיתוב לתמונה האחרונה, עם הרכבת, היתי מקעקע לעצמי איפשהו כמוטו, אם הייתי בעניין של קעקועים ושל מוטואים.
בינתיים עליתי לא מזמן על הרכבת התחתית של עירי, עצמתי עיניים ודמיינתי שאני צריך להחליף רכבת במונפרנאס. לא עזר. נפתחו הדלתות ומצאתי את עצמי בכרמל.
29 במרץ, 2010 בשעה 14:20
התמונה של הלוונדר… כמה יפה.
חג שמח כינרת. הרבה חופש.
29 במרץ, 2010 בשעה 16:59
חג חירות שמח.
למרות שבעיר החרות, אחווה שיוויון זה ברור מאליו.
האם שרים בפסח את המרסלייז?
פסח נפלא לך ולכל המשפחה
אביב פורח וקסום.
30 במרץ, 2010 בשעה 10:47
עניינים זה תמיד טוב. וחג שמח לכולכם!
30 במרץ, 2010 בשעה 20:47
חג שמח יקירתי
4 באפריל, 2010 בשעה 9:46
הרשומה מרתקת, התמונות נפלאות אחת אחת.
ותוספת קטנה: בהגדה יש עוד מהות חשובה אחת , שהזכרת אותה והיא:"והגדת לבנך", בכל שנה ובכל דור. הציווי להגיד לבנינו מי מהם ומה הם לא פחות משמעותי מ"העבדות לחירות" (גם אצל אטאיסטים).
חג שמח .
5 באפריל, 2010 בשעה 12:47
"אני מתה על רכבות. במיוחד כשהן מגיעות לפריז"
אין נהדר מהמשפט הזה… חג שמח!