ארזתי לבד / הרהורי חזרה

31 במאי, 2010

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

טקסט שמחכה מדצמבר במחשב שלי. כבר כמה ימים שחשבתי להעלות אותו. היום כבר לא היתה ברירה.

אומרים שתמיד תהיה לנו את פריז. אבל יום אחרי שאני נוחתת בישראל היא נעלמת לי לגמרי. בדרכון כתוב במפורש שלא מכבר עברתי בגבולות צרפת, אנחנו משלמים בהוראת קבע שכר דירה בפריז וחשבונות חשמל ומים וגז, והילדות רשומות בבית הספר, ויש לנו אפילו חוברת עבודה לחופש, שנעלמה כשארזנו. אבל ביום הראשון שאני חיה את חיינו הישראליים הזמניים, חוטפת קנס על חניה אסורה ונתקעת מאחורי משאית זבל, הכל נדמה כהזייה. השלג הכבד והרך שירד עלינו במשך ימים ארוכים לפני שנסענו, ההתבוססות שלי, בערדליים ורודים מנוקדים באדום, בשלג שהפך לקרח אפור כהה, כדי לחפש מתנות ליום ההולדת של אהובי וקישוטים מנצנצים לעץ, רק מחזקים את התחושה שהדי הזיכרון האלה הם כנראה תמונות שגנבתי מסרטים.


בישראל כמו בישראל: משפחה משפחה משפחה, עבודה, המון עבודה, שיאים של עבודה בלחץ זמן לא סביר, וחברים, בהשתדלות גדולה שהמפגשים איתם לא יהפכו לפס ייצור. ובעיקר בעמידה נחושה בחזרה הבלתי נסבלת על התשובות לשאלות הקבועות: איפה אתם גרים כשאתם כאן?", "אז מה, אתם עובדים כשאתם באים לארץ?", "אז איפה הילדות?", "ממש לא בא לכם לחזור, אה?", ו"אז למה בעצם שתחזרו?".  רק מזג האוויר מתעלל בנו ביופיו: שמש טובת מזג שופכת אור יפהפה עם כתימות בתוכו, שמזכיר לי איך אפשר לתפוס את השמש הפריזאית בשקרים שלה, ובלי זיעת הקיץ המעליבה.
ולא מספיק זמן בית, ולא מספיק עיר. לבתי הקפה האהובים עליי אני מגיעה לקראת סופו של הביקור. ובדרום תל אביב, לראות מה התחדש בתחום ההכל בשקל, לוודא שבמטלון עדיין מוכרים תחפושות זולות ולא מכוערות בהרבה מאלה של דיסני בפי ארבעה; לשם בכלל לא הספקתי להגיע.

שלג על ביתי. הזמני

שלג על ביתי. הזמני

מביך להסביר לכולם למה אנחנו רוצים להישאר בפריז, ולמה, אם ככה, אנחנו לא יכולים. מביך עוד יותר להצהיר בריש גלי על הדחקת החזרה לארץ. מביך לספר למקומיים על מגרעות המקום, מביך להתפס בסנוביזם אירופאי, מביך להתגלות בפני עצמנו כמי שרוצים משהו מאוד מאוד מאוד, וזה עדיין לא מספיק כדי להשיג את זה. או אולי הכי מביך זה שאנחנו פשוט לא יכולים. אנחנו לא מספיק מקומיים כדי שנוכל להתפרנס בפריז באופן שיקיים את רמת החיים שלנו, ואנחנו לא יודעים איך להוריד את רמת החיים שלנו, כמו צרפתים אמיתיים.
אנחנו לא זזים מילימטר. טוב לנו עכשיו כל כך, שהטוב הזה מסמא את עינינו מפני האפשרויות. ואנחנו לא רואים איך יהיה לנו טוב בכל וריאציה אחרת. מעבר לדירה זולה יותר יהיה כרוך מן הסתם במעבר מהשכונה שלנו לשכונה אחרת, למאפייה אחרת, לבית ספר אחר, לקווי מטרו אחרים, לחברים אחרים. זה נראה קשה יותר מלחזור לישראל. גם בישראל לא הצלחנו לזוז מאותם שלושה רחובות מקבילים במשך יותר מעשר שנים.
יציאה מחוץ לעיר נשמעת לגמרי בלתי נסבלת: להיות זרים בעיר אחרת, שהיא הרבה יותר צרפתית מפריז הקוסמופוליטית, יהיה ממש קשה. ולעבוד קשה, בארגון צרפתי או בינלאומי שממוקם בפריז, משהו שיחייב המון נסיעות מחוץ לעיר, ולתת לבייביסיטר לאסוף את הילדות מבית הספר במקומנו, זה קצת מפספס את הפואנטה. לכודים.
פתחי היציאה היחידים שאני בוראת לי במלכודת הזאת, היא המחשבה, אולי מחשבת שווא, שתהיה עוד נסיעה גדולה כזאת. אולי לא עכשיו, אבל עוד כמה שנים, אולי הילדות יסכימו, אולי הן אפילו ירצו.

מתוך "טבע האדם" של צדוק בן דוד. דברים שרואים משם

מתוך "טבע האדם" של צדוק בן דוד. דברים שרואים משם

וזה מה שאנחנו עושים בביקור שלנו, כשאנחנו מתבקשים למלא את חלקנו במכסת הדיווחים. להסביר את כל זה בכל פעם מחדש, להסגיר את פני העונג על החיים במרחקים, קצת לא יפה לאמר לאנשים כמה טוב לך כשאתה רחוק מהם והמקום המשותף שלכם, לא להסתיר את פני הכאב על מחשבת הסוף, לא להתעייף מלהסביר בסבלנות למה למרות שזה טוב כל כך זה לא יוכל להימשך. כלומר לא ככה. זה לא בר קיימא. זה לא sustainable. זה לא durable. הנה המילה האופנתית, המפוכחת והבלתי נסבלת הזאת, שגם במבטא צרפתי היא מתפשטת כמו יבלית, השתלטה על הדילמה הגדולה של חיינו.
אבל האמת, שקשה לנו. שמדי פעם, כמה פעמים ביום, אנחנו חוטפים את המציאות הישראלית לפרצוף. הכיעור של תל אביב, שהיא עדיין העיר האהובה עלינו בעולם, שלטי המספרים של הבתים המשתלשלים מקירות הבניין על שני חוטי חשמל, הגסות של האדם ברחוב, עוצמות הקול המקיפות אותנו, הציפיות המשפחתיות והחברתיות, יוקר המחייה, והתחושה המטרידה באמת, שמילא הקרואסונים הנפלאים שאנחנו אוהבים להתפנק בהם ולא יעמדו לרשותנו יותר כשנחזור; קל לנו יותר להיתפס לחסרונם העתידי מאשר להכיר בחששות הגדולים שלנו: המציאות הישראלית כולה היא לא בת קיימא. לא הפוליטיקה, לא הכלכלה, לא המצב המדיני, לא המצב החברתי, וגם התרבותי לא משהו.
אני מבררת על בתי ספר לשנה הבאה, התחום היחידי שבו אני לא יכולה להרשות לעצמנו לטמון את הראש עמוק בשלג, וחוטפת דיכאון עמוק כשאני שומעת סיפורים מבין ספסלי הלימודים של בתי הספר, אלה שנחשבים הטובים ביותר. ואפילו הם לא באיזור הרישום שלנו.
האם מערכת החינוך הצרפתית טובה יותר? ייתכן שכן. אני לא יודעת. בשנים הקרובות היא עתידה להתכרסם משמעותית על ידי הרפורמות שהנהיג סרקוזי. בינתיים, בטוח שהאלימות בה פחותה, אין ספק שהסמכות המורית לא נרמסת כמו זאת הישראלית, אבל האמת היא שאני לא באמת יודעת.
האם הטלויזיה הצרפתית טובה יותר? כן, אבל זה לא מעניין אותי, כי אנחנו לא רואים אותה. האם בצרפת לא רוצחים ילדים? כן. העיתונים מספרים על זוג הורים, האמא בלונדינית יפהפיה שבאה לבית המשפט במשקפי שמש מצויינים, שהילדים שלהם עצבנו אותם. ועל מתבגר בקורסיקה שירה בהורים שלו ובאחים שלו בהתקף לא ברור. אבל אני קוראת על זה כמו ספרות, מפענחת את הביטויים וראשי התיבות, ומנסה ללמוד עוד מהקודים החברתיים שאיש לא מדבר עליהם, איך מסמן העיתון לקוראיו שמדובר בבן טובים או בבני מיעוטים. על מי אני עובדת, בעצם. אני עוד עובדת על להבין את הטקסט. את הסאבטקסט אני יכולה רק לשער.
והבורות הזאת, יש בה ברכה גדולה. בצרפת אנחנו חיים עם הרבה איזורי עיוורון. אנחנו הרבה פחות כועסים ופחות מוטרדים. חומקים מבלי דעת מטרנדים כמו וובקינז ומפאניקות כמו זאת של שפעת החזירים, וחיים אולי חיים קטנים יותר. הטרדות הלאומיות, במקרה שבכלל שמענו עליהן, הן פולקלור בשבילנו, עוד איזו אקזוטיקה מקומית. הצרפתים האלה, כמו שאפשר לשמוע לא מעט בבית שלנו.

דקלים ושקיעה ומסלעות מלאכותיות ושמשת מכונית שאולה

דקלים ושקיעה ומסלעות מלאכותיות ושמשת מכונית שאולה

בפעם הראשונה שנאלצתי להכניס את האוטו המושאל שלנו לחניה השכורה, ארבעה בניינים מזה שבו גרנו, בדירתם של החברים שאיתם החלפנו דירות, זה היה קשה כמו להכניס ספינת מפרש לתוך בקבוק. הייתי כל כך עייפה מהטיסה לישראל, והמכונית היתה כבדה מארבע מזוודות של משפחה שלמה, ולא רציתי לדפוק את האוטו ביום הראשון. תנו לי שבוע, אני כבר אשרוט את המכונית באיזה רוורס, אבל בלילה הראשון, לא תודה.
איזה בחור מגולח ראש שעמד על המדרכה ממול שאל אותי אם אני צריכה עזרה, ובמקום לכוון אותי ממרחק, הוא התיישב במקומי והוביל את המכונית בעדינות ובסבלנות של קדימה-אחורה-טיפה ימינה-ועוד טיפה שמאלה למקומה הנכון. על המדרכה שממול, החלפתי אותו בעמדת השמירה על מקום החניה הפנוי. נקלעתי לסרט קצר שמתמצת את כל מה שטוב בלהיות כאן, שם, כלומר בארץ. בעוד הבחור הנחמד השחיל בעדינות את המכונית לחנייתה הבלתי אפשרית, עברה ברחוב חברה ותיקה שכבר כמה שנים שלא ראינו, הורידה לסיבוב את אותו כלב ישן, עם אותה סיגריה ואותה כוס קפה קבועות בידיים. גם היא גרה ברחוב הקטן הזה ליד הים, מתברר. וכשהוצאתי את המזוודות, שתיים שתיים, לגרור על הגלגלים, ורק שאוכל כבר להכניס לארונות, שיהיה כבר איזה בית, שאלו אותי ברחוב החשוך שני גברים, כל אחד מהם בתורו, אם אני צריכה עזרה.
למחרת בבוקר ראיתי שעל עמודי הבטון השתולים בכל גינות הבניינים שמהחניה השכורה ועד לבניין שבו גרנו מודבקים שלטי נייר שהופקו במדפסת, כרוכים בסלוטייפ סביב שכבת שפריץ בלבן שבור: "הגינה מצולמת. מי שיגנוב עוד שתילים יוסגר למשטרה".
קשה להאמין שמישהו יגנוב שתילים בפריז. ממילא גדודי הגננים שמחזיקה העיריה מחליפים את השתילים בערוגות הרחוב כל פרק זמן קצר, אז אם דחופים לך שתילים, גש ל-Rond Point  בשאנז אליזה, תיכף יהיו שם ערימות של שתילים שסר חינם, שיושלכו ממילא. ואם מישהו כבר יגנוב שתילים, אני בטוחה שימצאו אותו, במקום הזה שבו החוק והסדר חשובים כל כך, שהקניין חשוב בה בהרבה מחירות, למשל, שהציבוריות והחזות של המרחב הציבורי הם מקודשים בו.
לא נעים להודות בזה בעברית, אבל אנחנו מחבבים שלטים שאוסרים לדרוך על הדשא. השמירה על הסדר הציבורי נוחה לנו, ואנחנו מוצאים שהנימוס מפצה, לעתים קרובות, על הקרירות. אבל כשאנחנו מתבקשים אולי להעביר את חיינו מהמצב הזמני שהיינו בו, שאיפשר לנו לא להפעיל מגהץ ולו פעם אחת בשנתיים ומשהו שאנחנו כאן, רק כי עוד לא קנינו מחבר בין התקע הישראלי והשקע הצרפתי, ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל לקיים משק שיחזיק את עצמו לאורך זמן, אנחנו לא בדיוק יודעים איך. בכל פעם מחדש, כשנגמר לו החוזה, הוא מחפש עבודה, בתנאים קשים מאוד, בלתי אפשריים כמעט, במצב השוק והאקדמיה, ומוצא, בכל פעם מחדש. ועושה בה טוב. אבל זה לא מספיק כדי לחיות כאן. וכמה שנים עוד נחזיק בלי מכונית, ואיך בכלל מחזיקים מכונית בפריז. וכששוב ושוב אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלה, בוחנים כיוונים, מנסים אפשריות, מחשבים חישובים, אני פתאום מתחילה להבין שאולי התעייפנו מהמאמצים, ואולי מיצינו. אולי לחיות בצרפת לנצח זה לא כמו לחיות בפריז שנה וחצי, שנתיים, שלוש.

חפירות מתחת לאחד הבתים היפים בנחמני

חפירות מתחת לאחד הבתים היפים בנחמני. יהיה כאן מלון בוטיק, נדמה לי

זמן קצר לפני הנסיעה לישראל, קיבלתי מייל ריק מתוכן, אליו צורף קובץ ובו מכתב בן שתי שורות, שהודיע לי על הפסקת הטור שלי, בהתראה של שבוע. אחת משתי השורות סיפרה שהמוסף שלו כתבתי עתיד לעבור שינויים מבניים, ולכן לא יימצא בו יותר מקום לטור שלי (ולכל הטורים האחרים, שיחרר האגו אנחת רווחה קטנה ממעמקי הבור שאליו הוא נדחף). השורה השניה איחלה לי הצלחה בהמשך דרכי. למעשה, כבר באותו שבוע לא פורסם הטור ששלחתי באמצע הלילה קודם ליום קבלת המייל, משיקולי מודעות.
חשבתי בעצמי לקחת הפסקה מכתיבת הטור, פחדתי מהמיצוי, החטא הנורא של כל בעל טור, והוא גזל המון זמן, לא היה משתלם מבחינה כלכלית וגם שתה אנרגיות של כתיבה, שאת חלקן רציתי להפנות למקומות אחרים. אבל לא הצלחתי להחליט לעשות את זה.
זה לא רק שאהבתי את הטור כל כך. ואהבתי אותו. ואהבתי את העמדה של בעלת טור. ואת הפס החופשי שהוא נתן לי בחיים כאן: כניסה חופשית למוזיאונים לאירועים, בעיקר של אמנות ותרבות, אבל האישור לשאול שאלות שהיו נתפסות כטיפשיות או חצופות לולא עמד לי התירוץ המעולה של הבנת המציאות כדי לספר אותה לאחרים. הכתיבה גם מאפשרת להסדיר, לעבד, להבין, לתעד, לקחת בפרופורציה שני עניינים בחיים בפריז, שאחרת היו יוצאים משליטה. הראשון, הוא החיים כמהגר, והשני, היופי והעושר של העיר הזאת והחיים בה. ואולי כשאין כבר טור לכתוב כל שבוע, אולי יהיה לי דחוף פחות למצוא לו נושאים, כלומר ללכת לתערוכה או הפגנה ולשבור את הראש בקריאת העיתונים כדי להבין מה קורה, ולפתח שיחות חודרניות מעט עם אנשים ובעלי תפקידים כדי להבין את הדברים לעומק? כלומר, אולי בלי הטור, אני אחיה את החיים כאן, כמו שאנשים חיים אותם: מטרו-בולו-דודו (ובישראלית: פקקים-עבודה-שינה). חוץ מזה שאני עובדת בעיקר מהבית, אז אין צורך במטרו. ובאמת, פתאום גילינו שאני משתמשת הרבה פחות במנוי שלי למטרו, וביטלנו אותו, ומתחילת החודש הבא, אשתמש בכרטיסים בודדים, ולא אשפשף יותר את התיק שלי על קורא הכרטיסים המגנטיים בכניסה למטרו, כמו שעושות כולן, כאילו החופשי-החודשי שלהן לתחבורה הציבורית של פריז, מחזור הדם שלה העיר, כבר סרוג לתוך זה שלהן.
אבל אחר כך, כשהטור נלקח לי, הבנתי גם שהטור שמר על נוכחות רציפה שלי בישראל. חייתי כאן והופעתי שם. חיים כפולים, פרדוקסליים: כתבתי לבדי, יושבת בבית, בלי חברים לעבודה לחלוק איתם רעיונות חדשים או להראות להם את התסרוקת החדשה, והדברים שכתבתי התפרסמו בתפוצה הרחבה ביותר האפשרית בישראל, קיבלתי אלפי תגובות, היו לי קוראים קבועים. כן, חוץ מאמא שלי.
ועכשיו, כשהטור איננו עוד, כשאלף המילים שכתבתי והתמונה שצילמתי לא מודפסים מדי שבוע ומופצים במאות אלפי עותקים עם תמונתי הישנה נורא המתנוססת מעליהם, גם אני קצת נעלמת.
אבל זאת סיבה לחזור, תגידו לי?

כל כך טעים. חברה שלי אומרת שזה המלח מהים. אני אומרת שלא רק

כל כך טעים. חברה שלי אומרת שזה המלח מהים. אני אומרת שלא רק

ב"ידיעות" כבר לא מזמינים ממני כתבות, אבל במאנטה ריי עוד עושים לי כבוד. היינו שם עוד עשרות, אם לא מאות פעמים, עוד לפני שנסענו. וכלום. חוץ ממלצרית אחת שהכרתי, שהבריחה לי את המתכון למרגריטה הנפלאה שלהם. אבל לפני שעזבנו לפריז, "ידיעות", שוב הם, ערכו שם מסיבת פרידה לבעלי, שעבד שם שנים רבות.
ואני לא יודעת מה זה היה שהדביק בשמחה מפזזת את המקום כולו, העיתון המרגש שהכינו לו וחילקו שם בעשרות עותקים, או המסיבה בבוקרו של יום, הברכות והמתנות וחיבוקי הפרידה שהוחלפו באריכות. אבל אני משערת שזאת היתה הנסיעה הזאת לפריז, ההגזמה הפראית הזאת שנחתה על כולנו בהפתעה, היא שהדביקה את בעלת המקום בשמחה והתרגשות, שגרמו לה להוציא יין ורוד ומבעבע לכל.
אז היום כשאנחנו מבקרים במאנטה ריי, ולא היה ביקור שלא נעבור שם, אנחנו מתקבלים בחיבוקים ובנשיקות ובעוד איזו צלוחית של סרטנים בגבינת פטה ושומשום ותנאים של חיבה. גם בלי היחס האוהב, בחיי, אני יודעת לבלבל יפה בין תשומת לב ובין אהבה, כמה קל להתאהב מחדש בישראל, ישראל של תל אביב ושל הים ושל אוכל טוב. אחרי שתי כוסות של יין לבן, ומחית חצילים, והלחם הבלקני משוק לוינסקי כשהוא מחומם ונטבל בשמן זית ומלח, ואינטיאס מוסגל בסומאק, ורעש הגלים שהוא חלק בלתי נפרד מהטעם, לטבוע בתוך התחושה שהנה כאן, כאן ולא במונמרטר, כאן ולא בנמל של מרסיי, יש אוכל נפלא, ויין טוב, ואנשים יפים, והים פרוס עד הנצח בלי גבולות, ואין התלבטויות קשה יותר על הפרק מזו שעוסקת בשאלת הקינוח: האם יש לנו מקום בשבילו, ואם כן, אז איזה.
מרתה, אשתו של אדם גופניק, מחבר הספר הנפלא "מפריז אל הירח", אמרה, כמה עמודים לפני הסוף, שבפריז הם חיו חיים יפהפיים אבל לא אמיתיים. אני לא מכירה את מרתה, אבל מזה זמן שאני מנהלת איתה ויכוח ארוך ועמוק איתה על העניין הזה, על שאלת מהם החיים האמיתיים.
האם החיים האמיתיים הם מעורבות עמוקה, משמעותית, תובענית, כואבת ושוחקת במקום מסויים, על כל הזוויות האפשריות שלו: פוליטיקה ובטחון וחברה ואיכות סביבה, וקריירות תחרותיות, ומאבקי משכנתא וחיפושי דירות לשפר בהן את מצבנו, וגדודים של משפחה וחברים וסכסוכי שכנים, שמתגלעים פשוט כי חם, חם וצפוף.
או שאולי החיים האמיתיים הם תכנון ארוחת הערב ורכישה שכונתית של המצרכים, חיפוש המקום האידיאלי לפיקניקים, סידור אלבומים מהחופשה האחרונה, המתנה סובלנית לסיילים והחלטה שבלי ספק נחזור שוב לראות את התערוכה הזאת במוזיאון. לא, לא בשבת, בשבת ננוח, אבל בטח בראשון. הבא. יש זמן.
אבל זה לא משנה, כי כמו שאומר חברנו יזהר כהן, המאייר הנהדר ומחברינו הטובים כאן בפריז, זה גנטי. הישראליות היא מולדת, ולא נרכשת, היא לא נתונה לבחירתנו, לא בדור שלנו, בכל אופן.

כבר נגמר. מאנטה ריי

כבר נגמר. מאנטה ריי

במטוס, באמצע הנחיתה, שאלה אותי הגדולה: נפל לי ריס? לא. שום ריס, הפעם. כי היא רצתה לבקש משאלה. שתיים. אחת, שייפסקו לה הכאבים באזניים, ושתיים, שהיא תפגוש את שתי הילדות שאיתן החלפנו בתים לשבועיים האחרונים. הן כמעט בנות אותו גיל, הן נושאות כמעט אותם שמות, ויש להן, מתברר, אותם ספרים כמו שלנו. בארון, בצמוד לשמלות הצרפתיות הורדרדות של הילדות שלי, היו תלויות ארבע שמלות של אותה מעצבת תל אביבית שכבר איננה פועלת עוד, שתיים של הילדות שלי, שתיים של הילדות שלהם.
אי אפשר, הסברתי לה. הם אמנם יהיו בשדה בדיוק כשאנחנו, אבל הם בטח כבר יהיו אחרי הבידוק הבטחוני, ואין מעבר בין אזור הטיסות היוצאות ובין אזור הנכנסות. את זוכרת, הסברתי, כמו שסבוש וסבתוש ליוו אותנו עד נקודה מסויימת, שאחריה כבר לא הירשו להם להיכנס איתנו. אבל תוך כדי שהסברתי, הבנתי שבעצם, זה בטח המטוס שבו אנחנו טסים שינחת בפריז וימריא ממנה ויחזיר אותם לישראל. תפסנו את הדיילת המתוקה ביותר, והשארנו לה בשבילם פתק שהגדולה ציירה להם בו במקום, עם גלובוס, ומשני קצותיו של העולם, הכיתובים "תל אביב" ו"פריז" מתנוססים בכתב רועד, מפאת הנסיבות, כי לקראת הנחיתה, אפילו את המגש כבר היה צריך לקפל.
איך תזהי אותם? הסברנו לדיילת, זה פשוט: הם נראים בדיוק כמונו, רק בצבעים שונים: אבא, אמא, שתי ילדות קטנות. ואם את לא צודקת, אמא, אם הם לא יעלו בסוף על המטוס הזה, דאגה הקטנה, או אם הדיילת תשכח לתת להם? נו, אז אם? החזרתי לה שאלה, והיא השיבה, כמצופה ממנה, כפי שקבע הטון הנון שלאנטי של שאלתי. "אז tant pis", היא אמרה.
בדרך לפקק הארוך של החתימות על הדרכונים, בשרוול הזכוכית המקביל לאולם הממתינים לטיסה, ראינו אותם. הקשנו על החלון, והם התקבצו ובאו מכל חנויות הדיוטי פרי בהן שרפו את הזמן: הקטנה, הגדולה, אמא שלהן ואבא שלהן. שישנו במיטותינו ואכלו מצלחותינו וקנו במאפייתנו ושיחקו בצעצועינו וקראו מספרינו וטיילו בעירנו, בזמן שאנחנו עשינו בדיוק את אותם הדברים באלה שלהם. מדמיינים איך זה יהיה, אם וכשנעשה את זה באמת. אצלנו בבית הם התחילו לרקום רעיונות עסקיים שיחייבו אותם, אם אין ברירה אז אין ברירה, לעבור לגור בפריז. ולנו, מתוך הבית שלהם, היפה, המסודר, ברחוב הקטן ליד הים, עם חדר הילדים הגדול ומרפסת הפלאית הענקית שהתארגנה להם במחיר סביר, נראו החיים בישראל דווקא נעימים. הבית שלהם גם הזכיר לנו, שממילא נתח גדול של חיינו מתנהל בין ארבעת הקירות שנקיף את עצמנו בהם, ומה שנמצא מעבר להם – נמצא מעבר להם.
הצטלמנו, תמונת מחזור, של החלפות דירות תל אביב פריז דצמבר 2009, צפופים ומופרדים בזכוכית חסינת כדורים וחסינת קול. הם, בשיער חום שחור ועיניים כחולות ואנחנו, בשיער שטני ועיניים כחולות וירוקות; נגטיבים של אותם חיים, רק לגמרי אחרת.

ללא כותרת

ללא כותרת


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת אורלי מזור:

    הוי, כנרת שלי

  2. מאת תמר, שוויץ:

    מדוייקת ונפלאה כהרגלך.
    תודה

  3. מאת סמדר (של פריז):

    כנרת זה יוצא מהכלל. יש לי המון מה להגיב, אבל לפעמים לדברים יפים צריך להניח לדבר בשם עצמם.

  4. מאת כנרת:

    תודה לכן. כיף שאתן קוראות ומגיבות.

  5. מאת ח ל י:

    לגזור ולשמור. מהטובים שאי פעם.

    ותארי לעצמך שאיזה יום יצלצלו אליך ואלי ויחזירו לנו את הטור שלנו, את בשני, אני ברביעי, –
    איזה כיף יהיה? אוף…יש געגועים לכל מיני דברים, ועוגנים.

    נשיקות הרבה גם כאן, לא רק בפרטי הפעם :)

  6. מאת עדנה:

    איזה פוסט יפהפה, כנרת. והיום מכל הימים.
    הלא-כאן-ולא-שם הזה, החופשה בדירה הקסומה של מישהו אחר, הוא קצת לחיות בחלונות הראווה של מה שהוא "פריז" ומה שהוא "תל אביב", במקום במחסן האחורי המעופש, השחוק והמתאמץ של החיים. קשה לבחור.

  7. מאת ורד:

    איןאין מילים. ריגשת אותי עד דמעות.
    אני אמשיך להיות קוראת קבועה. כל עוד תכתבי…
    תכתבי….

  8. מאת כנרת:

    אינשאללה, חלי. חזון אחרית הימים, או ראשיתם. לצערי, נראה לי שלנצח מחירי הנייר יעלו, והפרסומות יעברו לאינטרנט, ושכר הסופרים ירד, וכשרונות חדשים ילהטו. אני חושבת שאין תחליף לטור שאפשר להשאיר עליו עיגול של כוס קפה או לתלוש ולתלות על המקרר, אבל הבלוג (וקוראיו המשובחים. באמת) הוא הדבר הכי קרוב לזה.

    אהלן עדנה. זיהית נכון. זה לא רק ההתנדנדות בין פריז ובין תל אביב, זאת ההימשכות הזאת לזמני, לבלתי מתחייב, לאפשרויות הפתוחות, אפילו אם הן פתוחות לכאורה.

    ורד: כמו שכתבתי לחלי, הקריאה מאוד חשובה לי. אני לא מסוגלת לכתוב למגירות (הכי זמנית זאת זאת – כמעט חצי שנה, ורק חיכיתי לעיתוי הנכון), ובלי קוראים לא תהיה כותבת. אז תודה.

  9. מאת efyska:

    איזה פוסט יפיפה כתבת. התרגשתי, הזדהיתי עם התחושה הזו של רגל פה, רגל שם. עם הרצון לחיות באירופה אבל גם בישראל. אם רק אפשר היה ליבא את השקט, האסטטיקה, האוכל, הנימוסים לישראל ולערבב עם האיכפתיות ותל אביב. כל כך נגעת בי. את והמילים שלך על העיוורון המתוק הזה של חוסר הידיעה – מה באמת קורה, על מה נאבקים המקומיים עכשיו.
    שיהיה לכם קל.

  10. מאת שרון:

    אנא המשיכי לכתוב ולשתף אותנו במה שעובר עליך בימים האלו (למרות שזה נכתב ממזמן). זה כל כך מעניין ונוגע. אני קוראת את זה וחושבת על מעברים לגמרי אחרים שעברתי בחיי וזה מעורר מחשבות רגשות וגעגוע.
    ועוד חיבוק.

  11. מאת יעל פולת:

    אוי! כמה שהבנתי כל מילה ומילה.

  12. מאת כנרת:

    אפי, איך תל אביב היא כזאת אבן שואבת. נדמה לי שתפקידה החשוב, במישורים רבים כל כך, לא מספיק ברור, לאנשיה ולאלה שמחוצה לה.

    שרון, תודה, מתוקה, וחיבוק חזרה.

    תודה, יעל, ומכיוון שהיו הרבה מילים, אז תודה גם על ההתמדה.

  13. מאת רוני:

    אהבתי כל כך את הטור שלך. דרך הקריאה שלו הרגשתי את פריז בדיוק כמו כשביקרתי בה.
    מקווה שתמשיכי לכתוב למרות החזרה. תל אביב היא לא פריז אבל יש בה קסם ואם מישהו יכול להציג אותו זו את.

  14. מאת יונצ':

    אחד הפוסטים\טורים היפים שכתבת, לדעתי…
    מתגעגע, אבל מבין… :)

  15. מאת עדי מתפעמת באמת:

    אוי כנרת, כתבת את מחשבותיי, רק הרבה יותר יפה.
    הזכרת לי את נשכחות החזרה הקשה לארץ וגם את החרדות שעשויות לצפות לי בשל מערכת החינוך הישראלית והילד הטיפוסי הישראלי מול הילד הפרטי שלי.
    ובעיני נימוס הוא בהחלט פיצוי הולם על קרירות. וגם אני אוהבת שלטי אל תדרכו על הדשא, ובייחוד אני אוהבת מקומות שבהם האנשים מכבדים את השלטים האלה.
    תמונה מעולה ממאנטה, זיהיתי עוד לפני שקראתי את הטקסט, וליבי התחמם. ואני שמחה שאהבת את העיתון שעשינו למ', אני חשה גאוות יוצרים (משותפת, לא הייתי היחידה).
    וזה בהחלט היה אחד הפוסטים הכי טובים ויפים, וגם עצובים, שקראתי.

  16. מאת Zohar:

    אוי כמה התרגשתי….ורצתי מהר לקרוא לבן הזוג, אנחנו מתגוררים כבר 3 שנים בלונדון ומרגישים בדיוק אותו דבר אבל בדיוק אותו דבר אבל בדיוק אותו דבר, זה כאילו היית זבוב על הקיר בשיחות שלנו בשבוע שעבר או שפשוט נכנסת לי לראש וככה שאבת משם קצת….או שפשוט זה כל כך נכון אמיתי מרגש כואב משמח שזה פשוט זה! חוויה משותפת של מי שחי בחו"ל בנסיבות דומות, עם זאת לכל אחד כמובן הסיפור האישי העצמי, מראה מראה שעל הקיר…….
    אגב בבחינות שעשו לי בישראל כילדה קטנה נחרדו וקראו לאמא שלי כי כתבתי שלט על ציור של דשא: אסור לדרוך על הדשא" אחחחחח אמרו הסופר אגו של הילדה מפותח מיד, או שפשוט ניבאו את הבאות, בארץ שהמציאה את האסור לדרוך על הדשא הייאוש מאד נוח ואנחנו בדילמה!

  17. מאת כנרת:

    רוני, אני מאוד אוהבת את תל אביב. מאוד, ויש לי את כל הכוונות להמשיך ולכתוב גם בה.

    יונצ', יש לי תחושה שיום אחד הסוגיות האלה יהיו רלוונטיות גם לך.

    עדי, נכון, גם את שותפה. איזה בוקר נפלא ומרגש זה היה.

    וזוהר, זה כנראה הקונפליקט הדורי שלנו, היכולת להרגיש כמעט בבית במקומות שונים ובסופו של דבר אולי לא להרגיש לגמרי בבית באף אחד מהם.

  18. מאת צפריר:

    אוי, את כותבת פשוט נפלא. כמה מרגש! ו… אין לי איך להקל על חיבוטייך, רק להשתאות לנוכח האינטליגנציה והכנות. איפה שלא תהיו, אני חושב שתהפכו את המקום שמסביב לקצת יותר ממה שהיה קודם.

  19. מאת מיכל:

    מאוד כן מה שכתבת. שיהיה לך בהצלחה, איך ומה שלא תבחרו.

  20. מאת רונית:

    אוי באמת כמה יפה כנרת.
    כשאני חושבת עליכם עוזבים זה ממש כואב לי. עושה קוועצ' בבטן. במיוחד אחרי הקריאה עכשיו. אני מתארת לעצמי כמה לך.
    וכן, אני בטוחה שיהיה לזה המשך. ובנימתו של צפריר – אני בטוחה שתביאו ניחוח פריזאי לתל אביב ושהכל יהיה קצת יותר.
    העתיד תמיד לפנינו, מה לעשות.

  21. מאת AK:

    this was beautiful… you described it so well. I related to your feeling towards visiting israel, i go through it every year and it never gets easier.
    I hope you keep writing :-)

  22. מאת קוקו:

    ילדה שלי,
    קראתי אותך בשני חלקים, פעם אחת לפני מספר ימים עד שהגעתי למילים "משפחה, משפחה, משפחה" והיום אזרתי כוח לקרוא בשנית והכל. לפני כמה ימים קראתי וכעסתי, היום כשקראתי מחדש את כולה התרגשתי ושמחתי.
    כתבה מקסימה, מיוחדת, רגשנית ואמיתית עם אומץ לחשיפה רבה. החיים עוד יתנו לך אם תרצי, פריז או מנהטן בסיבוב נוסף ובמקרה הגרוע תוכלי תמיד לפרז את תל-אביב, שאת כל כך אוהבת.
    כתבה נפלאה,
    א……………………..ש

  23. מאת smaak:

    היי כינרת,

    התרגשתי מאוד לקרוא את הפוסט. אני חושבת שהיטבת לקלוע לתחושות של כל מי שמהגר. מצד אחד, הרבה יותר קל להתעלם או לא להיכנס לנבכי החיים המורכבים שמחוץ לישראל, מה שהופך את החיים לקלים יותר.
    מצד שני, התחושה הזו של משהו שהוא לא בדיוק המקום הטבעי והנוח, שצריך להתאמץ עבורו ושלא מגיע בקלות- היא אחד הדברים היותר קשים במסגרת הגירה. אני מקווה שתמצאו את מה שנכון וטוב עבורכם.

  24. מאת אייל גרוס:

    כמה הזדהתי! כתוב נפלא.

  25. מאת חיה (גסטרו):

    רק היום הגעתי לקרוא… את הטור מעולם לא פספסתי (וגם את חלי ואריאנה)עכשו 24 שעות הפך להיות דל וממש אין מה לקרוא , התחיבנו למנוי לשנה -נראה לי שלא נחדש.חבל שאין כח צרכני בנושא.
    ובשאלת ישראל כן או לא- בעלי עלה מברזיל לפני למעלה מ 25 שנה- הוא עדין מהרהר …

  26. מאת איילת:

    כנרת
    מקווה שתמשיכי לכתוב ולחלוק פריזאית או תל אביבית
    ליבינו איתך
    אילת

  27. מאת דנה:

    בתור מישהי שחייתה במקומות שונים בעולם חוץ מבתל אביב אהובתינו
    אני יכולה להגיד שזה דוהה עם הזמן,אני זוכרת איך כשחזרתי מהחיים-במקום-אחר בפעם האחרונה(פירנצה) היו כמה וכמה פעמים שהייתי מקבלת סחרחורת ושחור בעיניים אמיתיים לגמרי כשבאמצע דיזינגוף סנטר פתאום הייתי חווה דז'ה וו של הפונטה ווקיו בשעת הדימדומים
    מהאוטובוס בדרך חזרה מהעבודה,הקונטרסט כנראה היה חזק מדי לתודעה שלי שרצתה להיכבות לרגע ולהתמסר לזיכרון שהרגיש יותר חי מהמציאות
    את כותבת פשוט יפהפה,ואשמח מאוד אם תמשיכי במסורת ותעשי את TELAVIVIT.COM
    ודרך אגב אנחנו נוסעים לכמה ימים בספטמבר לפריס עם הילד שלנו בן שנה וחודשיים המלצות?דירה להשכרה לכמה ימים? תודה על כתיבתך

  28. מאת אלונה:

    מדויק ומרגש
    להתראות בקרוב

  29. מאת Mj:

    שואל את עצמי אותן שאלות במקום אחר על פני הגלובוס.

  30. מאת גולי:

    התרגשתי מאוד. כאילו אני זה שכרגע חוזר הביתה.
    החלון שלי זה לחיות קצת בחו"ל אולי אפילו שנה העיקר לחוות דברים שונים.
    השאלה היא במידה ונכנסים למסלול עבודה-בית-עבודה הרי החיים שם יראו בדיוק כמו פה. האם עדיף לחיות נניח שלוש שנים במסלול עבודה תובעני או לחיות שנה עם חצי משרה, משרה סטןדנטיאלת או ללא משרה כדי לחוות את המקום כפי שצריך?

    איך סיבות החיים הובילו אותכם לשם? במה עבדתם שם? על מה ויתרם פה בארץ? חסר לי המאמר של התחלה ואני לא מצליח למצוא אותו באתר.י

  31. מאת כנרת:

    תודה.

    אתה מעלה שאלות טובות.

    בשביל לקרוא אחורנית ממש, אתה מוזמן להיכנס ל"מפריזה", הטורים שפורסמו בידיעות אחרונות וב-YNET.

    וזה הטור הראשון, שנכתב עוד בארץ, טרם הנסיעה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3475438,00.html

  32. מאת מיטל:

    זה פוסט מושלם! ומרגש מאד מאד ואני מזדהה איתו במאה אחוזים.
    (ומקווה שתהיה לכם עוד פעם)