לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו נוסעים / מפריזה

19 באפריל, 2010
הוטל דה וויל 1

הוטל דה וויל. אחד הטבורים היפים המושכים של העיר

הספר "מפריז אל הירח" של כתב הניו יורקר, אדם גופניק, שכב אצלנו בארון יותר משנה. קניתי אותו באחת מחנויות הספרים באנגלית בגדה השמאלית, לפי המלצה של חבר, בועז גאון. בועז חי כמה שנים בניו יורק, די זמן כדי להתאהב בגופניק ובכתיבתו, די זמן כדי לכתוב יומן מסע משלו, בשם "המקום שבו נגמרת אמריקה". לגופניק נגמרה אמריקה בשנת 1995, אז הוא הגיע לפריז עם אשתו, הקולנוענית מרתה פרקר, ובנם, לוק אודן, מתוך החלטה לחיות בעיר חמש שנים, עד למפנה המילניום.
הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית.

לא די שלאיש היה את התפקיד הטוב ביותר בעולם – שליח הניו יורקר לפריז, אלא שהוא מצויד בכל מה שצריך כדי לבצע את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר ובאופן העמוק ביותר שלו: די כסף כדי לקנות שמפניה בהדיאר, עוגות בלדורה ובגדי ילדים בבונפואה; צרפתית, עם קצת מבטא, הוא מקטר, אבל רהוטה ועשירה מספיק כדי לצלול לנבכי האקטואליה והתרבות הצרפתיות; וחברים שכאלה: הוא מתרועע עם פרופסורים ועורכי עיתונים ומבקרי מסעדות נחשבים, ואפילו בישל ארוחת ערב לאליס ווטרס מהמסעדה הסן פרנסיסקואית הנודעת שה פניס. אם לא די באלה, גופניק הוא גם דק הבחנה, מצחיק ואנושי, ויודע לספר סיפורים, שאותם הוא מניח על שטיחים עבים ומפנקים של ידע כללי והון תרבותי.
וחוץ מכל אלה, קראתי שהוא עדיין חוזר לפריז מדי קיץ, שזה בדיוק התנאי שלי לחזרה לישראל, לו היה לי למי להציב תנאים.
זה ספר מצוין, אבל אני לא יכולה שלא להתכווץ בכל פעם שקופצת לה מאליה ההשוואה. בעודי מתרפקת על כל כתבה שטוענת שהמזרח המשמים של פריז בהחלט הופך להיות, כלומר אוטוטו יהיה, ממש רק עוד רגע, האזור הלוהט בעיר, מתאר גופניק איך הוא מרדים את בנו לוק בעגלה, בהליכה לילית לאורך הסן, על גשר האמנויות, עד שהם מגיעים לשעריה האדירים של האקדמיה הצרפתית.

*

קל להשתגע כאן מקנאה. במקום שמרכז כל כך הרבה טעם ויופי, זה אולי אפילו מתבקש. אבל כשאנחנו מארגנים לעצמנו סוף שבוע זוגי בפריז, כלומר משנעים את הילדות לבייביסיטר, אנחנו עושים קניות בשוק ואוכלים אצלנו בבית, מול שמש נדיבה של סתיו, את ארוחת הבוקר הטובה בעולם. ואז אני נרדמת, אחרי שתי כוסות של שמפנייה, ליתר דיוק ברוט, עדין וטעים שקנינו במבצע בסופר, אני אוהבת להרדם על הספה עם ספר, לישון תחת השגחה. ואנחנו קמים ממש לאט ומתלבשים ויוצאים מהבית, ואני יודעת כבר בעל פה שהמעבר בשאטלה מקו אחד לקו ארבע הוא מהיר וגם חולפים על פני הלהקה הדרום אמריקאית הגדולה והקבועה שם. והרחובות שיוצאים מסן ז'רמן שטופי תיירים, אבל הם לא מפריעים לנו כהוא זה, ואנחנו מוצאים רחובות שאיכשהו עוד לא היינו בהם, והכל כל כך יפה. עדיין לא קר אבל יש באוויר כבר ריח של עצים בוערים ושל ערמונים, ואנחנו מרגישים לגמרי בחו"ל ולגמרי בבית.
וכשאנחנו מגיעים למסעדה רבע שעה לפני הזמן, יש לנו כמה דקות פנויות לשבת על גדות הנהר, במרחק נוח מזוגות אחרים. ספינות תיירים עוברות מולנו, מרטיטות את המים, משיטות לעברנו עוד שלל אורות קטנים משלהם, ואני מלאת קנאה בעצמנו, כי זה רגע מושלם, והוא מצטופף לצד הרבה רגעים כמותו שאספנו כאן. ואם נעצור את הנשימה, כמו שלמדתי במטווח בטירונות, נצליח לשמור במצלמה כמה מהזהרורים על המים בלילה היפהפה הזה.

סן. פלא. לפעמים גם זוכרים את זה

סן. פלא. לפעמים גם זוכרים את זה

העיר הזאת, החיים בה, הזרות בה, השייכות אליה, דוחפים אותך לאגרנות כפייתית של כמה שיותר ממנה, בצילום, בכתיבה, באיסוף כרטיסי ביקור של מסעדות שאכלנו בהן, של גלויות מתערוכות שביקרנו בהן, בספרים שקראנו כאן, בספרים שעוד נכתוב כאן.
באחד מהתקפי הגעגוע למפרע – יש לי כאלה כל הזמן, בכל פעם כשמאוד טוב או מאוד יפה או מאוד טעים, אנחנו חושבים על עירנו החוקית, תל אביב – חשבתי שאולי אני יכולה לצלם את כל הבית שלנו, פינה אחר פינה. את פיתוחי התקרה, את הסדקים בין קורות העץ שברצפה והליכלוך שהצטבר בהם במאה ושתיים השנים האחרונות, את פרזולי המעקות במרפסת, את דלתות העץ הכבדות ומנעול הכספת שפותח אותן, את הפרחים הסגולים בויטראז' בחלונות שמלווים את גרם המדרגות.
ואז, נפתח את כל התמונות ונדביק אותן יחד, לכדי מודל קטן של חיינו בפריז, לבנות אותם מחדש אחרי שנאלץ להיפרד מהם.
אם זה נשמע לכם מטורף, אתם צודקים. תקראו לזה פרויקט של אמנות מודרנית, ניסיון פרוסטיאני, של החייאת זיכרונות, שלא מסתפק בזיכרון העוגיה וגם לא בעוגיה עצמה.

*

כולם כאן כותבים כל הזמן. סקר שנערך כאן לא מזמן העלה שמיליון ארבע מאות אלף איש מחזיקים כאן כתב יד, טיוטה לרומן או לספר זכרונות, שאולי יתפרסם מתישהו וככל הנראה לעולם לא. כולם מסתובבים כאן עם פנקס. ילדים, כולל אלה שלי, מציירים ומדביקים קארנה דה וויאז', ספר מסע, אחרי כל נסיעה מחוץ לעיר.
משהו בחיים כאן הופך אותם לכאלה ששווה לכתוב עליהם, משאלתם הממומשת היטב של סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר. אולי זה תהליך מעגלי: החיים במקום שמתועד בלי סוף בספרים, בסרטים, במוזיקה, הופכים להיות משהו ששווה תיעוד נוסף, משלך. לא אחת קרה לנו לצאת להסתובב בעיר, כדי לחזור למקומות אהובים או למצוא מקומות חדשים לאהוב, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בחנות ספרים, מעלעלים במשך שעה יקרה בספרים שנכתבו על פריז: פריז בזול, הביסטרואים הכי טובים בפריז, המלונות הכי יוקרתיים בפריז, פריז האופנתית, פריז המעוצבת, הכפרים הקטנים שבתוך פריז, פריז לעצלנים, פריז לאמהות צעירות, פריז לאוהבי אורגני, פריז-זן למחפשי שלווה. וככה, בחנות המוצלחת של וירג'ין מתחת ללובר, פריז פרושה מעלינו, ואנחנו נמצאים מתחתיה ומעלעלים בספרים אודותיה.
אנחנו מחשבים כאן את קיצנו לאחור, עכשיו יותר מתמיד, ואני אחוזה בדחף בלתי נשלט לערוך אלבומים מהתקופה הפריזאית שלנו, במיוחד אחרי פסאודו-טרגדיית נפילת המחשב שאיימה למחוק את כל התמונות שלנו מכאן ובכלל. אני גם מוכרחה להכין את הרשימה האינסופית של כל מה שעוד לא הספקנו לעשות כאן, צ'ק ליסט, שרק אחרי שנמחק את כל הסעיפים בו, רק אז נוכל להתקפל מכאן. אבל אני מנסה לכבוש את הדחפים האלה, לתעד את חוויית פריז שלנו לאחור או לתכנן את מה שנשאר ממנה, כדי לעשות משהו ממשי בזמן הזה.
אבל זה העניין בפריז, בעצם. פריז היא לא רק פריז, היא כל השובל הזה שהיא משאירה לפניה ומאחוריה. היא כל המיצים המקדימים שניגרים כשאתה חושב על סוף השבוע הפנוי שלפניך, והגעגוע וההתרפקות כשאתה חושב על סוף השבוע הזה כשלאחריו. פריז הממשית, כך אני אומרת לעצמי, היא רק נקודה אחת באמצע.

* התפרסם לראשונה במסגרת "מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות. כאן אני יכולה להביא גם כמה מהפרטים שנאספים בקפדנות שמרכיבים למפרע את הזכרונות.


פרט מהתקרה. פרחים ופרפרים שנצבעו כבר עשרות פעמים במאה השנים האחרונות

פרט מהתקרה. פרחים ופרפרים שנצבעו עשרות פעמים במאה השנים האחרונות

ההסקה המרכזית. הטוטם שלי בחורף

ההסקה המרכזית. הטוטם שלי בחורף

כותרת האח הפיקטיבי. משום מה, המגירות הקטנות דווקא נפתחות

כותרת האח הפיקטיבי. משום מה, המגירות הקטנות דווקא נפתחות

פנדל

פנדל והדוגמה האחרת של תבליטי התקרה

דלת הברזל והוילון המנומר. הטאץ' המעודן של בעל הדירה

דלת הברזל והוילון המנומר. הטאץ' המעודן של בעל הדירה

מפוח ומחתה ועוד כמה כלים לאח (האמיתי הפעם) שאת שמותיהם אני לא מכירה

מפוח, מטאטא ומחתה. כלים להבערת האש באח (האמיתי)

אמבטיית הנסיכות. לך תדע שרגלי האריה הן מפלסטיק ונושרות תדירות

אמבטיית הנסיכות. האמת, רגלי האריה הן מפלסטיק ונושרות תדירות

ונעלי הנסיכות. השכנים מתים על זה

ונעלי הנסיכות. השכנים מתים על זה


תגים: , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות מפריזה, תרבות



תגובות:

  1. מאת עמיר:

    נשמטה לסתי – האם הלהקה הדרום-אמריקאית עדיין מרעישה בשאטלה? או אולי יש מאגר כזה של פרואנים צרובי-פרצוף עם גיטרות ענקיות, שרק מתחלפים ברבות השנים? פאקינג עשרים שנה.
    הרעיון שלך לשחזר את הבית הפריזאי יפה מאוד. זה דווקא נשמע לי כמו רעיון בורחסי (כמו מפת העולם באחד לאחד) או פול-אוסטרי. או בעצם חב"די, שהם הרי בענייני שיחזור והעתקה של בתים מעיר לעיר.
    (פוסט מעולה)

  2. מאת רונית:

    אני חושבת שזו אחת הרשימות הכי יפות שכתבת. ועכשיו אני גם יודעת שאת ממש אחת ממליון (ארבע מאות אלף). ואסור לכם, פשוט אסור לכם לעזוב עדיין. אולי יקרה איזה משהו ותישארו עוד שנה שנתיים? מה נעשה בלעדייך שם??

  3. מאת אורלי מזור:

    יוצא מן הכלל. ממש מזיל ריר. תודה, כנרת

  4. מאת תמר, שוויץ:

    וואו.
    "הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית." בדיוק מה שרציתי לכתוב עליך.

  5. מאת ריקי כהן:

    זהרורים על מי הרשת, הכתיבה שלך. כל כך יפה, שלא רציתי שייגמר, וכל כך רציתי לקפוץ לבית הזה ולחוש אותו בעצמי.

  6. מאת גלי:

    צודקת לגמרי! אותי מה שהדהים בספר הזה הוא שהוא עבר עם משפחתו לפאריס ב-1995 ולחוויות שלו יש כמעט אם לא בדיוק את אותם ניחוחות של החוויות שלנו מהעיר היום. הזמן עומד מלכת…. הכל פה נשאר אה ל'אנסיין….

  7. מאת כנרת:

    כיף לי שאתם מגיבים כאן. תודה.

  8. מאת טלי אביאני:

    יואו, איך התגעגעתי!
    קראתי אותך בשקיקה בידיעות ואז נעלמת לי לכמה שנים, ופתאום אני מגלה מתחת לאף…. את הבלוג המופלא הזה.
    אני קוראת ומקנאה בחוויות הקסומות שלכם, באומץ לקום ולעזוב (אני לא זוכרת, זה היה רילוקיישן?) בזוגיות הנפלאה שעולה מבין המילים, ובהורות הנפלאה לשתי הנסיכות!
    מה שעדיין לא ברור לי האם אתם עדיין בפריז?
    וד.א
    את הבלוג גיליתי בעקבות יציאתו של הספר שעדיין לא קראתי, אבל אוטוטו

  9. מאת טלי אביאני:

    יואו, איך התגעגעתי!
    קראתי אותך בשקיקה בידיעות ואז נעלמת לי לכמה שנים, ופתאום אני מגלה מתחת לאף… את הבלוג המופלא הזה.
    אני קוראת ומקנאה בחוויות הקסומות שלכם, באומץ לקום ולעזוב (אני לא זוכרת, זה היה רילוקיישן?) בזוגיות הנפלאה שעולה מבין המילים, ובהורות הגדולה לשתי נסיכות!
    מה שעדיין לא ברור לי, האם אתם עדיין בפריז?
    וד.א
    את הבלוג גיליתי בעקבות יציאתו של הספר שעדיין לא קראתי אבל אוטוטו

  10. מאת חנוך גיסר:

    בניגוד לכמה ערים זניחות, כמו ניו יורק, לונדון ועוד, המכתירות את עצמן בתואר האולטימטיבי – פריז היא באמת מרכז העולם – בייחוד בשל היכולת שלה לדבר אל ליבו של כל אדם בכל תחום.