מתי בפעם האחרונה

31 ביולי, 2010
הלונה פארק בגני טיולרי ושמי הקיץ

הלונה פארק בגני טיולרי ושמי הקיץ

מוכרחה לכתוב. מתה מעייפות, עייפות טובה, כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והילדות עדיין ערות. אחת היתה עם אבא שלה ב-Paris Plage (היינו ב-Pont des Arts, התלוננה, אבל לא היה שם אף צייר! רק פיקניקים פיקניקים פיקניקים!) עם האחרת, ביקרתי ב-Jardin des Plantes, שם צילמנו המון שלדים, אבל לא איבדנו כלום (בדיחה פנימית של קטנת הבית, במיוחד לאוהדי "אדל וסימון"). עוד קודם, הצלחתי במו עצמי לנתק אותנו מחברת הסלולרי ולכתוב מכתב של הפסקת השירות לחברת הביטוח ולמצוא את הטופס שצריך לשלוח לחברת כבלים-אינטרנט-טלפון. ראינו יחד את השקיעה מוורידה ומסגילה את גגות הבתים שמול המרפסת שלנו, אכלנו ארוחת ערב בצלחות פלסטיק, ועכשיו שתי הילדות מציירות ציורים למדריכי הקייטנה המסורים שלהן וחוזרות מדי רגע אלינו, כדי שנאיית בשבילן את שלל שמותיהם של המדריכים. אני מתה מעייפות. אבל אני מוכרחה לכתוב את הפוסט האחרון מפריז.

הפוסט הזה איים להיכתב כבר מספר פעמים, אבל תקופות של סוף עמוסות הן ודינמיות. בכל פעם שנכנסתי לממשק הכתיבה של האתר התיישבה בראשו של הפוסט המדומיין תמונה אחרת. בהתחלה זאת היתה זאת.

0

ולפעמים החגיגה נגמרת. אין שום דבר משמח בשיר הזה

ולפעמים החגיגה נגמרת. אין שום דבר משמח בשיר הזה

0

בלונים, שאריות ממסיבות יום ההולדת והפרידה של הילדות מהחברים שלהן, מסיבות שהיו מוצלחות ומושקעות, עניין שתמיד גוזל מאיתנו הרבה כוחות, אבל מחזיר יותר.

אחר כך, ככל שנאלצתי להודות בפני יותר ויותר אנשים, סתם אמהות מהגן וחנווני מכולת, שזהו, זה הולך ונגמר, חשבתי שאולי זאת התמונה שצריכה לפתוח את הפוסט: אותם בלונים, עוד פחות אוויר.

והיו עוד כמה אפשרויות.0

רגע הציפיה. קומפטואר דה רלה

רגע הציפיה. קומפטואר דה רלה

זהרורים. בוקר על הסן ליד הספריה הלאומית

זהרורים. בוקר על הסן ליד הספריה הלאומית

אנתארס. העוגה האהובה עליי בסטורר מרו מונטורגיי

Anthares, העוגה האהובה עלי בסטוהרר, המאפיה העתיקה ברו מונטרגיי

נעצבתי על חזרתנו לארץ. ליתר דיוק, נעצבתי על עזיבתה של פריז שנגזרת מחזרתנו לישראל. לפעמים נמלאתי אופטימיות, לעתים ייאוש קודר ממה שקורה בישראל, ולאיטה הסתמנה לה השלמה.

אבל התקבלה ההחלטה. ואחרי ההחלטה, שהיתה לא קלה וכלל לא חופשית כמו שאתה מדמיין שאתה רוצה להחליט, כשכל הקלפים בידיך, אחריה הגיעה עוד החלטה: מוכרחים להיות שמח. אני לא מדברת על הכחשה, חלילה. אני הראשונה שאלחם על זכות הקיטור, ואני עדיין שומרת אותה לעצמי, אבל רק אחרי שגלגלי הבואינג יישקו במלוא צמיגותם למסלול הנחיתה בנתב"ג.

0

ואם היו אומרים לך שאת עומדת לחיות שנה בפריז?

זאת שאלה רטורית. אבל האיש שעל כנפיו המראנו לכאן, הפריח אותה לחלל האוויר בדיוק כשתכננתי לשקוע למרה שחורה לרגל ההבנה שעוד מעט ייגמר כל הדבר הזה.

אז לא, לא התכוונתי לבזבז את השנה האחרונה שלנו בפריז על אבל על הפרידה ממנה. וגם לא את מחציתה, רבע ממנה או סתם חודש. כי אם היו אומרים לי, בכל זמן נתון, שהיקום זימן לי חודש בצרפת, שלושה חודשים, חצי שנה, שנה – הייתי מאושרת, והייתי עושה ככל מאודי למצות את תקופת המתנה הזאת. וכך גם החלטתי לעשות בזמן שנותר לנו כאן.

נכון, קיטרתי לא מעט, בעיקר תהיתי איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, לילדות שלנו, לאומה הצרפתית ולעם היהודי היושב בציון. ועדיין יש לי התקפים כאלה מדי פעם. כמו למשל היום, כשבדקתי באינטרנט מתי, בדיוק של דקה, יעבור בתחנה שלידנו האוטובוס שיביא אותנו למוזיאון ההיסטוריה והטבע, מין חזון אחרית הימים שלא מצריך לא חפירות תת קרקעיות ולא תשתיות, אלא רק תפיסה הגיונית של טיבה של התחבורה הציבורית. וכן, אני מודה שזה קרה לי שוב, לאו דווקא מול שלדי הדינוזאורים המפעימים בז'רדן דה פלאנט, אלא דווקא כשמילאתי את האמבטיה לילדות, ונזכרתי שעכשיו, לא רק שנצטרך להסביר להן למה פותחים תיקים בכניסה לכל מקום, שנצטרך להכיר להן את גלעד שליט ואת העדרו ולנסות למתן את השריטות העמוקות שמערכת החינוך הישראלית שותלת בנחישות בנתיניה הרכים, אלא גם נצטרך ללמד אותן להתקלח ביעילות כי אין בישראל מים. ואילו בפריז, מדי ערב, שחפים קוראים את קריאותיהם כשהם מרחפים בלהקות מעל נהר הסן הרחב והמתפתל.

פעמיים ביום בערך אני תוהה האם זה ייתכן ששני המקומות שלנו, שניהם מתקיימים באותו עולם, שבין שניהם מתקיים קשר לינארי כלשהו. תפסתם אותי. למרות שהתכוונתי אחרת, אני מקוננת מעט על נהרות בבל (פה ושם. בחיי שהרבה פחות ממה שראוי שאעשה). אבל משני חטאי סיום התנזרתי: לא חישבתי את קיצי לאחור ולא עשיתי את הדברים האחרונים.0

ילדה אחת מתרגשת לפני הבלט. היא שלי, אגב

ילדה אחת מתרגשת לפני הבלט. היא שלי, אגב

0

באחד הפוסטים המדויקים בבלוג המצוין ממילא של חברתי שלומית לפיד, היא "קלולס בפריז", היא מונה את המפגשים מכמירי הלב עם כל הדברים האחרונים, כל הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה שלך בפריז. ראיתי אותה נפרדת מפריז ומהחיים בפריז, ליוויתי אותה בשאננות של מי שנשארו לה אז עוד שנתיים, ואיכשהו, שאלת הדברים האחרונים תמיד ריחפה מעלי, כאילו דברים אחרונים צריך במיוחד לעשות כמו שצריך. לאכול את הקרואסון האחרון בהקפדה יתירה, נניח.

בסופו של דבר, גיליתי שלא היה צורך בדברים האחרונים. ובסופו לא עשיתי דברים אחרונים בכלל (כמעט[1] בכלל[2], בעצם).

[1] דבר אחרון אחד, מעט פתטי, היה לקבוע בחגיגיות עם אחד שמבין וללכת בראשון בבוקר מוקדם לשוק הפשפשים ב-Porte aux Vanves כדי לחפש, את מה שהיה אמור להיות מוכתר בעתיד, כמזכרות מפריז: קנקני מים מזכוכית מצולעת עבה, תיק של שאנל, לוח מאיזו ביסטרו לכתוב עליו בבית את תפריט היום. לא שזה רעיון רע עקרונית, אלא שקנקני מים משומשים בחמישים יורו החתיכה, עם פקק רק קצת שבור בקצה, הם לא כוס המים שלי. ולא שזה רעיון רע (2), לולא היתה זאת הפעם הראשונה שלי בשוק הזה.

בסופו של דבר, אחרי שויתרתי על הדברים הרכישים אך הלא ממש מעניינים, ועל היפים והיקרים מאוד, התמהמתי ארוכות בדוכן שמכר גיליונות עתיקים של עיתון שמפאת העייפות העצומה נשתכח ממני שמו Le Petit Journal (ותודה לעמיר), אבל הוא הגיש את החדשות מאויירות. מה שהיה יכול להיות ארטיסטי לגמרי וגם צרפתי להתהלל, אם הייתי ממסגרת ממנו עמוד או שניים, מהגיליונות המאויירים מ-1914 או מימים רגועים מעט יותר, מ-1908, נניח. הבעיה היתה, שגם בסוף המאה הקודמת, העיתונים התמקדו בעיקר בזוועות. וכך, בין מאות הגיליונות שבהם דפדפתי, מסוף המאה הקודמת-קודמת ועד תחילתה הלא מאוד מפוארת של המאה הקודמת, יכולתי לבחור בין איורים נהדרים של אנשים שנספים בשריפה, שדות קטל מאויירי מדים ואם שידיה טבולות בדם תינוקה. האיור הכי פסטורלי ורומנטי שהצלחתי לאתר, וכמעט-כמעט קניתי, כדי שיהיה לי למזכרת, כאמור, היה של זוג שהתאבד יחד בקפיצה מאיזו קתדרלה בסגנון נוטרדם בעיר רן. או רוהן. גרגויל מאחוריהם, נהר ברקע והבעת השתאות מרוחה על פני שניהם. בסוף החלטתי שלמרות הנהר, והגרגוילים והחיבוק, לא יהיו לי הסברים טובים מספיק למה זאת המזכרת שלי מהתקופה הפריזאית.

[2] הדבר האחרון השני לא נעשה במחשבה תחילה. נסענו לגני לוקסמבורג, לשבת אחת אפרורית ויפהפיה. בשבת הראשונה שלנו בפריז היינו שם. כמעט שלוש שנים אחר כך, הכרנו כבר כל פינה בגן הנפלא הזה. ידענו איך מגיעים וכמה עולים הפונים ואיפה יש שירותים נקיים. הפעם עשינו את הסיבוב הלוקסמבורגי המלא: פיקניק תחילה וסירות באגם, רכיבה על פונים וגם בילוי ארוך וממצה בגן השעשועים (שהתשלום עליו מהמוצדקים הוא).

אחרי הכל, עברנו דרך המנז', אחת הקרוסלות הקלאסיות והעתיקות בפריז, שאדם גופניק הקדיש לה פרק שלם בספרו. היה יום נהדר, גדוש ונעים, וכמו שנהוג בימי חום כאן, ענני הגשם התעבו מעל ראשינו. מראש הבטחנו לילדות שני סיבובים, מתוך ידיעה שכך הן עושות את הראשון בבטחון יחסי. הן נורא שמחו, ואספו עם מקל המתכת את המטבעות מהאיש הנחמד, האחת אחרי השניה במיומנות מפליאה.  ואז, כשהגיע הסיבוב השני, והשמיים התחילו לטפטף עלינו, הפסיקה אחת מהן להתרכז בהשחלת הטבעות על המוט שבידה, והתחילה – אבוי – לחשוב קדימה. היא חלפה על פנינו על סוס העץ בן שישים השנים לפחות, חגורה ברצועת העור, ושאלה: אולי עוד אחד, בכל זאת? לא. היא המשיכה איתנו את הדיון בעקשנות, גם מעברה השני של הקרוסלה, מפספסת טבעות, והגבירה לחץ כשהתקרבה שוב אלינו. לא זה לא. אבל לא תהיה פעם הבאה, היא אמרה, והתרחקה הלאה עם הקרוסלה. לא רק השמיים טפטפו בשלב הזה, של העמידה על העקרונות ההוריים שלנו, וההבנה שגם אם נקנה עוד סיבוב (הקרוסלה הכי שווה הזאת היא גם הכי זולה בפריז), ואחריו עוד אחד, אף כמות של סיבובים לא תמנע את קיומו של סיבוב אחרון, בסופו של דבר.

0

הקרוסלה בגני לוקסמבורג. עתיקה ויפה, זולה יותר מכולן, והכי שווה

הקרוסלה בגני לוקסמבורג. עתיקה ויפה, זולה יותר מכולן, והכי שווה

האיש שעל המנז'. היצמדות רומנטית לקלאסיקה

האיש שעל המנז'. היצמדות רומנטית לקלאסיקה

מהר מאוד הבנתי, שאין משמעות מבחינתי לדברים האחרונים. כי אמנם אני הולכת שבי אחרי קרואסונים מעולים, אחרי מסעדות טובות, שקיעות יפות וסיילים מופלגים (הו, כן). אבל כל אלה לא חשובים כשלעצמם, כמו עוד המון נקודות שמהן מורכבת תמונת חיינו הפריזאיים. לא חשובים הקרואסונים, חשובה האפשרות לקנות אותם מעולים, טריים, מתחת לבית (שמעתי שפותחים ליד הבית החדש ישן שלנו Bakery של מתי ורותי. צעד ראשון מבורך לקראתנו, אבל אם משרד הקליטת ממש מעוניין לרכך את נחיתתנו, שיפתח Monoprix). לא חשובה השקיעה. על כל אלף שקיעות שהרווחתי כאן הפסדתי אלף אחרות. אבל המרפסת הזאת, שממנה אפשר לראות את הרחוב ואת השמיים ואת הבתים שביניהם והדירות, ואת פינת הרחוב, היחידה בפריז, בחיי, שיש בה פיצוציה שפתוחה עד מאוחר, ולידה בית התמחוי הדיסקרטי, שבכניסה אליו מסתדרים בטור עורפי, מרקד מקור בימי החורף, חסרי הבית של הרובע, ומעברו השני של הצומת הזעיר – הביסטרו הקטן שלאחרונה התחלפו בו הבעלים ולמרות אותו השף בדיוק, נצבעו בו כמה קירות באדום והופ, הוא נעשה פופולרי ונמלא סועדים שמקרקשים בסכינים ובמזלגות ומקישים כוסות. אנחנו יושבים על המרפסת, חמש קומות מעל הביסטרו, חותכים לעצמנו כמה גבינות שיש במקרר, את היין שכבר נפתח ביום אחר, ובתוך שאון הביסטרו שעולה למעלה, מרגישים איתם אבל בלעדיהם (ובינינו, עם גבינות טובות יותר). יותר מכל, הצומת הקטן הזה מזכיר לי את "עישון" הניו יורקי. אני יכולה להתבונן בו שעות.

אבל בסופו של דבר, אני לא מתבוננת בו שעות. היא צרה, המרפסת הזאת, סכנת נפשות, המעקה הנמוך שלה, ובמרבית ימות השנה היא כל כך קרה, וסחופת רוחות בקומתה הגבוהה, שאי אפשר לצאת אליה, אפילו לא כדי לעשן סיגריה. אז לא, גם לא חשובה המרפסת.

מה שחשוב זה האנסמבל: המרפסת והגבינות שבמקרר, והרף עין של מזג אויר טוב שבמקרה מאפשר לנו לשבת בחוץ והמעיל שתלוי ליד הדלת כי בכל זאת קר, עדיין, והרעש מלמטה, וזה שהוא לא מפריע לנו אלא משמח אותנו, וזה וזה וזה.

לא חשוב לאכול בעוד מסעדה טובה אחת ודי, זוג נעליים אחד ודי, לראות את הסן בפעם האחרונה, לעשות עוד סיבוב אחרון בקרוסלה. מה שחשוב, זה שכל זה היה קיים בשבילנו כל הזמן, תמיד. שתמיד הסן שם, גם אם אנחנו רק עוברים מעליו בקו שש של המטרו, שגני לוקסמבורג נמצאים שם גם אם מטריח לפעמים לחצות את העיר לצד השני כדי לבלות בהם, שכל הקרוסלות נמצאות במרחק שני יורו לסיבוב, שפרובנס, ברצלונה ובריסל הם כתובות על שלטים בכבישים המהירים, שלונדון נמצאת במרחק יורוסטאר.

הסיבה השניה שבגינה שיחררתי מעליי את עול הדברים האחרונים, היא ההופכי המוחלט של הראשונה: בלי הסוף המובנה של התקופה הזאת, כל כולה היתה נראית אחרת לגמרי. הזמניות שלה היא מה שהפכה אותה למה שהיא, תקופת הווה, שהשלכותיה לא משנות, זמן שבו אנחנו טיילים בעולם ובחיינו שלנו. אם הייתי, כך אמרה לי אחת הקוראות היקרות של האתר הזה, מתחילה להשתקע ממש, הייתי מרגישה את נחת זרועם של הצרפתים, והיא לא אמרה גם: את הקושי האמיתי והעמוק של החיים כזר.

אבל הסיבה האמיתית שלא נגררנו למירוץ הדברים האחרונים, של הליכה לרשימת המסעדות והפעם בלי גחמות, אלא באופן מסודר ושיטתי ללכת לכל אלה שמוכרחים להיות בהן, לסמן וי על פר לשז, או על פארק בוט שומון (הוא היה עם הבנות, אני עוד לא), ללכת לאופרה סוף סוף (הוא היה, אני הייתי עם הבנות בישראל), היא השובע. אנחנו גדושים ומלאים וספוגים, ביופיים של הציורים שראינו, בטעמם של הדברים שאכלנו, בניחוחותיהם של הנשים והגברים שהולכים ברחוב מסביבנו, בשלל הרעיונות והתפיסות וסיפורי החיים שנחלקו איתנו כאן בשיחות אל תוך הלילה, וברעיונות שספגנו בלי שבוטאו, כי יש אידיאולוגיות שנקלטות במבט.

צילום (אסור) מהתערוכה של מונק בפינקוטק. היא באמת בימיה האחרונים עכשיו, ושווה מאוד

צילום (אסור) מהתערוכה המרתקת של מונק בפינקוטק. גם היא בימיה האחרונים בעיר

ואם יש משהו שאותו הייתי רוצה ללמוד, להטמיע, להשתיל בעצמנו בלי שאפשר יהיה לעקור אותו, זה השובע הזה, שובע למפרע; הבטחון העמוק שאיננו זקוק להוכחות חיצוניות, שמחר יהיה עוד אבוקדו, שמחר יהיה. אפרופו האידיאולוגיות שאין צורך לדבר אותן, בעוגת יומולדת צרפתית נועצים נרות כמספר שנותיו של בעל השמחה. וכשסופרים את הנרות האלה אפשר להיפטר בהקלה מהברכה האיומה, "שתזכה לשנה הבאה", כי למה בעצם שלא תזכה.

***

כבר שלוש בלילה, ואני עדיין מוכרחה לכתוב. כי אם לא אכתוב היום, אם לא אעלה את הפוסט הזה לפני שאחזור לישראל, הוא אולי לא יעלה לעולם.

כי באורח משונה, למרות שרעב הוא כוח מניע אדיר, והצורך הוא זה שהצהיר אבהות על ההמצאה, דווקא השובע הזה כאן היה בשבילי כר עמוק ודשן לכתיבה וליצירה. ויש בי פחד ממה שממנו אמורים לפחד, המצב וכל זה, ורתיעה עמוקה וקצת כעס גם, סלחו לי על הצרפתית, על הבוץ התרבותי והחברתי העמוק שבו אנחנו מצויים. בצד כל אלה, יש בי פחד, שעם החזרה למציאות הישראלית, שהיא לא רק המציאות הישראלית אלא גם המציאות שלי ושלנו, הכל יצטמצם וייעלם: הידיעה כמה אני לא יודעת, שעימה הסקרנות ותאוות הלמידה, הסבלנות והסובלנות העמוקות שנפתחו לי כאן, והמרחב הזה ואיזה בטחון לעשות בהם מה שאני רוצה. אלפיים מילה והנה אני ממשיכה. כי זה האתר שלי, ואיש לא יגיד לי אחרת. ומי שנשבר באמצע – בעיה שלו.

והרפתקנות, כן. אצלי, זאת שעלתה עד ראש ההר ונכפתה ברתמות ובחבלים ולא העזה לרדת את היהודיה בסנפלינג: הרפתקנות. לפתוח את הפה ולהוציא ממנו את המשפטים הלא נכונים זאת הרפתקה. לטעות בלי הרף לא רק בשפה אלא גם בנימוסים ובהליכות זה מסע כומתה יומיומי בשבילי. להיות מוזמנת לערב של אינטלקטואלים צרפתיים זאת בשבילי כבר קפיצת בנג'י. וקפצתי כמה כאלה, ומה אני אגיד לכם: הזמינו אותי שוב. ולא באתי. כי לא התחשק לי. וזאת כבר צניחה חופשית בשבילי.

אבל אולי זאת חוכמה קטנה שאני מצעידה אתכם, את האמיצים והנחושים שביניכם, בין המחשבות לרצונות לפחדים שלי, שמחוברים אחד לשני בקשר רופף, בלי לסגור את הכל בקשרים סיבתיים ברורים ולעטוף ולמרוח גם קצת גלזורה, שיהיה גם הגיוני, גם קריא וגם מלא ברק. אולי אני עושה את זה, כי אני כאן ואתם פה. והמרחק שומר עלי.

0

המשאית מחכה לכל הדברים שלנו בצומת הקטנה שמתחת לבית

המשאית מחכה לכל הדברים שלנו בצומת שמתחת לבית

0

מה יהיה עם "פריזאית"?

אני לא יודעת מה יהיה עם "פריזאית". כשרובכם תקראו את המילים האלה, הפריזאית-בהתהוות-מתמדת החתומה מעלה, כבר תתמודד עם חום כבד ושיפוץ של דירה ובנייה מחדש של משרד הייעוץ (כן, אני יועצת ארגונית. זה מצחיק לכתוב את זה בהערת שוליים, כי זה חלק חשוב לא רק מסדר היום שלי אלא גם ממני) שהוחזק על אש קטנה במשך השנים האחרונות, היא תתמודד גם עם חיפוש מכונית ועם חיפושים יומיומיים אחרי חניה. אבל הפריזאית במובן האחר שאליו כיוונתי – השפה, ההבנה המסוימת של העיר או של הלך הרוח – חיה וקיימת כאן. גם אם הרוח הזאת היא הרוח שאני ביקשתי למצוא בעיר הזאת, רוח שלא בהכרח אפשר יהיה לתפוס בה עם מד רוחות דיגיטלי שתציבו על קודקודיהם של האייפל, הסאקרה קר ומגדל מונפרנס.

ברוח ההשלמה שעוטפת אותי כאן, כשהבית נקי וריק, ואנחנו עוד מעט עוזבים, משאירים מפתח על השולחן לדיירים הבאים וטורקים אחרינו את דלתות העץ הכבדות, מתחשק לי לשמור על מגמת השובע, להסתפק בלמעלה משלוש מאות האייטמים שיש כאן באתר ובאלפי קוראיו, הקבועים והמזדמנים, ולהניח לו לנפשו. שיעמוד האתר כמות שהוא לרשות מי שנוסע לפריז ויתכנן באמצעותו את הטיול, ולא פחות – שיעמוד לטובת מי שרוצה לטייל בפריז, אבל ירחף בסופו של דבר רק עם העכבר מפוסט לפוסט.

אלא שבאינטרנט, הזכירה לי מישהי, זה לא עובד ככה. אם האתר לא יעודכן, הוא ייעלם מגוגל לנצח. אני לא יודעת אם אני עד כדי כך זנית.

יש עוד כמה מסעדות מוצלחות שממש כדאי שאכתוב עליהן. וכמה פוסטים שכבר כתבתי ומעולם לא העליתי. יש כמה פריזאים אחרים, או פריזולוגים, שיתרמו פה ושם פוסטים החתומים בשמותיהם, ואם למישהו יש רעיונות נוספים לאתר, אשמח לשמוע. אני פתוחה להצעות. ואולי האתר יתגלגל לספר שאוציא על פריז, ברגע שאסיים את הפרויקטים האחרים שלי.

נראה.

ומתחשק לי להמשיך לכתוב, לצלם ולכתוב ולפרסם. אבל אני לא יודעת אם אהיה נביאה בעירי שלי, בשפתי שלי. אם אצליח לראות בהם, בחיי שלי – אלה שלא גנבתי מאיש, אלה שלא הסתננתי אליהם, אלה שבהם יש לי אישור שהיה שאין צורך לחדש מדי שנה – את הקסם, את היופי, את המיסתורין. אני לא יודעת אם אעיז להוציא את המצלמה ולצלם את כל מה שיהיה יפה בעיני, אם יהיו בעיני די רגעים שיהיו חידתיים מספיק ומסקרנים כדי לתפוס אותם ולעטוף אותם בהסברים משלי, לעטוף בהם את חיי וחיינו שלנו, החדשים והישנים. נראה.

הנה, בכל זאת ברח לי אחרון אחד אחרון.

000

שובע למפרע. אנתארס אחרי טיפולנו המסור

שובע למפרע. אנתארס אחרי טיפולנו המסור


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת ח ל י:

    פוסט נצח. שוטף במילים שלך, ותחושות ורגשות…הצלחת לסחוף אותי עמוק וסוחף אל הסערה שלך, וככה יודעים כשרון כתיבה, וככה אפילו יותר, יודעים נשמה. ברוכה הבאה מותק.

  2. מאת עדנה:

    וואו, כנרת, איזה פוסט. השארת אותי גדושה ועמוסה ועם איזו נשימה אחת תקועה בגרון בסופו.
    שתהיה התאקלמות רכה, לא ממיסה.

  3. מאת אורי:

    קראתי בעצב.
    אני חייב למצוא יותר תירוצים להיות בעיר הזאת. חייב.

  4. מאת זאב:

    פרידה עצובה ומרשימה. בשלוש השנים האחרונות (או משהו) היווה האתר עבורי מקור בלתי נדלה למידע, לחוויות ולהנאה. אז נכון שטעמנו שונה [שיא הקולינריות מבחינתי הוא חומוס, ואוכל לכתוב פוסט בנושא לגבי פריז], וגילנו שונה – ועימו מידת העניין בדברים, אך עדיין קראתי בשקיקה כל פוסט וכל הגיג, בחנתיו וציטטתי אותו באתרי במידת הצורך.

    בקיצור – מפעל מרשים, מחכים ומתוחכם. יישר כח! אני נפרד (או שלא) בחוסר רצון מובהק.

    אפרופו – חבל לסגור אתר שכזה. נכון, המציאות הישראלית תקשה לתחזקו, ועל כן יש לחשוב על דרך בה ימשיך לחיות – דרך אחרים.
    אהבתי גם את הרעיון להפכו לספר. אני אקנה!

    לבסוף – פריז תשאר פריז, ותמיד תהיה לכם פריז כמאמר המפרי בוגרט. תוכלו תמיד לקפוץ, לטעום מעט ולחזור.
    כמאמר טום ברנג'ר בסרט שאת שמו שכחתי: Ah, life… (יש אנחה בסוף המשפט)

  5. מאת רוני:

    מקסים. 3 שנים שאני קוראת את הבלוג המדהים הזה ומרגישה כל פעם שאני בפריז. עצובמאוד שהתקופה נגמרה מקווה שהבלוג ישאר או שיהפוך לספר.. בהצלחה בחזרה לישראל.

  6. מאת אייל:

    כבר שנים שאני עוקב אחרי הבלוג. ליווה אותי ואת משפחתי התל-אביבית עם שני ילדים קטנים במספר נסיעות לפאריז (שאני ואישתי מ א ד אוהבים), היה בעיקר עצוב אבל גם קצת משמח לקרוא את המילים הללו.

    אני מאד מקווה שהבלוג יתוחזק בצורה כזו או אחרת.

    בהצלחה בקליטה בתל-אביב. מקווה שיעבור בקלות. ואם יהיה קשה, פשוט תקפצו למנטה-ריי. אנחנו שם בחוף בד"כ :)

  7. מאת שרון:

    נותרתי עם תחושת השובע שהצלחת לבנות בתוכי בעודי נעה בין מילותייך המרחפות נוגעות ומלטפות. מקווה שהמלאות הזו תמשיך ללוות אותך. לכל השאר אין לי כרגע מילים אלא טעם של געגוע.

  8. מאת מ. שאילתא:

    אין דבר שהולם יותר את הבלוג המצוין שלך, מהפוסט האחרון. כי גם הוא, כמו הבלוג כולו, יפה, כתוב נפלא, סוחף, אישי, מרתק ומשאיר טעם של עוד.
    תודה על שהבאת לעולם את פריזאית. נהניתי מכל רגע.

  9. מאת אתי דנטס:

    אווווף פעמיים

    אחד על זה שזה נגמר

    והשני על זה שאת כותבת כל כך מרגש…

  10. מאת אורלי מזור:

    כנרת, היה מרתק לראות את פריז – את העולם – מבעד לעינייך. אבל אני בטוחה שיהיה מרתק לחוות אתך מקומות אחרים וחוויות אחרות וצמתים אחרים (בזכר 😉 ). אני כבר משתעשעת בניחוש שמו של האתר הבא.

    עד כאן המילים החגיגיות. בפועל – חנקת את גרוני. שאת מיטיבה לכתוב, ובכלל הכול אצלך בטוב טעם. המשך יבוא, אני בטוחה.

  11. מאת אייל גרוס:

    וואו. מקסים ומרגש ונוגע כל כך.
    ומדהים. אתמול בבוקר אחרי שצוטטנו ואמרתי לך שאני צריך לצאת יצאנו בתעלות (אחד הסודות השמורים והמקסימים של לונדון) ליד ביתנו, וישבנו בבית קפה מקסים חדש שנפתח על גדות התעלה, עם אוכל מעולה. אחר כך לקחנו אוטובוס ל SERPENTINE GALLERY שם היתה תערוכה של וולפנג טילמן, "פאוויליון" חדש, וגם איזה מיצב של כריסטיאן בולטנסקי. אחר כך היה לנו קצת זמן לטייל בהייד פארק עד שהגענו לרויאל אלברט הול לקונצרט יום הולדת השמונים של סטיבן זונדהיים. אחריו אכלנו ב"פרינצי", סניף של מקום במילאנו ומקום מקסים בזכות עצמו. בקיצור יום לונודני מושלם כזה. ותוך כדי חשבתי שוב ושוב, ואת זה נחליף עוד כמה חודשים בתל-אביב (שאני מאוד אוהב אבל נודה שבסיכומו של דבר היא לעולם לא תציע את כל זה, ובייחוד את זה יחד עם השקט והשלווה של זה באופן כללי ובפרט לנו כזרים). ואז חשבתי לעצמי: אבל זה ישאר איתנו, בתוכנו. השובע הזה של כל הדברים שקיבלנו בשנים האלו כאן. וכל החשיפה למרחבים של העיר הזו, לאוכל, למוזיקה, לאמנות, לחיים. זה לא ייעלם. הבוקר קמתי (אחרי שצוטטנו שוב בלילה) וקראתי עכשיו את הפוסט הזה שניסח וכתב, בצורה מוכשרת וביכולת לנסח את מה שאני מרגיש יותר טוב ממה שאני הייתי יכול, סיפור מקביל מעבר לתעלה (בגלל זה אמרתי לך אמש שאני חושב שהסיפור יותר מקביל מאשר שונה למרות ההבדלים, גם אם את צודקת לגביהם).
    נשיקות אהבה וחיבוקים. ואני מציע להחליף את "החגיגה נגמרת" בשיר אחר: "התחלה חדשה", שכזכור, בכל סיום יש התחלה חדשה.
    http://video.google.com/videoplay?docid=-1433641394459007444#
    צריך לקדם איזה דקה קדימה..

  12. מאת כנרת:

    כיף לשמוע. היתה לי תחושה שמסיבת הפרידה הזאת לא מתקיימת בחלל ריק וזה חשוב נורא.

    אורלי – תודה, כמובן, ותיקנתי אותו. את הצומת.

    ואייל – כל הנשיקות ועוד – בחזרה. הזכרת לי שאני מכורה להתחלות חדשות, והנה באה לי עוד אחת כזאת.

  13. מאת ליאת זנד:

    חבל לי שעצוב לך דווקא אחרי שחווית חוויה כל כך משמעותית וכל כך נפלאה (אני, אישית, מאד מקנאה, כידוע).
    מובן לי, אינטואיטיבית לפחות, למה עצוב לך.
    מקווה שהאנשים שתיפגשי כאן – בעיר, בשכונה, בבניין, בבית – יעשו אותך שמחה יותר ויזכירו לך קצת למה דווקא כן.

    ברוכים השבים

  14. מאת רונית:

    כתבת פוסט מקסים ומרגש ושרדנו עד הסוף ורצינו עוד.
    הכי אני אוהבת את הפסקה הלפני אחרונה. מבינה אותך מאד על ההרפתקנות. בפוסטים הראשונים ובכלל בשבועות הראשונים שאלתי את עצמי האם הייתי מסוגלת לעשות זאת. להיות כל כך זרה במקום חדש ולהתחיל הכל מאפס כמוכם. דרוש לכך המון אומץ, ואפילו אחרי טעימת החוויות שלכם אני לא יכולה לומר בבטחון שהייתי קופצת על זה אילו הציעו לי הצעה כזו.
    ותוכלי תמיד לפתוח את "תל אביבית" דוט קום. יהיו לך המון קוראים.
    שנעבוד על מיזם מונופרי? או שמא קארפור.

  15. מאת רונית:

    (כמובן הלפני אחרונה בחלק שלפני פריזאית..)

  16. מאת אייל גרוס:

    אני חייב להוסיף עוד הזדהות שקשורה לשאלת השובע. גם לי יש כל הזמן רשימות של דברים שעוד לא עשינו. ותאמיני לך – בעצם את יודעת – שעשינו הרבה. אבל אני לפעמים מנסה להזכיר לעצמי: זהו, זו אופיה של עיר כזו. לעולם לא נהיה בכל המסעדות השוות, לעולם לא נראה את כל התערוכות המעניינות, אין בכלל סיכוי שנהיה בכל הפאבים הנחשבים ואפילו בגזרת הפארקים יש כאלו שלא נגיע אליהם. שלא לדבר על ההצגות. פשוט אי אפשר. יש יותר מדי, ואין שום אפשרות להיות בכולם. גם אם זו הפנטזיה. במובן הזה יש גם משהו מנחם בגודלה של תל-אביב….

  17. מאת טל:

    כנרת יקרה,
    גם אני קראתי את הפוסט בשאננות של זו שנשארו לה עוד כמה שנים (לא בפריז אמנם, אבל לצורך העניין הגלות היא אותה גלות), ועדיין דמעתי יחד איתך.
    זאת הזדמנות מצוינת להודות לך על בלוג מצוין וגם על ההשראה שנתת לי.
    אין לי ספק שתמשיכי לעשות חיל גם אם הקרואסונים יהיו קצת עבשים.
    נשיקות ובהצלחה :)

  18. מאת אסף:

    מרגש ומעורר השראה.
    נזכרתי שפעם מזמן גם אני עזבתי את פריז אחרי תקופה ממושכת וחזרתי לישראל. הסיבות היו אחרות אבל כל השאר דומה מאוד. ההגדרה שלך לגבי תחושת השובע מדויקת, כמו ההשלמה שלך עם הצורך לפעול ולקונן על הגמור בו זמנית.
    נחיתה רכה וממוזגת
    אסף

  19. מאת smaak:

    כנרת יקרה,
    פוסט מרגש וגם עצוב.
    אני זוכרת את הפוסטים הראשונים מהאתר, ואני חושבת שחל שינוי באופי הכתיבה ככל שהזמן עבר. נקראית לי קצת פחות המומה מהשפע וקצת יותר מתערה. זה נכון שכשבאים לתקופה מוגדרת יותר קל להתמודד עם קשיי היומיום, אבל בכל זאת, גם כשחיים כמה שנים בתקופה שנידונה להסתיים, מצליחים להרגיש את החיים האמיתיים ופחות את החיים כתיירים.
    מאחלת לך הצלחה ומקווה שהאתר שלך לא ייעלם מהמרחב הווירטואלי.

  20. מאת ריקי כהן:

    הפוסט האחרון מוכיח עוד משהו, כמה הכתיבה שלך נעשתה עילאית, ואיך הבלוג הזה שימש לנסיקה מדהימה שלה, לגבהים האלו, כתיבה שיש לה נשימה ארוכה, תיאורים יפיפיים, עומק ורגישות. וגם זה חלק מהכל, וזו רק ההתחלה.

  21. מאת ליאת:

    כתבת כ"כ יפה ונוגע ונכון
    אני עוקבת אחריך כמעט מההתחלה של פריזאית, בערך באותו הזמן עברתי לגרמניה וחלק מהפוסטים נדמו לי כאילו קראת את מה שעבר לי בראש באותה תקופה ראשונה. אח"כ נהניתי מהקפיצות הקטנות לפריז עם הקפה של הבוקר ומהכתיבה המשובחת.
    יש משהו בהגעה למקום לזמן מוגבל שכאילו מחייב אותך למצות כל רגע ורגע מהתקופה, אני שמחה שהייתי שותפה מרחוק לחוויות שלך ומקווה להמשיך לקרוא אותך, בכל פורמט שהוא, גם בעתיד.
    התאקלמות קלה ומהירה

  22. מאת שרון:

    קראתי אותך בהתחלה, וזה היה חלום. אחר כך נעלמת לי קצת, ועכשיו פתאום נמצאת לי מחדש, בפוסט האחרון הזה, כשהגשמתי חלום דומה כזה בעצמי.
    כל כך מזדהה עם הרצון להטמיע את התחושה שמחר יהיה עוד, ולא סוף העולם.
    מקווה שההתחלה החדשה תהיה מצוינת, ושיהיה עוד, ובשפע, דברים טובים!

  23. מאת שירי:

    גיליתי את הבלוג במקרה, דווקא היום בפוסט האחרון. אנחנו חזרנו לפני שנתיים. ולמרות שמארה"ב, מעולם לא שמעתי מאדם אחר תיאורים מדוייקים כל כך של הרגשות שלי כלפי החיים שם (טיילים בחיינו אנו) ושל החזרה.
    תודה, ריגשת אותי.

  24. מאת ענת קסוי:

    כמה מרגש כתבת, כנרת
    אין ספק שהזמניות הפכה את כל הקסם לקסום עוד יותר, וזה בלי לפגוע במקסימותה המוחלטת של פריז.
    גם אני דמעתי כשהיא ביקשה מכם "עוד סיבוב אחד ודי", כי בשלוש מילים היא נגעה בנקודה שמצמיתה אותי לאורך כל חיי – פרידות
    (זה ארוך ומייגע ובוודאי שלא מתאים לכאן, אולי בהזדמנות על קפה בשדרה..)
    ריגשת (ולא ב"ססלרית")
    מאחלת לכולכם התאקלמות מהירה ואני ממש בעד ספר שיהפוך לספרים – בהחלט גם בעברית על מדינתנו – יש לך את העין ואת מצלמת נהדר
    לגבי האומץ להוציא את המצלמה ולצלם את מה שעושה לך את זה – אני בטוחה שעם הנינוחות שנדמה לי שרכשת שם זה יבוא לך כאן בטבעיות.
    אני אקנה את הספרים! (:
    וכמו שנוהגים לכתוב בפורומים: ברוכים השבים השווים, ובמקרה זה כל אות מוצדקת.

  25. מאת כנרת:

    במסגרת האריזות והחזרות הציוד יש גם לנתק את כל הציוד ההיקפי ולהחזיר אותו בדואר. אז רגע לפני שהמחשב חוזר להיות מכונת כתיבה, תודה גדולה על הקריאה הזאת, על האיחולים ובאותה הזדמנות אני שמחה להכיר נוסעים סמויים שהיו כאן יחד איתי כל הזמן הזה.

    בוקר טוב וימים טובים באופן כללי.

  26. מאת ורד:

    ידעתי שאוטוטו אתם חוזרים, אבל די הדחקתי את זה…
    רוצה שתדעי שכל פעם ש'חיכתה' לי בתיבת הדואר הודעה על פוסט חדש, התרגשתי. עדיין יש לי 2 פוסטים 'לא נקראו' כי לא הצלחתי באמת להתעמק בהם (אלו שממליצים על מקומות, לא אלו ששיתפת את תחושותייך וחויותייך…).
    תחושת החמצה קלה עולה בגרוני, כי זה נגמר.
    עדיין מבטיחה להכנס לאתר לפני כל נסיעה לעיר המדהימה הזו (דווקא אמש הזמנתי כרטיסים לספטמבר).
    מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
    נעמת לי מאוד.
    נשיקות ובהצלחה

  27. מאת ורדית:

    הוי, את מרגשת
    וגם אייל מרגש
    (וגם ניו יורק, בוא נודה, די מרגשת)
    זו התחלה חדשה, אבל זה גם המשך טבעי, כי את האאורה הפריזאית שלך לא תוכלי, לשמחת כולנו, לנתק כל כך מהר.

    אז נכון אייל יקירי שבישראל כולם שותים קאווה ולא שמפניה, אבל כשסוף כל סוף אוכל להשיק כוסות גבוהות וצוננות עם שניכם באותה יבשת אני בטוחה שטעמה המבעבע יהיה משובח פי כמה.

  28. מאת סמדר (של פריז):

    כנרת יקרה
    ניסיתי לשלוח תשובה מיד והאתר חסם את דרכי. אז הנה בקצרה שוב.
    נפגשנו-נפרדנו ואמרנו הרבה. את יודעת כמה אני מעריכה ומוקירה ורק אוסיף ששובע הוא גם פונקציה של בחירה לא רק של מקום וזמן. בשלב מסויים מתמקמים, יודעים שמהטוב הזה יהיה גם מחר. חומוס או מקרון שאם לא יגיע מיד אז יוגש לצלחת בהמשך, העיקר שאפשר לתמרן את הדברים כדי שיהיה מעניין ולמה לצפות. אני בטוחה שהתובנות יהיו עמוקות ומעניינות גם מתל אביב, צריך רק להעז ולומר אותן בקול רם.
    היה תענוג ואני בטוחה שבצורה זו או אחרת יהיה גם המשך
    אני נותרת בצפייה
    סמדר

  29. מאת רועי:

    דו קוטביות : גם בובו ממונפרנס של שרל לואי פיליפ וגם פריס של וולטר בנימין הם פריס. ומשם, מן התחתית ומן הטפחות נבנית הציוויליזציה המערבית החל מן המאה התשע עשרה ועד עצם היום הזה. ומי שחושב שהסטיק של קרל לוגר הוא הסטיק והיין הקליפורני הוא היין שיערב להם. אני מסתפק בדו קוטביות הפריזאית כי אין לנו פריז אחרת.WE WILL ALWAYS HAVE PARIS

  30. מאת עופר:

    איזה אתר מקסים.

    אנחנו נוסעים לפריז בשבוע הבא ומצאתי את האתר במקרה.

    הכתיבה נהדרת ויחד עם העיצוב המקסים והתמונות פשוט עושה חשק להיות כבר בעיר הכי יפה בעולם.

    תודה על היוזמה המבורכת. מקווה שתפיקי ספר מהמפעל הזה, למרות שנראה לי שהקסם שלו נעוץ גם במדיום.

  31. מאת דורית:

    כנרת יקרה
    בתור אחת שגילתה את כתיבתך המשובחת בשלבים מאד מוקדמים שלה, הרשי לי להצטרף לכל המחמיאים ולהציע לך ברצינות לכתוב על תל אביב. איחולי קליטה נעימים.

  32. מאת עומר:

    אני "בשר טרי" והגעתי לאתר רק לאחרונה בחיפוש אחרי מידע עבור חופשה של אשתי ושלי (נוסעים בסוכות סוף סוף בלי הזאטוטים…). הצצתי ונפגעתי. אני לא פריזאי בדם ויש לי ברזומה רק שבוע קסום בעיר אבל נשביתי בקסמה כמו כל המגיבים פה. האתר שלך הצליח לרתק ולרגש אותי. ברוכה הבאה ובהצלחה בג'ונגל המקומי

  33. מאת אסנת:

    כינרת, אולי תכתבי פוסט מעולף מחום על הנחיתה בתל אביב המהבילה?

  34. מאת כנרת:

    אסנת, לאט לאט. מקשי המקלדת מבוססים בלחות, והבלוג הייעודי עדיין רואה אדי זיעה בעיניים.
    כנרת (זאת בלי הי')

  35. מאת מיקי:

    מרגש לקרוא. חבל שלא יהיה יותר משב רוח רענן מהעיר היפה הזו שאותה תיארת וחווית בשנים האחרונות. מאחלת לך הצלחה וגם הנאה בתל אביב האהובה.

  36. מאת רועי:

    מעולה, עזבתי את פריז לפני כמה שנים ודרך הכתיבה שלך הצלחתי להרגיש כאילו אני ממשיך להתגורר שם.חבל יהיה לסגור בלוג כל כך מרשים, ישנם עוד הרבה מאוד פרנקופילים (פריזולוגים) שחיים את העיר דרך המילים והתמונות…

  37. מאת כנרת:

    תודה על כל התגובות החמות, כאן ובמיילים, ועכשיו, גם במפגשים המפתיעים פנים אל פנים.

    בקרוב, אולי כשהמכולה תשלים את חציית הים התיכון ותעגון באשדוד, ייפתח הסניף התל אביבי של פריזאית. אולי עוד קודם.

    גם בקשר ל"פריזאית" עצמה, עוד לא נאמרה המילה האחרונה, ואולי אחרי פריקת הארגזים, יהיה פנאי ואוויר לכתוב גם עוד ביקורות על מסעדות ולתעד כמה מחוויותינו האחרונות בעיר. תישארו בסביבה.

  38. מאת שרון:

    קצת באיחור, הפתעתי את עצמי, איך פיספסתי וטוב שלא… מקסים ועצוב וכנה ומעצים ועוד מיליון דברים ויפה יפה כלכך!
    כמה כשרון ואומץ ואיזה כיף שאת כאן קרובה!!

  39. מאת שולמית קיסרי:

    כנרת יקרה
    קראתי והתרגשתי התגעגעתי. כתבת יפה ומעניין. גרתי בפאריס בין השנים 1969-1973 ועוד 1980-1981 בין לבין הייתי כתבת האופנה של הארץ, כתבתי על אוכל ועיצוב , בהמשך על כלכלה בממון, ועוד אלף דברים במגזינים השונים. היום אני בלוגרית באתר הנ"ל. מכירה את היגון לעזוב את פאריס ולחזור לארץ…….לוקח הרבה זמן להתגבר ובעצם לא מתגברים לעולם.
    פאריס,מכל מקום נתנה לי את רוב מה שיש לי חוץ ממה שנולדתי אתו והספרים שקראתי בחיי.
    בהצלחה
    שולמית קיסרי

  40. מאת יעל וילמן:

    כנרת יקירה,
    האתר מקסים,הכתיבה נהדרת והתמונות…ללא מילים.
    בכל פעם שאני נכנסת לאתר אני מתאהבת מחדש ומקנאה …
    עצוב לי בשבילך שאת עוזבת,עצוב לי עוד יותר בשבילי. בשנים האחרונות האתר היווה לי מקום מפלט ולא צריך
    הרבה דמיון (עם כתיבה משובחת כשלך) כדי להרגיש שאת שם.מטיילת,אוכלת, לוגמת,קונה,מתבוננת
    וסתם פשוט נושמת!
    אז….תודה רבה והרבה הצלחה.התאקלמות רכה מהירה.
    (אל תשוו! אחרת תשתגעו)
    יעלי

  41. מאת נעמה ברוש:

    טוב, ברור שאת חייבת להמשיך לכתוב! כאן.. אולי לשנות טיפה את השם – או שלא. רק שתדעי שגם בישראל יש מין פינות כאלה שפתאם מזכירות את פאריס. אולי תעזרי לנו ללתעד אותן. כי פאריס – לדעתי הדלה – היא בכלל מצב מנטאלי ולא גיאוגרפי. ובואי לבקרני ברמב"ם 9. בהצלחה. נעמה