מקום בלי מקומון // על סגירתו הכמעטית של "העיר"

9 באוקטובר, 2010
"העיר" בתחתית

"העיר" בתחתית. השבוע, סוף

הגיליון של "העיר" השבוע הוא עצוב במיוחד. הוא מציין, בציטוטים ובפרשנות, שלושים שנה ליציאתו לאור של הגיליון הראשון של "העיר". זהו גם, כנראה, הגיליון האחרון של "העיר" לפני שהעכבר בולע אותו.

והדבר מעציב אותי עד מאוד.

לא אהבתי את "העיר" של השנים האחרונות. הרגשתי שהוא מדבר מעל הראש שלי, שההומור שלו עובר לצדי, הברנז'איות האיתמר בן כנענית לא היתה שלי וגם לא עשתה לי חשק, לא הכרתי את מושאי ביקורת המוזיקה והחתרנות המערכתית שם נראתה לי מאולצת. אם על תל אביב הוא כותב, חשבתי, זאת לא תל אביב שלי. הרגשתי זקנה מדי בשבילו.

זאת תופעה נפוצה.

החלון ממול. ריק הבית

החלון ממול. ריק הבית

כמה שנים קודם לכן, בערך בתחילת שנות האלפיים, למשך כמה שנים, עבדתי שם בעצמי. במשך שנתיים וחצי כתבתי, בעכבר, את המדור "ביקור בית", ביקורת בתי הקפה (שנאסף אחר כך לעכבר זהב, ראשון בסדרה ארוכה), כתבתי מעט ביקורות טלויזיה, הרבה ביקורות אוכל ולא מעט כתבות, ובמשך זמן מה ערכתי שם מוספים מיוחדים.
גם אז שמעתי הרבה מקוראים או מקוראים לשעבר: אני כבר לא מבין את השפה, את ההומור, את האג'נדה. הוא שמאלני מדי בשבילנו. הוא שמאלני פחות מדי בשבילנו. הוא לא מה שהיה פעם*.

"העיר" יצא כשהייתי בת שש. אני זוכרת, שנים לא רבות אחר כך, איך צהלתי בכל פעם שמצאתי אותו במכולת שליד הבית. ההפצה שלו מחוץ ללב תל אביב לא היתה סדירה. הוא לא היה קל להשגה. אף פעם. פיעמה בו רוח של העיתון "חדשות", אולי גם רוחו של "כותרת ראשית". עורכי העיתונים האלה לא מכינים לנו פירה, אלא סטייקים או דגי חרב.

מה שלא באינטרנט כבר לא קיים. אבל אפשר וצריך לכרות, מזיכרון של שנים רבות של קריאה אדוקה,  יהלומים של דיו שחורה. הם עיצבו, כל אחד בדרכו וכולם יחד, מציאות תרבותית וסדר יום חברתי והתעקשו עליהם, גם – ואולי בעיקר – כשהם היו מתנשאים או מנותקים.
עלי מוהר, ביקורות המוסיקה וטורי האוכל של מיכל ניב על חומריה האפלים, הכתבות הפנטסטיות של ארי פולמן, ביקורות האוכל הכיפיות של רותי וגיא, די ג'יי העיר של מני אבירם, עוד עולם שנהניתי לרפרף בו יותר מאשר להשתתף בו באופן פעיל. ועוד: עינת פישביין מטפלת במסירות, מחוייבות והעמקה, בסוגיית העובדים הזרים, "מי נגד מי", מדור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ שלא ויתר אז לאיש, ועוד הרבה קודם, איידס על הפרק, עד שנעשה לראש פרק פותח של קחתן, ובכלל, הכשרה של מיניות אחרת מזו שהיתה מקובלת עד אז, בכל מקום בעיתון, מהכתיבה והעריכה של גל אוחובסקי, ועד לדוגמנים והדוגמניות של תמר קרוון, ב"צעקה האחרונה" שלה, של נילי לנדסמן והו אילנה ברקוביץ', שלא היו כמעט אף פעם יפים או נשיים או גבריים באופנים המקובלים.

שכחתי המון. שכחתי את השער האחורי שהגיע אליי מקופל במעטפה, מדי שבוע במשך אותו קיץ ארוך שבו הדרכתי במחנה קיץ יהודי בקולומבוס, אוהיו, בין כיתה י"א ל-י"ב. שלום טוקשה ואפרת ניצן ומארק סטראנד מתורגם.

ואני עושה עוול כשאני לא מזכירה את כל מי ומה שעשו את "העיר" למה שהוא: עיתון שהוא כמעט תמיד מעניין, לעתים קרובות גם מקומם ומרתיח, ומדי פעם גם התנכר אליי, כי לא הייתי די לסבית או די רווקה, או די תרבותית או די עשירה או די עניה או די פלורנטינית או די קולנוענית. אבל הוא תמיד היה חשוב.

שכחתי את ציפורה.

שקיעה נוגה. שעון חורף בחוף גורדון

שקיעה נוגה. שעון חורף בחוף גורדון

"העיר" היה מקום שהתעקש על המצאתה של העיר כמרכז של שוליים, של שוליימים, שלא נמנע מלהפוך את היוצרות, מלהכתיר קבצנים למלכים ולהיפך, מלהתעקש להאיר פינות חשוכות שהתבצעו בהן עוולות או קרו בהן ניסים קטנים.

קחתן, לוח המודעות שלפני השער האחורי, היה די חומר להתחלות אפשריות של סיפורי חיים קצרים. פעם, דרך מודעה שמצאתי בקחתן, קניתי איזל, גיליוטינה לחיתוך הדפסים, מצלם מבוגר מדי מבבלי, שרצה למכור לי קצת יותר מאשר ציוד הצילום הישן שלו. לא קניתי. בהזדמנות אחרת, ניגשתי למבחן בד לתפקיד ראשי בסרט סטודנטים שצולם בעירוני א'. לטי גרובמן, צעירת-תל-אביב אמיתית, קיבלה אותו, אבל אני נשארתי על הסט בתור ניצבת. על הסט ההוא בעירוני א', לראשונה בחיי, התאהבתי עד מעיכה בפושטק תל אביבי שהחזיק שם את הבום. הוא סיפר לי בגאווה איך הוא וחברים שלו שרפו את הכיתה שלהם, בבית הספר הלא רע בכלל שאליו היו רשומים; מעניין אם הביטוי "שרפו את המועדון" היה קיים כבר אז.

ספרות מקומית. על העץ שצומח ליד בית הספר לאמנויות

ספרות מקומית. לא עדיף ספר אחד ביד?

שכחתי את חזי לסקלי**.

ואז עמודי הלוח קמו לתחיה. שוקחתן, ימי שישי, אחרי בית הספר. במגרש החניה של בית רומנו דפדפתי בין תקליטים ישנים שלא קניתי, והבלעתי בהלה קטנה ופוריטנית מעגילים שהוכנו מקונדומים. כשאני חושבת על הימים האלה יש לי רק תמונות שחור לבן של חן מיקא בראש: נשים וגברים בבגדים שלבשו אותם אחרת ממה שתכנן המעצב, בתספורות לא סבירות, חום ולחות ומשבי רוח מפתיעים.
כשחניון בית רומנו נעשה קטן, והשוקחתן עבר לאיזה מגרש ליד הים, כבר השתתפתי בו קצת. בפעם הראשונה הכינותי מראש, ומכרתי בשוק ריבועים של בראוניז. דווקא קנו. העוגה לא היתה משהו, אבל ביקשתי נורא יפה. ניסיתי לרכב על גל ההצלחה, אבל התברר שבאי השוקחתן לא התלהבו מהצעתי החדשה: בלוני ענק, שרוולי ניילון מודפסים פופ-ארט, סטוק מגרמניה שבן דוד של השכנים נתקע איתו.

שכחתי את אסתר זנדברג.

בשוק האוכל של "העיר", בחניון שהיה פעם מאחורי הסינמטק (מאז כבר הוקם שם אולם ספורט של מפעל הפיס) שתיתי לראשונה את המרגריטה הנהדרת של מאנטה ריי וטעמתי כבד אווז ותאנים של קימל, הרבה לפני שיכולתי להרשות לעצמי ארוחה שם, הרבה לפני שלמדתי שכבד אווז הוא לא מוסרי, הרבה לפני שלמדתי שקימל היא ביסטרו צרפתי בינוני.

לשווקי האוכל האחרונים, טעם העיר לא יודעת איזה מספר, כבר לא הלכתי. השוק גדל והתנפח, הצפין אל מעבר לירקון, ומשך אליו קהל רב מיכולת ההכלה שלי. נורא קשה להגיע לשם. הוא נורא התמסחר.

תנו לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה.

שכחתי את בידרמן.

שכחתי את דודו גבע.

כשכתבתי ב"העיר", ראיתי פעם מודעה בכתב יד מודבקת על צידו הפנימי של חלון ראווה: "למכירה, דוקטור מרטינז, סגולות, מידה 38, קצת משומשות". לקח לי זמן להיזכר, שאז, בימים ההם, שבהם טיילתי בין הצעות לדוקטור מרטינז משומשות, בקשות לתרומת טלויזיה לחולי איידס, מסרי אהבה מוצפנים, דירות להשכרה ברחוב בוגרשוב, קומה רביעית בלי מעלית – בימים האלה, אפילו לא העזתי לחלום לכתוב שם.

***

מרכז ושוליים ומרכז. פתיחת תערוכה בברוורמן

מרכז ושוליים ומרכז. פתיחת תערוכה בברוורמן

פתיחה. הפעם במדרשה

עוד פתיחה. הפעם במדרשה

הוא כבר בן שלושים, "העיר", ואני לא נוטרת לו על התברגנותו. גם אני כבר לא מוכרת עוגות בשווקי רחוב מזדמנים. גם החלומות של "העיר" התגשמו. הבדיה שנרקמה על גבי עיתון "העיר" הלכה והפכה למציאות: תל אביב היא עיר חיה ותוססת, מרכז תרבותי חי ופעיל, מגוון ועשיר, יש בה אמנות בגלריות וברחובות ולפעמים גם במוזיאונים המעטים שלה. היא עיר חיונית, חושנית, וזזה בשלל מקצבים. אנשים מתמסטלים כאן בשירותים, מקימים סלונים תרבותיים, אוכלים אקולוגי וממחזרים, מתארגנים סביב יוזמות חברתיות וסביבתיות, ויש אנשים בעיר הזאת, שאשכרה לא מתפדחים מלהיות טיפה'לה אינטלקטואלים.

וככל שהחלום שלו הלך והתגשם, הלך "העיר" ודעך.

מיכל ניב שמה קץ לחייה. עלי מוהר מת, בינתיים גם דודו. ארי פולמן הפסיק לראיין טיפוסים וכתב תסריט. עוזי וייל פרש מהעיתון מספר חודשים אחרי מחלוקת מפורסמת בעניין משהו שאמרה אפרת ניצן. לחנוך מרמרי יש טור בטיים אאוט והוא כותב ב"העין השביעית". נילי לנדסמן מלמדת יוגה וכותבת ספרים. פישביין עדיין עיתונאית פעילה, אבל ב"ידיעות אחרונות".

אבל למען האמת, אני לא חושבת שבלעדי אלה אי אפשר היה לעשות עדיין עיתון טוב. לא בגלל העדרם הוא נסגר עכשיו.

בסוף בסוף, "העיר" נסגר, אחרי מאמצים ארוכים ומגוונים של מוציאו לאור ושל עורכיו, כי – קבלו את שלוש המילים האכזריות האלה – אין לזה שוק.

פחות אנשים קוראים פחות עיתונים, ועוד פחות אנשים קונים עיתונים. אלא שצלילתו של "העיר" היתה מהירה יותר מזו של כלל העיתונות המודפסת, והיא טעונה הסבר מיוחד.

שקיעה נוגה. שעון חורף בחוף גורדון

שקיעה נוגה. שעון חורף בחוף גורדון

הקהל של "העיר" נטש אותו. הפקיר אותו בשטח, מדמם.  אפשר לטעון שזה "העיר" שנטש קודם, עם הזיגזוגים המערכתיים שלו, וההתנתקות שלו מאחד העם. אבל קסמו, כשהיה לו כזה, היה במרחק שהוא תפס מהמציאות, כשהוא התקדם לפניה.

"העיר" ניסה, כמה שהוא ניסה, להישאר עם הקוראים שלו. "העיר" הקדיש מאמצים רבים לפיענוח הקוראים שלו. השתתפתי, הפעם כיועצת ארגונית, במפגשים שונים שבהם שאלו את עצמם אנשי העיתון מהו תל אביבי, על איזו תל אביב קורא העיר היה רוצה לקרוא ואיך נראית העיר של ימינו, ומה צריך להיות "העיר" כדי להצליח, כדי לעניין, כדי לשרוד. ומה אגיד לכם – זה לא כל כך פשוט.

בסיכומו של דבר וממרחק הזמן, נראה שהתל אביבים שעבורם רצינו לעשות את העיתון כבר לא רוצים לקרוא עיתון. כי זה מזהם את הסביבה. כי זה מעכיר את מצב הרוח. כי התקשורת שקרית או סנסציונית. והיא גדושת אינטרסים זרים. וזה יקר, הזכירה לי חברה שביטלה עכשיו מנוי. ואנחנו ממילא קוראים הכל באינטרנט.

והכל אמת.

אבל בעניין "העיר", יש לי הסבר נוסף: שרפנו את המועדון. "העיר" הצליח במשימתו, הן בהפיכת העיר הזאת לעיר, והן בחניכת תושביה. אנחנו כבר מבינים עניין. אנחנו כבר אוהבים את כל מה שנכון לאהוב, ויש לנו אפילו כמה אהבות עצמאיות משלנו. במיוחד אנחנו אוהבים לשרוף מועדונים שמקבלים אותנו אליהם.

* * *

אז "העיר" נסגר, כלומר ייבלע בעכבר,  זה שפעם הייתי קוראת את כולו, עם עט ביד, והיום אפילו לא מפרסם ביקורות עם תקצירי הסרטים.

ועצוב לי מאוד, כי כבר תקופה ארוכה שאין לי ממה להפרד בעיתון שאהבתי כל כך. זאת היתה גסיסה איטית וכואבת, לדעת לכל המעורבים בדבר. ואולי כך עדיף, יאמרו ההומניסטים, כבר הרבה זמן העיר הוא לא מה שהיה פעם. אני כשלעצמי חושבת שתפקידו בעולם הזה, בעיר הזאת, עוד לא תם.

עכשיו תל אביב היא עיר בלי הפסקה, אבל היא גם עיר בלי מקומון.

פאלם ביץ'. חוף גורדון, שלוש בלילה

פאלם ביץ'. חוף גורדון, שלוש בלילה

* תודה לאיתי, שהזכיר לי שמאז ומעולם "העיר" לא היה מה שהוא היה פעם.

** ותודה על לסקלי וזנדברג והאשכנזים האחרים.


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת רונית:

    שכחת את טיים אאוט. הוא מציע משהו אחר, רדוד יותר, לעיס יותר, מאגניב יותר, ואלו שטורחים לקרוא קוראים אותו

  2. מאת כנרת:

    דווקא לא שכחתי (בהקשר של מרמרי). וכפי שכתבתי (כשעוברים עם העכבר על הקישורים צצות הערות) אני גם מחבבת אותו. רק שהוא באמת משהו אחר, ולא ממש מקומון. מדריך בילויים מורחב. ורסיית כרומו מוצלחת על העכבר עם הרחבות (שזה אולי מה שיעשו גם בהעיר. נחכה ונראה).

    קיימים גם זמן תל אביב ועיתון תל אביב. לכל אחד מהם מניות מסויימות במקומונות התל אביבית, אבל הם כבר לא שחקנים משמעותיים.

  3. מאת אורלי:

    כנרת, הֵפחת חיים בחוויה שמזמן טמונה אצלי עמוק בשכחה.

    קודם כול הייתי קוראת את עלי מוהר. אחר כך את השער האחורי. וציפורה, כמובן. וכן, קחתן. ובשוק קחתן אולי אפילו חלפתי על פנייך; גדעון הופיע עם הלהקה שלו בשוקחתן הראשון בבית רומנו. ביקורת של דני קרפל על הופעה שלי בבית לסין, עם תמונה גדולה בשחור לבן (הזמרת עוד צריכה להשתפשף). ביקורת של אמיר רותם על תקליט שדרים שלי (לא מספיק קול יפה). המלצות צרכנות של עטרה, המלצות ספרי ילדים של יעל דר. סוף שנות השמונים, תחילת התשעים. בסוף התגבשה בי התחושה שיותר מדי פעמים, כשאני מניחה את העיתון אני מגלה שפתחתי אותו במצב רוח טוב ועכשיו אני מדוכדכת. אני לא מספיק תל אביבית, ולא רק כי עבר הירקון המזרחי לא נחשב תל אביב. הפסקתי לקרוא העיר.

  4. מאת כנרת:

    איזו הודאה, אורלי.

    תחושת הדכדוך היתה גדולה יותר כשסגרת את "העיר" מאשר כשסיימת לקרוא עיתונים אחרים?

  5. מאת אורלי:

    כן. אבל הפסקנו לגמרי עם עיתונים ונורא מזמן.

  6. מאת רוני:

    גם אנחנו פסקנו מעיתון. וזה קשה, כי התפרנסתי זמן מה מעיתונות, וכי אני חושבת שהעיתונים חשובים. אבל אני לא יכולה לחיות איתם. הדכדכת איומה.
    העיר היה מוסיף לחדשות הרעות נדבך משלו – את לא בעניינים, הוא פסק בכל פעם שפערתי אותו והוא הציץ אלי. ברור שאת לא מפה. עופי.
    אומרים שאנשים אוהבים להרגיש שהעיתון שלהם מתנשא עליהם קצת, שיש לאן לשאוף. אני לא אהבתי את זה.

  7. מאת עטרה:

    תודה, כנרת. הצלחת לבטא כל-כך הרבה ממה שגם אני הרגשתי (עבדתי שם כעורכת בין 1985-1987, וככותבת כשסגרו את "חדשות"). שכחת גם את עפרה ריזנפלד, עתירת הזכויות, שלעולם ייחרת בי משפט הפתיחה שלה בכתבתה על צור שיזף, כשעוד היה ילד פלא (הציטוט, בערך): "קוקוריקו! הביצה בקעה, וממנה יצא תרנגול". ובטח עוד כמה שאזכר בהם ברגע שאלחץ "שלח". בזמן האחרון פתחתי את העיר רק בשביל העכבר, ורק בשביל הקצה האחורי שלו – "רשומון" של אילנה זפרן ו"עכבר הכפר" המלבב של יואב זאבי, שנעלם מהעכבר של אתמול (ואני דואגת). סיק טרנזיט גלוריה מונדי (כולל הטרנזיט של יוסף מונדי)

  8. מאת מושיק:

    לא שרפנו את המועדון. שרפו לנו את המועדון. העיר עדיין צריכה העיר. כמעט כמו שישראל עדיין צריכה עיתון. בשני המקרים הסיבות שגורמות להעדר המענה רק מחדדות את הצורך.

    ושכחת את מגבילית המוחות (אביב לביא ומיכל שרון) מפעם, שהיינו פותרים יחד בשישי אחר-הצריים על ספה מתחלפת בדירותינו הראשונות.

  9. מאת שרון:

    כל פוסט מזכיר לי כמה אני מתגעגעת לקרוא אותך, לשמוע את המבט הייחודי שלך,לתמונות שאוספות הכל עם הכיתוב הקצר והמלא.
    תכתבי עוד?

  10. מאת כנרת:

    ראשית, אני שמחה על התגובות שלכם.

    ואהלן עטרה. נכון, עפרה ריזנפלד הנהדרת וגם אני אוהבת את המדור של אילנה.

    שנית, אני עצובה עליהן קצת. כי אם מי שמתפרנס מעיתונות כבר לא קונה עיתונים, אנא אנו באים. ואולי זאת המסקנה. לפעמים אני מנסה להיפרד מהקונספט הזה של עיתונות ולדמות אותו לסנדלרות: מומחיות יקרה שאולי פסה מן העולם.

    אבל אני לא מצליחה לעבוד על עצמי, אני עדיין משוכנעת שעיתונות היא רכיב חשוב בדמוקרטיה ובתרבות, וגם שלכתיבה בתשלום – שגם זוכה לעין עורך ולפעמים, מי ישמע, גם להגהה – יש ערך, עם כל הכבוד לדמוקרטיית האינטרנט החינמית והשיוויונית.

  11. מאת מיכל:

    קראתי אותך וגם את התגובות בתחושת עצב והחמצה – על העיר ועל "העיר" שלא הכרתי בזמן שהיה מה להכיר: הייתי ילדה, ואז הייתי מרוחקת, נמנעת מהעיר הזו, והיום, כשאני כבר כאן – אני מרגישה שמשהו התפספס. אולי באתי בזמן לא נכון, מאוחר מדי. כך או כך, אני קוראת את כולכם, את תל אביב ההיא, שמרגישה לי שהיום הייתה יכולה להלום את מידותיי אבל איחרתי, התעכבתי ופספסתי – ודרכך (ודרך התגובות לרשומה) אני קצת חווה אותה שוב. תודה.

  12. מאת vered:

    "העיר" לא מת עכשיו.
    הוא ביצע התאבדות כבר לפני מספר שנים.
    חרקירי אמיתי.
    אנחנו דווקא צורכים עיתונים, ובכמות די גדולה, אבל העיר בשנים האחרונות לא היה עיתון, הוא היה מזבלון לביטוי דיעות אנטי ישראליות, אנטי יהודיות, אנטי ציוניות.
    השנאה ששפעה שם מאלון עידן ומהנדלסמן כלפי כל דבר יהודי וציוני היא שהרגה את העיתון.
    ויפה שעה אחת קודם.

  13. מאת טליה:

    עצוב לי.

  14. מאת אורית:

    נכון, בשנים האחרונות "העיר" כבר ממש לא מה שהיה. אבל דווקא בתקופה האחרונה הרגשתי שהוא אלטרנטיבה לעיתונות המתמסדת והולכת, זאת שמתחנפת לממשל ולא מעזה להגיד את מה שצריך להגיד.
    רק ב"העיר" יכולת לקרוא כתבות "אנטי ישראליות, אנטי יהודיות ואנטי ציוניות", כמו שהתלוננה זאת שמעלי. רק ב"העיר" יכולת לקרוא על דברים שבמקומות האחרים לא העזו לדבר עליהם.
    אז כן, זה לא היה העיתון שאהבנו כל כך, ואולי גם לא היו שם כותבים שרק שמם המתנוסס מעל הטקסט גרם לי לקרוא אותו, אבל בכל זאת, הוא היה אלטרנטיבה חשובה.

  15. מאת כנרת:

    מיכל, ורד, טליה ואורית – מסכימה עם כולכן.

    העיר הוא כבר הרבה שנים לא מה שהיה, אם כי זה גם טבעו – להיות מה שהוא לא היה קודם, וטוב שכך. לא כל התפתחות היא לטובה. ועדיין, למרות שהוא הכעיס אותי מאוד בשנים האחרונות, חשוב שהוא יהיה קיים.

    אני מודה, שאחרי פרסום הטקסט, עברה בי מחשבה שאולי זה הספד מוקדם מדי. אולי אחרי שייבלע בעכבר הוא פתאום כמו עוף החול יקום לתחיה עם כוחות יצירתיים חדשים ומודל כלכלי מסחרר.

    אינשאללה.

  16. מאת קורא:

    אני חושב שגם הכתיבה שלך, ואולי בגלל שהיית חלק מהניסיון לשינוי ארגוני שם, אינה משקפת את מה שקרה בפועל. בסופו של דבר, ואחרי הכל, עיתון נמדד ברמת הכותבים שלו ורמת הכותבים בהעיר התדרדרה מאוד בשנים האחרונות, אולי בגלל הניסיון לחסוף כספים. לא היה כותב אחד בהעיר בעריכתו של אלון עידן שהוא ראוי לקריאה, לא היה שם טקסט אחד שלא עיצבן אותי, והשיא היה ברשימת האנשים השונאים בישראל. העיר פשוט היה עיתון גרוע, לעיתון טוב תמיד יש מקום, אלא שהבעיה היא בכסף שמוכנים לשלם לכותבים, וכנראה שלא היה כזה. אבל אפילו בתקציב הנוכחי, אפשר היה לעשות עיתון טוב בהרבה מזה שנעשה. העיר גווע כי הוא פשוט היה מוצר לא מוצלח, חד וחלק. טיים אאוט נבנה בזכות הכישלון של העיר, והוא מוצר יותר מעניין ויותר טוב, וכנראה שגם מצליח. אם העיר היה ממלא את תפקידו טיים אאוט לא היה מצליח להתרומם, כפי שאכן היה בתחילת דרכו.

  17. מאת קורא:

    ואגב, שלא ישתמע שאני לא עצוב, נהייתי עיתונאי בזכות עוזי וייל והכתיבה שלו. השער האחורי היה אחד מהדברים היותר מבריקים שאי פעם נעשו בעיתונות העברית, ואני, בתור חיפאי, הייתי מחפש דוכנים שבטעות החזיקו העיר, ובכל פעם שהייתי נסוע לתל אביב הייתי קונה את העיתון.

  18. מאת העיר והבית:

    אהלן כנרת,

    הסיכום שלך מככב אצלי בפייסבוק, נאלצתי לקרוא אותו חמש פעמים (-:

    האמת שהוא נגע אפילו ללבי, שכבר מזמן לא מתעניין בהעיר.
    פעם הייתי עטה עליו. פשוט ככה. יש לי עד היום מודעות מהלוח ששמרתי (מהעיתון התל אביבי וגם מזה הירושלמי). פעם שתי אחיות פרסמו מודעה מסתורית על שהן החליטו לשנות את שמן, והלכתי לחפש אותן. הדעות שהיו בהעיר היו קיצוניות ומנוגדות לשלי, הן עצבנו אותי נורא לפעמים. אבל קראתי. קראתי והתעצבנתי ועניתי בלב, כי הדיון היה אמיתי.

    בשנים האחרונות העיתון הזה עבר תהליך היטפשות ונהיה מוצר כל כך מוזר, כבר לא טורחת לפתוח. איכשהו נראה שעיתונאים היום מאמינים שתפקידם השמאלני הוא לשמוע שם של התנחלות או ח"כ ולקשקש ברעשן. הם יודעים בדיוק איך עושה עיתונאי בהעיר (ליברמן? בווווווווווווווווו!! מאבק ילדי הזרים? יאייי!!!!!!) וכותבים בשנינות, ממש כמו בשנות השמונים רק בלי הברק ועומק. המרדנות התמסדה ויש לה חוקים די פשיסטים, כולל קהות החושים הנלווית.

    לכל זה נלווה איזה חוסר צניעות, נפח מאד גדול מוקדש לדברים עם משמעות מאד קטנה לקורא הפשוט. התחושה היא של עיתון כיתה מבצפר אחר. היום אני כבר לא קוראת ומתעצבנת. זה כל כך לא רלוונטי. חזיר ביום כיפור? הפגנה לביטול השבת? חשיפת עוולה דמיקולו? זה הכל אותו פזמון שחוק, חקיינות של חתרנות.

    לא יודעת אם אין שוק לעיתון כזה היום. אולי. אבל אישית אני עדיין קוראת קבועה של העכבר. לא בגלל המדריך, שלושת רבעי מהדברים שם לא רלוונטיים לי. אבל לא מחמיצה את תיגל נשיא, למשל, מבקרת בתי קפה שלעולם לא אלך אליהם. אצלה לפחות זה אמיתי, וזה שלה, וזה לא מנסה להיות משהו שהיא לא.

  19. מאת אבי:

    העיר היה עיתון פיקטיבי שכתב על מציאות פיקטיבית. היו לו כמה רעיונות מאוד מוצלחים (קחתן) וכתה כותבים מאוד מוכשרים, אבל הוא אף פעם לא התעלה מעבר לביקורת בתי קפה: משהו שאתה קורא רק לנוכח שיממון העיתונים הגדולים ואם לא קראת השבוע, לא נורא ולא קרה כלום.

  20. מאת כנרת:

    קורא יקר (טוב שאתה קורא!). אני לא מכחישה. בוודאי שהניתוח שלי הוא לחלוטין מושפע מזוית המבט שלי. הוא גם מושפע מהרצון העז שלי שעיתונים, כצורת קיום ישרדו. ומהמחשבה שלעיתונים יש, או היה, תפקיד תרבותי חשוב.

    אני גם לא מכחישה, ולצערי כך פתחתי את הדברים, את העובדה שהעיתון היום הוא לא כוס הקפה שלי. אני רק בכל זאת חושבת שבסגירה שלו (ובכל הדעיכה עד אליה) היו מעורבים עוד כמה גורמים חוץ מהידרדרות המוצר עצמו, אלא גם העובדה שהתל אביביות, אולי, שאליה הוא כיוון, הלכה וכפרה בעיתונים, ובעיתון העיר בפרט (ראה את התגובות הראשונות כאן; אנשים שעיתונות היא מטה לחמם, אבל לא קונים עיתונים).

    העיר והבית (עיר זה חשוב, גם בית): מסכימה. שוב, לצערי. אפילו העכבר הוא לא מה שהיה, כשאין כבר ביקורות של הסרטים. אלא שכשמביטים על התהליכים, אני חושבת שמה ששיגע את העיתון, היה החיפוש האינסופי, המאמץ, שאולי הוא מחוייב המציאות, להתאים את העיתון לקוראים הפוטנציאליים, לנסות לפענח ללא הפסקה מי הם, ומה הם רוצים. לא פשוט בכלל.

    אבי, תודה לך: סוף סוף מישהו לא להסכים איתו. אני חושבת שהיו בו המון שטויות, וטוב שכך, אבל היו בו המון דברים חשובים וטובים. וביקורת בתי קפה, במחילה מכבודך, היא לא הנמוכה שבז'אנרים. להיפך, אם תשאל אותי.

  21. מאת רונית:

    לא יודעת אם יוצא לכם, אבל איתן בר-יוסף (שהוא גם חבר שלי, למען הגילוי הנאות) שכותב בעכבר ביקורות תיאטרון, הוא ממש כותב מחונן. כך שיש עוד כמה. לא הרבה.

  22. מאת קורא:

    לו היה לי הכסף הייתי מנסה להפיק עיתון ולהוכיח לך שאת טועה, ושלמוצר טוב תמיד יש קהל. למעשה, טיים אאוט מצא בדיוק את הקהל של העיר, ובתנאים כמעט בלתי נסבלים – כשהשוק כביכול רווי. זה כמו להגיד שאף אחד לא קורא ספרים היום, ושאף אחד לא רואה אופרה ואף אחד לא הולך לתאטרון, אני פשוט לא מאמין שזה נכון.

  23. מאת קורא:

    ואגב, להקים אתר אינטרנט לעיתון ולהתפרנס מפרסומות בו זה לא אסון בעיניי, העיר אפילו שם לא היה.

  24. מאת כנרת:

    אחד החלומות שלי הוא להוכיח שאתה צודק.

    המציאות, לעומת זאת, מוכיחה אחרת. אנשים קוראים ספרים, אבל קונים אותם במחירים שקורעים לא רק את הסופרים, אלא גם את ההוצאות. אופרה רואים בעיקר אנשים עשירים ולתאטרון – נדבר על זה בהזדמנות.

    רונית – נכון, ושווה לציין את זה.

  25. מאת MJ:

    וגם היה להם בפסח אני חושב את המוסף הכי הכי – או משהו כזה, שהיה כמו התנ"ך של מה לעשות בתל אביב עבור תלמיד תיכון בבליך, שתמיד רק רצה להמשיך עם קו 30 עד לעיר במקום ללמוד. אני לא אשכח את הקטגוריות כמו הגרפיטי הכי טוב בעיר (מאז"ה 69) והבנות הכי שוות בשינקין (בתיכוניסטיות מרמות השבים וכפר ויתקין) ועוד ועוד ועוד.

    וגם הייתה תחרות מזמן תל אביב – שהייתה לו עורכת גם מוכשרת (אחותו הגדולה של חיימק'ה)

    היו זמנים.