ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2010"

ארזתי לבד / הרהורי חזרה

יום שני, 31 במאי, 2010

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

טקסט שמחכה מדצמבר במחשב שלי. כבר כמה ימים שחשבתי להעלות אותו. היום כבר לא היתה ברירה.

אומרים שתמיד תהיה לנו את פריז. אבל יום אחרי שאני נוחתת בישראל היא נעלמת לי לגמרי. בדרכון כתוב במפורש שלא מכבר עברתי בגבולות צרפת, אנחנו משלמים בהוראת קבע שכר דירה בפריז וחשבונות חשמל ומים וגז, והילדות רשומות בבית הספר, ויש לנו אפילו חוברת עבודה לחופש, שנעלמה כשארזנו. אבל ביום הראשון שאני חיה את חיינו הישראליים הזמניים, חוטפת קנס על חניה אסורה ונתקעת מאחורי משאית זבל, הכל נדמה כהזייה. השלג הכבד והרך שירד עלינו במשך ימים ארוכים לפני שנסענו, ההתבוססות שלי, בערדליים ורודים מנוקדים באדום, בשלג שהפך לקרח אפור כהה, כדי לחפש מתנות ליום ההולדת של אהובי וקישוטים מנצנצים לעץ, רק מחזקים את התחושה שהדי הזיכרון האלה הם כנראה תמונות שגנבתי מסרטים.

(more…)

הזמנו בייביסיטר**

יום שבת, 29 במאי, 2010
אבל היא נוסעת, הבייביסיטר. צריכים אחת חדשה

אבל היא נוסעת, הבייביסיטר. צריכים אחת חדשה

אבל לא שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט או חברים. ולא ידענו לאן הולכים. אז עשינו מה שאנחנו כמעט תמיד עושים, ולקחנו מטרו לכיכר הבסטיליה. אם לרגע שכחנו שהעברנו את היום בשמירה על ילדות שובתות* , ההפגנה הגדולה והעצלה בכיכר הבסטיליה הזכירה לנו. (ואני מזכירה לכם, לכולנו: שביתות זה מעצבן, אבל ככה בדיוק נלחמים על הזכויות. עכשיו ממלאים כאן רחובות על הניסיון להעלאת גיל הפנסיה ל-61, לגברים. כשאני מספרת שעכשיו בישראל זה – כמה, 67? – הם מתעלפים).

כשיצאנו לכיכר הבסטיליה, בכל אופן, ההפגנה בבסטיליה כבר תש כוחה, כנראה, גם הואקאנס ממילא באופק, אף אחד כבר אין לו כוח לכלום.

ירדנו למארה. חנות חדשה ומוצלחת שלא ראיתי מעולם (זה בסדר, הוא פתוח רק כמה חודשים) אבל יותר מזה, ברחוב Villehardouin ראיתי איזה מעבר חסום למכוניות, שפעם כבר הסתקרנתי לעומתו אבל לא יכולתי באותו רגע לברר לאן הוא מוביל.

(more…)

הדרכים הצדדיות יותר / משפחה בדרך היין

יום ראשון, 23 במאי, 2010
Chateau des Arras. יין נחמד, יופי של כרם

Chateau des Arras. יין נחמד, יופי של כרם

מוכרחים להודות, גם בשנה שעברה היינו בדרך יין. אחרת, פרובנסלית דווקא, אבל דרך יין נודעת ומפורשת, מעוטרת בגפנים מכל עבריה, בשמיים תכולים רחבים ופתוחים ועם עננים צחורים, קלים וטעימים ובשלטים ארגמניים דקים שרומזים לך לבוא ולטעום ולשתות ורק אם תבחר בזה, אז גם לקנות, כמובן. חשבתי על נסיעה רומנטית בין יקבים, הכוללת כמובן התבסמות קבועה קלה עד בינונית, שיחות נפש אבל קודם כל מוזיקת דרכים משובחת. חשיפות ושתיקות ושירה עם הדיסק שבמערכת, מפגשים קצרים עם ייננים נחמדים, בוז משותף ושותק למי שינסו למכור לנו יין רע, פשוט כי הגענו כבר עד הלום. וגם מריבות קטנות של שיכורים קלים, ארוחות קלות על הדשא, התפייסויות טובות ומשביעות. התקרבות. וגילויים של יין יוצא דופן, במחיר טוב, יין שנשמר טוב לאורך שנים, כזה שיענג אותנו על זכר הטיול הזה עוד שנים אחר כך. "דרכים צדדיות" , הגרסה הזוגית הבשלה.

ועכשיו תוסיפו מאחורה שתי ילדות.

(more…)

לוח מודעות / התקהלות, חברים וחיפוש עבודה

יום שישי, 14 במאי, 2010

ז'רוזלם מרחפת ממעל. מתוך מיצג על ישראל שהתקיים בקולז' דה ברנרדין בלילה הלבן

ז'רוזלם מרחפת ממעל. מתוך מיצג על ישראל שהתקיים בקולז' דה ברנרדין בלילה הלבן

1. אחד הדברים שמאפיינים את פריז היא העדר הקהילתיות שלה. כמו שהסביר לי פעם מישהו בקשר לצרפת כולה: כאן מכירים בקיומו של האינדיווידואל ובקיומה של המדינה. קהילות או קבוצות שבין הפרט למדינה זאת פשוט חיה שלא מבינים כאן.

ואכן, בניגוד חריף למתרחש בערים גדולות אחרות, ולמרות שיש כאן המון יהודים ולא מעט ישראלים, חוץ מרבקה מחב"ד, האשה היקרה שעורכת מפגשי נשים ומסיבת חנוכה/פורים, הפתוחים לכל דכפין אין שום רמז לקיומה של קהילה ישראלית בפריז. למעשה, בפריז אין קהילה ישראלית, כי מתברר שצריך יותר מישראלים כדי ליצור קהילה ישראלית.

לשתי ישראליות נמאס מהמצב הזה, והן החליטו לעשות מעשה.

(more…)

בצבע מלא: חופשה בבורדו

יום שני, 3 במאי, 2010

רנו ישנה, חולצות פסים, כובעי קש וגג שמסרב להיסגר. ואקאנס

רנו ישנה, חולצות פסים, כובעי קש וגג שמסרב להיסגר. ואקאנס

נדמה שלא רק כדור הארץ משתגע לנו (רוברט מקי, בסדנה שלו בפריז, אמר: נראה כאילו האדמה מושכת בכתפיה, מנסה להתנער מאיתנו), עכשיו זאת כל מערכת השמש. כי היום, המחזור השני ולא האחרון של מכונת הכביסה מסתחרר לו, וחברים גונבים לי את המילים מהפה כשהם מדווחים שזה בטח היה אחד הטיולים הטובים שבחייהם, והחברות שחופשות בישראל משדרות מסרים מאושרים ומפויחים מל"ג בעומר. וחשבתי שאולי מרקורי  סוף סוף הולך לקראתנו.

ואז נזכרתי שלפני שבועיים, כל האנשים המאושרים האלה חשבו שהם עומדים לאבד את כספם או חופשתם או שפיותם בהמתנה למטוס כלשהו שיבקיע את דרכו בענן האפר הוולקני, שחברה שלנו נותרה חסרת בית אחרי שהשכירה את ביתה לנופשים צרפתיים אבל לא הצליחה בעצמה להמריא לארץ הקודש האהובה עליה, ושאני לא הייתי בטוחה שהשוכרים היקרים שלנו יצליחו לעשות את דרכם אלינו, וכתמיד, ההכנות היו כל כך מפרכות, שהנסיעה עצמה נראתה כמו רעיון עיוועים. ואני הרי שונאת טיולים מושבעת. בעיקר אם מדובר בטבע, חלילה; כל המאבקים הטריטוריאליים הבלתי פוסקים עם כל כך הרבה יצורים חיים, שרובם יודעים לעוף הרבה יותר טוב ממני.

(more…)