שלושה דברים טובים / נפוטיזם, אבל מהמוצדקים

22 בנובמבר, 2010
שירת המזגנים

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

שיא השיאים, היה כששאלתי אותו, איך בדיוק הצליח לתפוס את מוריאן, אלילת העבר הנקודתית של הרחובות לינקולן-כורש-וילסון, כדי לאייר אותה כך. על מוריאן אפשר לשפוך הררי מילים נפרדות, וגם נשפכו זה מכבר. לעניינו, די אם יסופר שהיא היתה עולה חדשה מצרפת, עם סיפור חיים נפתל ומרתק, שפתחה בין "התחתית" ל"פסטה מיה", פעוטון מפנק שסיפק גם את החיתולים ומעדני החלב, אבל גינה לא היתה לו. לכן מוריאן היתה מובילה אותם, שבעה ילדים בשני עגלולים ועוד כלב או שניים (לכלב שלה היה שם פנטסטי כשלעצמו, הרקול או רמבו) לגינה הקרובה. את כל זה עשתה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, על עקבים גבוהים ואיפור ערב מוקפד. כבר כמה שנים שמוריאן נעלמה, ואיש אינו יודע בדיוק לאן ומדוע. חשבנו שיזהר הפליא לתפוס את אותה ציפור נדירה, ולהיזכר בה שנים אחר כך.

כניסתה של מוריאן אל הלא מודע הקולקטיבי

כניסתה של מוריאן אל הלא מודע הקולקטיבי. כסלו-טבת תשע"א

אלא שליזהר לא היה מושג על מי אני מדברת. מה שאומר, שאו שמוריאן, כמו שעושים נשים מיתולוגיות, הפכה לארכיטיפ יונגיאני ולחדור ללא מודע הקולקטיבי, או שיזהר המציא בעצמו אישה גדולה מהחיים, קיצר את שערה וקיצץ את עקביה, ושתל אותה ברחובותינו, כאחד האדם.

למיטב ידיעתי, אי אפשר להשיג את לוח השנה הנהדר הזה, אלא אם מטפחים קשרים עם לשכת דובר העירייה, או מארגנים איזו סיבה לביקור שם (את דו"חות החניה כבר שילמתם?), ובינתיים בודקים אם יש לוח שמסתובב חופשי מבעלים על שולחנה של פקידת גביית החובות. לפיכך, כשירות לציבור, קבלו כמה חודשים עבריים מובחרים.

פיאצ'לה ביאליק. תשרי

פיאצ'לה ביאליק. תשרי-מרחשוון תשע"א

12 השליחים. טבת-שבט תשע"א

12 השליחים. טבת-שבט תשע"א

מפגשים מהסוג התל-אביב-יפואי. שבט-אדר א' תשע"א

מפגשים מהסוג התל-אביב-יפואי. שבט-אדר א' תשע"א

פקקים ירוקים מאומצים. אדר א' - אדר ב' תשע"א

פקקים ירוקים מאומצים. אדר א' - אדר ב' תשע"א

ג'ט לג או פער הדורות. אייר-סיון תשע"א

ג'ט לג או פער הדורות. אייר-סיון תשע"א

2.

"סיפור קטן ומלוכלך" של חברתי, העיתונאית והסופרת, רוני גלבפיש, יצא בקיץ האחרון, כשעוד חשבתי שהקיץ הזה יסתיים בשלב כלשהו ויהפוך לסתיו, ואולי אחר כך לחורף, ומשם כבר יידע בעצמו מה לעשות. זה לא קרה, הקיץ נותר קיץ, והספר של רוני נותר רענן וחדש כפי שהיה כשנולד: סיפורו של איתן, שאיזה סיפור קטן ומלוכלך מעברו, זוקף פתאום את ראשו ומהפך את חייו (או את חייהם: של איתן, של אשתו ובתו, של השחקנים המרכזיים בסיפור ההוא, וגם את עצמו הוא מהפך ומהפך שוב, הסיפור הקטן). על גבי הפייסבוק ובבלוג שלה רוני שיתפה בפתיחות בתהליך הכתיבה, אחר כך בהתרגשות בתהליך העריכה, ובסופו של דבר, נדמה לי שיותר מאשר רק קומץ קרובי משפחתה צהלו איתה כשתמונות של הספר הנכרך זלגו מבית הדפוס החוצה, לעולם הגדול. מאז יציאתו לאור, צבר הספר ביקורות טובות וקוראים אוהדים.

נערה הייתי וגם זקנתי, ולא, לא אפול לפח הבלתי אפשרי של לכתוב ביקורת על ספר של חברה. לכן, כל שנותר לי הוא לספר (1), שבמשך שלושה לילות לא עזבתי את הספר עד שסיימתי אותו, שהשפה שבה הוא מנוגן נעמה מאוד לאזניי, בישירותה ובעומקיה, ושהוא השאיר אחריו שובל של הרהורים, ולא רק על הסיפור הקטן והמלוכלך שלו רומזת הכותרת שלו. וכל שנותר לי הוא לספר (2), שעד סוף חודש נובמבר אפשר לרכוש אותו ב-19.90 בחנויות הספרים העצמאיות.

סיפור קטן ומלוכלך, מאת רוני גלבפיש

"סיפור קטן ומלוכלך" מאת רוני גלבפיש

3. גם עם "חיי מדף", הספר של נעה ידלין, שכנתי וחברתי משכבר הימים, אני לא הולכת להסתבך. עם שגיא גרין, עורך מוסף הספרים של "הארץ", אולי דווקא כן (טוב, טיפונת. יש גבול לאומץ שלי). כמי שחי בצנטרום של הפיילה שמתאר הספר, עולם הספרות וביקורת הספרות, גרין התמוגג מהספר: "כי בין כל ספרי השכול והכישלון, השואה והגבורה, המפלה והתקומה שיוצאים פה למאות, סוף סוף ראה אור רומן עברי אחד שמגלגל אותך, שגורם לך להשתנק באמצע הקריאה. זה דבר כל כך נדיר ומקורי ורק בזכות הדבר הזה זהו ספר מוצלח". משם מצטברים השבחים והולכים, בעיקר בזכות אבחנותיו החדות וצליפותיה של נעה בכל אחד מהמגזרים המקופחים: עיתונאים, סופרים ומשוררים, שמאלנים, אנשי רוח, דיאטניות (כן, דיאטניות. מה יש, לדיאטניות לא מגיע ייצוג הולם בסאטירה הישראלית?).

אבל אני בכלל לא התגלגלתי מצחוק בעת הקריאה. הספר אירוני, אין מה לומר, וכתיבתה של נועה, כתמיד, היא חריפה ושנונה והעברית שלה ללא רבב ונטולת הצטעצעויות. אלא שמתחת לכל אלה, עקבתי, בעניין ובדאגה, בהתפתחותן של הקריקטורות הנלעגות לדמויות של ממש, שיש להן רצונות והן מעזות להתיימר ומתמודדות על השמעת קולותיהן, והן מעיזות לקוות לאהבה או לנאהבות או לשאוף לחיים בעלי משמעות, רחמנא ליצלן. והן עושות את זה, הדמויות, אחת אחת. תופסות נפח וחיים ועניין, ומה שכל כך בזוי בהן בתחילת הקריאה – היומרנות, הפחדנות, הפשרנות, הכישלון, הפחד מהעין החיצונית והרעב לה – הם בדיוק אותם הדברים שגורמים לך, בסופה, להתעניין בגורלן, לרצות בטובתן. אני לא יודעת אם הוא משתתף במבצעי הכמה-בכמה שמתחילים להשתולל עכשיו כאילו כולנו צועדים לקראת שנת חורף ארוכה ומלאת קריאה מול האח, אבל הוא נמצא על לא מעט מדפים בחנויות, מפיח בהם חיים.

חיי מדף מאת נעה ידלין

"חיי מדף" מאת נעה ידלין


תגים: , , , , , ,
שייך לקטגוריות אל תחמיצו / ללכת לאיבוד / שוטטות, תל-אביב, תרבות



תגובות:

  1. מאת דודי כליפא - בייגלה:

    יזהר כהן מהמם. אשריך

  2. מאת סיפור קטן ומלוכלך (עדכוני תקשורת) « אם תרצי:

    […] כנרת רוזנבלום, פריזאית […]

  3. מאת טובה:

    האיורים של יזהר מקסימים

  4. מאת Tel Aviv-The city that never sleeps « My Window – Izhar Cohen:

    […] before I have launched this post, my dear friend Kinneret, sent me link to her post about this […]

  5. מאת אילן:

    יש לך מושג למה לוח השנה של העירייה לא נמכר?

  6. מאת כנרת:

    לא. אבל אני מניחה שהם הוציאו את זה כסוג של מיתוג פנימי, כמו להוציא נייר כתיבה עם הלוגו, כמו שעושים ארגונים רבים.

    אבל מעניין מה תניב פנייה אליהם.