בצבע מלא: חופשה בבורדו

3 במאי, 2010

רנו ישנה, חולצות פסים, כובעי קש וגג שמסרב להיסגר. ואקאנס

רנו ישנה, חולצות פסים, כובעי קש וגג שמסרב להיסגר. ואקאנס

נדמה שלא רק כדור הארץ משתגע לנו (רוברט מקי, בסדנה שלו בפריז, אמר: נראה כאילו האדמה מושכת בכתפיה, מנסה להתנער מאיתנו), עכשיו זאת כל מערכת השמש. כי היום, המחזור השני ולא האחרון של מכונת הכביסה מסתחרר לו, וחברים גונבים לי את המילים מהפה כשהם מדווחים שזה בטח היה אחד הטיולים הטובים שבחייהם, והחברות שחופשות בישראל משדרות מסרים מאושרים ומפויחים מל"ג בעומר. וחשבתי שאולי מרקורי  סוף סוף הולך לקראתנו.

ואז נזכרתי שלפני שבועיים, כל האנשים המאושרים האלה חשבו שהם עומדים לאבד את כספם או חופשתם או שפיותם בהמתנה למטוס כלשהו שיבקיע את דרכו בענן האפר הוולקני, שחברה שלנו נותרה חסרת בית אחרי שהשכירה את ביתה לנופשים צרפתיים אבל לא הצליחה בעצמה להמריא לארץ הקודש האהובה עליה, ושאני לא הייתי בטוחה שהשוכרים היקרים שלנו יצליחו לעשות את דרכם אלינו, וכתמיד, ההכנות היו כל כך מפרכות, שהנסיעה עצמה נראתה כמו רעיון עיוועים. ואני הרי שונאת טיולים מושבעת. בעיקר אם מדובר בטבע, חלילה; כל המאבקים הטריטוריאליים הבלתי פוסקים עם כל כך הרבה יצורים חיים, שרובם יודעים לעוף הרבה יותר טוב ממני.

אבל עכשיו אני תוהה כמה זמן תימשך התחושה הזאת, סוטול חופש, כזה שגורם לי, אולי לראשונה בחיי, להגיע הביתה ולפתוח את היומן בהפתעה ולהיזכר, לראשונה, ללא הדריכות הרגילה, שיש דברים לעשות בשבוע הבא, ולא, לא העברתי אותם אחורה-קדימה בראש בימים שבהם ישבנו על המרפסת וניסינו להתחמק מיתושים. עד אתמול יכולתי להאשים את היין הטוב ואת בקבוקוני השמפניה הקטנים שהביא הוא מהסופר לפני הנסיעה. היום נותרו רק אדי הכביסה, הזכרונות והצילומים להתבסם בהם (וכחמישה עשר בקבוקי יין שתופסים את מרבית שטח רצפת המטבח).

חלק א: החיפוש אחרי הצימר

עד שכבר למדנו שחופשה היא משהו שלוקחים ברצינות, התברר לנו, שאת החופשה שלנו צריכים להתחיל במה שאף צרפתי שמכבד את עצמו לא יעשה: חיפוש יעד ותכנון טיול. מה לעשות, הסבים והסבתות שלנו מתגוררים בגוש דן במקום בדרום צרפת, הרכוש המשפחתי איננו כולל בית בכפר, בשום כפר, ואין לנו חברים מקומיים מספיק או חברים מספיק שיזמינו אותם לבית שלהם. ולכן, בניגוד לצרפתי הממוצע, שנוסע מדי שנה לאותו מקום בדיוק, אנחנו צריכים להחליט. השילוב של כורח בהתמצאות גיאוגרפית, חיפושי אינטרנט, השוואות מחירים וקבלת החלטות גדול עלי ולפיכך הועברה המשימה לחלק הארי של המשפחה.

במקרה שגם אתם משתייכים לפלח האוכלוסיה הדקיק שלנו, נטול בתי הנופש, וגם אתם נדרשים מדי פעם לחפש מקום לשכור לחופשה, אתם ודאי יודעים איו משימה מייגעת וכפוית טובה היא זאת: הכל נראה אותו הדבר, מה שיפה יותר יקר הרבה יותר, ומה שיפה יותר וזול יותר הוא או רחוק מדי או כבר נתפס. אז אני עוברת מדי פעם מאחוריו, מזדהה בשקט עם סבלו, מול הפיענוח הבלתי נסבל של מה שיש בכל מקום,  הגודל והתנאים והנוף, והניסיון העיקש להבין כמה זמן ייקח להגיע לשם ומה בכלל יש שם, כששמות כמו ז'ירונד ואקיטן נשמעים לנו הגיוניים כשמות של תרופות לא פחות משהגיוני שישמשו כשמות של איזורים, ואנחנו מכירים לכל היותר את מפת קווי המטרו. מה כבר יכול להיות, אני אומרת לו, הכל אותו דבר: קצת דשא, כמה רהיטים מאיקאה, כמה רהיטים משוק הפשפשים המקומי, וחמישים קילומטרים משם לבולנז'רי הקרוב. יאללה, תמצא משהו, תסגור.

אז זהו, שיכול להיות.

זה למשל:

לה דזיראד. השיח הפורח, החלון הגדול לאגם

לה דזיראד. השיח הפורח, החלון הגדול לאגם

או זה:

הספסל ההוא מול האגם. על זה בדיוק הם שרו

הספסל ההוא מול האגם. על זה בדיוק הם שרו

או את שני אלה:

פרנסס ופילו. מפנים ישבנים זה לזו

פרנסס ופילו. מפנים ישבנים זה לזו

אלוהים יודע איך הוא מצא את La Desirade, אבל במחיר של חדר במלון פריזאי לא יקר, שכרנו לנו בית קטן, שתי קומות, מרפסת ובר בי קיו, בגן עדן.  חוץ מהאגם היפהפה שאפשר לראות דרך שמשות הסלון, היו שם, בגן העדן, גם נחל קטן ובו המון ראשנים וגם כמה צפרדעים, שני סוסי פוני אציליים, שלושה ברווזים שצעדו הלוך וחזור בטור עורפי, דגים שיכולנו לדוג אבל היה נחמד יותר לזרוק להם פירורי לחם, נדנדות שאך הותקנו יום לפני שבאנו, קני סוף ועצים, המון המון דשא וגדר אחת ארוכה ארוכה שהפכה את המרחב העצום הזה לבטוח. היתה גם בריכה, שגם ביום של שלושים מעלות לא התרשמה והמשיכה לשמור על קרירות אופיינית.

את הדזיראד הקימו מארק וקתרין באזן, שני פריזאים גולים, שעזבו את המרכז לטובת חלקת האלוהים הקטנה שהם מטפחים באדיקות ובכישרון ובשמחה על גילויה של כל תשורה שהאדמה יכולה להעניק להם. את הצימר הם פתחו לפני שנה, וכמקובל בצימרי צרפת, השהות בו היא לרוב לשבוע, משבת עד שבת.

גם גריל יש בלה דזיראד: הבורדולזים, מסתבר, אוהבים לעשות הכל על האש. הכל? ביררתי אצל האיש שמוכר שמפניות מקומיות (שכמובן לא נקראות שמפניה, בגלל שלא נולדו במחוז הנכון, אלא Cremant de Bordeaux). הכל, הכל, הוא אישר. ירקות גם? התפלאתי, לא ידעתי שיש קליפורניים בבורדו. מה פתאום, הוא התחלחל. יש כאלה, הוא נזכר בזעזוע בעקבות שאלתי המשונה, שגם עושים עוף על האש. אבל לא צריך להגזים. אנחנו עושים הכל, כלומר את כל סוגי הבשר.

חלק ב: תכנון הטיול

גן העדן נמצא בבורדו, כמו שהתברר, בסופו של דבר. לי זה נשמע כמו יעד מצוין לטיול, בהסתמך על כלום ושום דבר. כל מי ששאלתי אמר לי שהוא עבר שם פעם בדרך לפרובנס, אבל אף אחד לא ידע לומר לי מה לעזאזל עושים שם באזור, חוץ מלשתות יין ולעשות על האש. השכנה שלנו, שדווקא גדלה שם כל חייה, התישה את עצמה באריזות לקראת החופשה שלהם והיתה עייפה מכדי לחלוק איתנו את סודות מחוזות ילדותה.

לא מצאתי אף בלוגר שיוכל לספר לי מהי המסעדה הלוהטת בבורדו או חוף הים הסודי שמוכרחים להכיר ואם הייתי מתחילה רק לקרוא על מסעות היין, הייתי קופצת ראש לתוך חבית יין רוזה רדודה מרוב פרטים. אבל לא אלמן ישראל.

קצת ויקיפדיה, קצת גוגל מפס וקצת France Voyage המצוין  שבאמצעות מפות אינפורמטיביות ואינטראקטיביות מאפשר להבין מה יש שם בכלל באזור וגם לתכנן טיול, ואפילו קניתי את מפת מישלן המתאימה וגם את המדריך השמנמן והירוק התואם. בסופו של דבר היתה לי רשימה נאה של מה שאפשר לעשות שם, של מה שצריך ושל מה שממש מוכרחים. מתברר שלא מוכרחים לעשות הרבה. אפשר לעשות הרבה על האש, במקום.

אז ביום הראשון באמת עשינו על האש.

אבל ביום השני נסענו לסנט אמיליון, כי מוכרחים להשלים את העל האש בקצת יין.

סנט אמיליון

חוץ מזה שיש לה את השם המצטלצל שלה, יש המון ערים אירופאיות כמותה, שהן עתיקות ומתוקות וטובות מראה ויש להן נוף נפלא והן מסבירות פניהם לכל תייר ובמיוחד לך, חוץ מזה אין בה, בסנט אמיליון, שום דבר מיוחד. היא מקסימה ושובת לב באופן השגרתי ביותר האפשרי. טוב, יש בה יין מצוין. ובמיוחד: מסביבה יש יין נפלא. לא הצלחנו לעצור ביקבים שלמרגלותיה, אבל אם היינו מצליחים, אני חוששת שרשויות המכס היו עוצרות אותנו על אחזקת כמויות בלתי סבירות לשימוש אישי, מכיוון שהיין של פומרול הוא אחד האהובים עלי (מבין הבורדולזים, שזאת נקודת התחלה לא פושטית כלל), וגם היין הסנט אמיליוני כשלעצמו הוא מצוין.

סנט אמיליון. מבט מהכיכר הראשונה לשניה

סנט אמיליון. מבט מהכיכר הראשונה לשניה

סנט אמיליון. סמטה, וצריח ושמיים וכמה גפנים

סנט אמיליון. סמטה, וצריח ושמיים וכמה גפנים

המקרונים הסנט אמיליוניים של מתייה מולייראק. נחמדים, לא אמרתי שלא

המקרונים הסנט אמיליוניים של מתייה מולייראק. נחמדים, לא אמרתי שלא

מבט מבין אחד החלונות במגדל המלך בסנט אמיליון

מבט מבין אחד החלונות במגדל המלך בסנט אמיליון

סנט אמיליון. מבט ממגדל המלך

סנט אמיליון. מבט ממגדל המלך

לפי המלצה של מישלן, אכלנו במסעדה Le Bouchon, שהיתה טובה באופן מפתיע למסעדה במקום כל כך מתוייר ויפה. לה בושון, למדנו, לא רק יודעת את העבודה, היא גם לא יקרה, וגם ארגנה שמש בכיכר הקטנה, שירות נעים ולא מתרפס וקינוחים נהדרים. שתינו שם שתי כוסות של יינות מצויינים, שאחר כך קנינו בחנות היין של המסעדה, שנקראת Soif (צמא). חוץ מזה קנינו בסנט אמיליון גם מלח שנצבע ביין, מקרונים סנט אמיליוניים, אצל מתייה מוליראק, המלצה פחות משכנעת של מישלן. המקרונים של סנט אמיליון נמכרים שם כבר משהו כמו ארבע מאות שנה, הם עולים הרבה פחות מאלה של לדורה, שבעה יורו לחבילה של 24, אבל בחייאת: הם נדבקים לדפים שעליהם נאפו והם אפילו לא צבועים בצבעים עליזים.

מה שלא קנינו, וזה סתם בגלל שידענו שנהרוג אותו בטרם עת, זה את המרלו המקסים הזה.

מרלו. התינוק מרלו, בשבילכם

מרלו. התינוק מרלו, בשבילכם

הדיונה הגדולה

Dune de Pyla התגלתה כמסלול האתגרי הראשון שאעשה עם הבת שלי, אם לא סופרים את מונמרטר. מדובר בדיונת החול הגדולה ביותר באירופה. ואם הגודל לא עושה לכם את זה, ואתם רוצים לומר שגם בחולון יש כאלה, אז א': אם הן עדיין לא קבורות מתחת לקניונים, ספרו לי על זה, ובי"ת תבדקו קודם אם גם הן, במקרה, גובלות מצידן האחד ביער בגודל מדינה קטנה, Les Landes des Gascone גדוש האורנים והמונוטוני, ומצידן – השני באוקיינוס האטלנטי.

Dune de Pyla. הטיפוס לפסגה. יש גם מדרגות

Dune de Pyla. הטיפוס לפסגה. יש גם מדרגות

Dune de Pyla. יער, חול, ים וקצת עיר

Dune de Pyla. יער, חול, ים וקצת עיר

החול של הדיונה רך ונקי וטובעני, חמים מבחוץ ורטוב ולח מבפנים, הפסגה שלו בת מאה ומשהו מטרים, הרכס שלו אורכו כמעט שלושה קילומטר, כך שהוא הציב למשפחתנו העירניקית אתגר קטן: לטפס עד למעלה, להגיע עד לאוקיינוס שלמטה (שהוא הרבה יותר נמוך מנקודת היציאה שלנו, זאת שגבלה ביער), לרקד במים הקפואים כי זה כל מה שאפשר לעשות בהם, ואז לטפס, משמעת מים והכל, בחזרה, רק כדי להגיע שוב לפסגה, ושם להתלבט: מה יותר כדאי אמא, לרוץ את זה או להתגלגל את זה?

שמחת בית השואבה. ועכשיו צריך להתחיל לעלות

שמחת בית השואבה. ועכשיו צריך להתחיל לעלות

Dune de Pyla. זה נכון: ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

Dune de Pyla. זה נכון: ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

אחרי הדיונה של פילה נסענו לארקאשון, שהיא חתיכת עיר מצחיקה. במונחים צרפתיים, היא צעירונת, בת מאה חמישים שנה. ואכן הסגנון שלה הוא קולוניאליסטי מצועצע. הבתים הקטנים והמקושטים שלה מזכירים קצת את אמריקה ולנו הזכירו בעיקר את דיסנילנד, עם השמות הקטנים והחמודים שבראשו המצויר של כל בית. הבתים הקטנים והמקושקשים מרכיבים את עיר החורף, המפלט של נשות האצולה של המאה ה-19. היא מושלת באגן ארקאשון, שנהנה מאווירת מיאמי וייס, חופשיה אך מנומסת. שוב סמכנו על מישלן ואכלנו אצל איווט, מסעדה ותיקה של דגה ופירות ים, שאכן הצטיינה בגזרת האוכל אבל וגם נתנה לנו יין לבן מצוין (מהאזור בעל השם המתוק: entre deux mers). אבל במסגרת העסקיות הלא זולות, איווט הגישה לנו קינוחים באווירת סוף קורס, להלן: תפוז פרוס מושפרץ במשהו, ומנה שעליה תמהה הגדולה: "לזה הם קוראים קרפ או שוקולה?". מצד שני, אנחנו היינו באווירת אחרי הים, והילדות נזכרו בשורשים התל אביביים שלהן ופרקו כל עול, כך שבחשבון הכולל, אנחנו אלה שחייבים להם התנצלות.

למחרת שוב נשארנו בבית ועשינו על האש. לצד הפונים, הברווזים, הצפרדעים (שמדי פעם קפצו להתאבד בבריכה) ובואו נודה בזה, גם כמות מפוארת של חומיינים ענקיים, דבורים, יתושים וברחשים ששמם לא נודע, התבררה מעבר לגדר הארוכה ילדה בגיל המתאים עם זוג הורים נחמד. אנחנו, כל אחד בתורו, העברנו את הילדות מעבר לגדר לשחק עם הקטנה ועמדנו מעבר לה לשוחח עם ההורים. זה נגמר בהזמנה לאפרו (אפריטיף. ערב ארוך עם הרבה יין טוב ומעט אוכל) ובהמשכו הטבעי, הצעת חברות בפייסבוק.

בורדו

היא מקסימה, העיר הזאת. אומרים שהמקסימות שלה היא עניין של השנים האחרונות, של ראש העיר האחרון והאסרטיבי, שניקה אותה, שהכניס אליה את הרכבת העירונית הקלה והחרישית, ששיקם את הרציפים והפך אותם לתיכף תראו מה. אבל המבנים הגדולים והמפוארים, השדרות הרחבות והשאפתנות היו שם מאז ומעולם, כמו גם איזה חן פרובנציאלי (השנוא על המקומיים שבורחים ממנה לערים צפוניות ממנה, כמו פריז למשל).

Le Miroir d'Eau, מראת המים, היא מזרקה, נניח, רחבה שנמצאת בין הבורסה, בנין עתיק, רחב ידיים ויפה ובין נהר הגרון. בדרום צרפת יש הרבה כאלה, מזרקות שטוחות שילדים יכולים לרוץ בהן, לשחק עם זרמי המים. Le Miroir d'Eau היא כבר משהו אחר לגמרי. היא מתחילה בתור בריכה רדודה מאוד, שבה כיף לדשדש ואפשר לרוץ גם, ובה משתקפים הבניינים במעומעם, משתנים עם האדוות הקטנות שמרצדות במים.

Mirroir d'Eau בעיר בורדו. הזוג הרביעי אצלי בתיק, ליתר בטחון

Le Miroir d'Eau בעיר בורדו. הזוג הרביעי אצלי בתיק, ליתר בטחון

ואז, פתאום המים נשתים על ידי הרצפה. הגדולה מתעצבנת, אבל מתרצה כשנראה איך פתאום חזית העיר משתקפת במעט המים שנותרו בחדות מפליאה.

Mirroir d'Eau בעיר בורדו. שלב השפל, ההשתקפות מתחדדת

Mirroir d'Eau בעיר בורדו. שלב השפל, ההשתקפות מתחדדת

ואז, מתחילים מתזים קטנים להתיז רססים של מים, ביום של חמסין זה בטח תענוג, עד שהילדים והגדולים נעלמים בענן של טיפות מים, ובסופו של דבר הבריכה מתמלאת וחוזרת למצבה ההתחלתי. מים בששון.

Miroir d'Eau בעיר בורדו. שלב המתזים

Miroir d'Eau בעיר בורדו. שלב המתזים

כאמור, גם שאר העיר מקסימה ולמרות שהמוכרת בחנות הוינטג' טענה שהדבר הכי טוב בבורדו זה שיש בה רכבת שמביאה אותך במהירות לפריז, מה שהכי כיף בבורדו, זה שהיא מלאת סטייל ויופי, ועדיין נערים משחקים בכיכרות הגדולות שלה כדורגל. את זה אין בפריז.

ואז, כשתכננו כבר לחזור הביתה, עייפים ומרוצים, חזרנו חזרה לנקודת המוצא, וגילינו את Foot Path, גשר העץ של טאדאשי קוואמאטה. הגשר מתחיל בשני עמודים עתיקים, אבל הוא לא מתרומם כמקובל מעל לנהר, אלא לפניו. הגשר מסתיים רגע לפני הנהר, ושביל העץ מזנק שוב מעל הנהר, לעבר הגדה השניה, אבל נקטע באמצע. התוצאה היא גשר עץ שמספק תצפית על נמל הירח מתוך הנהר עצמו. זאת היתה עבודה שהוצבה בפסטיבל האמנות evento שהתקיים בשנה שעברה בבורדו, ומכיוון שזה מבנה זמני, הוא לא יוכל להתקיים לנצח, אבל החליטו להאריך את הקדנציה שלו עד הקיץ. למזלנו.

בורדו. לעבר הגשר

בורדו. לעבר הגשר

בורדו. על הגשר הזמני

בורדו. על הגשר הזמני

בורדו. הזוג שעל הגשר וספינת המלחמה

בורדו. הזוג שעל הגשר וספינת המלחמה

השמיים היו דחוסים וכהים, ולמרות שלפרקים היה אפילו חם (יום קודם נרשמו שלושים מעלות) פתאום, בלי שום הודעה מראש, ירד על כולנו גשם זלעפות. שבע דקות והגשם נפסק.

יש עוד, בית המשפט העליון, המודרני והמשונה בבורדו, ובעיקר סיור היקבים של יום המחרת. אבל הגשם הוא סימן טוב לעצור רגע, לנוח, לאכול כמה דברים טובים, לשתות כמה דברים טובים.


תגים: , , , , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות אוכל, מחוץ לעיר



תגובות:

  1. מאת תמר:

    תיאור פשוט מקסים . למי ששונא טיולים , ומגיע כל שנה לפריז (למרות שאין לנו בית קייץ ,) וכמי שבילה בדורדון
    ביולי האחרון – וחובב מושבע של צרפת – פריזאית מסמנת לנו את היעד הבא .תודה.

  2. מאת אורלי מזור:

    ולנו אין אלא לומר: וואו!

    וגם: הווקאנס זה לא באוגוסט?

    ועוד: 30 מעלות?!

  3. מאת דקלה:

    נהדר פשוט.
    תשוקה וקנאה, וכמיהה לחופש.
    איזה אתר נפלא, לא הכרתי אותו. אני רואה שאני עומדת להשתקע כאן.

  4. מאת רונית:

    אוי אוי אוי כמה יפה

  5. מאת יובל:

    מקסים, מקסים, מקסים!!! איזה כיף. כאילו הייתי שם גם

  6. מאת שרון:

    מקסים ומרגש ןעושה חשק למלא דברים – לחיות!! :)

  7. מאת ליאת ז:

    אויש…הורקתי מקנאה (בעודי אורזת ארגזים. לא,לא עוברת לפריז. דירת ביניים בזמן השיפוץ, שירחיק אותי עוד 80 שנה מנסיעה לחו"ל)

  8. מאת ורדית:

    אני רוצה גם, אני רוצה גם.

  9. מאת שירלי:

    מה יהיה כנרת?…. כל פעם אני אכנס לבלוג ויהיו לי דפיקות לב חזקות מכל היופי הזה? אי אפשר להשאר אדישים לנוכח גן העדן הזה!!! הייתי באזור ואני מודעת ליופיו.ממש רוצה לחזור!!!

  10. מאת לימור:

    התפעלתי מהתמונות. איזה מקום.
    איך מסתדרים שם אנשים שאינם דוברי צרפתית מלידה?

  11. מאת ח ל י:

    באדוני שאני מחבבת ואף יותר את שניכם
    באדוני שני אדם לא קנאי בעליל
    ובאדוני אחרון להיום שהקשתם עלי להשאר אני בעשר דקות האחרונות…..

    איזה יופי. איזה עונג. איזה צילומים הורסניים במיוחד.

  12. מאת שיק:

    עשית חשק – הן בתיאור הנפלא והן בצילומים התומכים – עז לכל תא ונים בגוף ובנפש…..

  13. מאת חיה (גסטרו):

    תודה על הטיול הוירטואלי הנהדר !

  14. מאת אני:

    מקסים ….מה תעשי שכל זה ייגמר ?

  15. מאת כנרת:

    אזכר ואזכר.

  16. מאת שרון:

    לחיי החופשה הבאה.