בשביל להגדיל את סיכויי הזכייה, מומלץ למלא טופס # טוטו

22 בדצמבר, 2010
ציפיה בדום מתוח. טוטו

ציפיה בדום מתוח. טוטו

להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו.

יש לנו הרבה מסעדות להשלים, אחד היתרונות של העדרות ארוכה מתל אביב, אבל כששאלתי אותו לאן, הוא אמר: אוטומטית, מתחשק לי להגיד טוטו. אז טוטו.

טוטו היא סתירה מובנית: זאת המסעדה הכי מעצבנת עם האוכל הכי מענג. יש בה תכונה של המזנון של בית המשפט הסמוך, אם רק פרקליטים חזקים ונאשמים עשירים היו אוכלים במזנון של בית המשפט. אפשר מדי פעם גם לראות שם עורכי דין גוררים את הטרולי השחורה של המסמכים, ולשער שהנה, במו ידיהם הם נועצים כרגע אבני חצץ נוספות בגלגלי רכבת העמק האיטית ממילא של מערכת המשפט הישראלי. זה תפקידם, כנראה. המלצריות בטוטו הן לעתים קרובות יפות מדי וכמעט אף פעם לא נעימות מספיק. פעם, בשולחן לידינו, ישבה אישה שהיתה כל כך יפה ומסקרנת, שבילינו את כל הארוחה בלנחש האם היא בתו או אשתו הצעירה מאוד של אחד משני הגברים המבוגרים שאיתם ישבה, או שהיא בעצם בת גילו כמעט, ואז היא גם נראית מדהים לגילה.

הפעם, כשנכנסנו, ראינו שם שרה לשעבר, ראש עיר בפועל שנמצא תחת חקירה, פרקליט בכיר שהכיר את חומות הכלא משני צידיהן, ועיתונאי אחד לשעבר, שלפי שהחליף את השולחן הקבוע בקפה תמר במקום טוב בטוטו, למדתי שהפך ליחצ"ן. אותי, לעומת זאת, הושיבו הכי קרוב שהגעתי אי פעם לתיק קלי של הרמס.

למרות שטוטו היא מסעדה גברית בעיקרה, ככל שאפשר להעניק את התואר הזה לכל מסעדה שהיא איננה פיטר לוגר או 206, הרבה נשים היו ב"טוטו", מבוגרות, לפחות אחת עם שיער מאפיר בגלוי, וכולן בתסרוקות עשויות ובגדים מבדים מעולים. הן נראו, שלל הנשים שם, כאילו נלקחו מקטלוג של קום איל פו, על התבגרות מפוארת ועשויה בטוב טעם. אחת מהן, לדעתי, אכן הופיעה בפועל באחד הקטלוגים שלהם. הן נראו מטופחות, מנותחות, עשירות, חזקות ויפות, מבלי שתתגלע שום סתירה בין כל שמות התואר האלה. מפיות בד לבנות נפרשו על הברכיים שמצידינו, ושוב לא הרגשנו שהמנהגים החדשים שרכשנו הם מוזרים או מיותרים כאן.

קיבלנו לחם מצוין עם זיתים וממרח עגבניות וכמון, ולראשונה בתולדותיו, הכמון לא היה מעצבן.

כשהתפריטים הגיעו, השתדלתי לקרוא אותם בפתיחות המלאה. אבל השולחנות קרובים מאוד אלה לאלה, והמנה שעל שולחנן של צמד הנשים שמימיני (אלה בלי תיק הקלי) לא אפשרה לי להמנע מלהזמין את ניוקי הערמונים. ואם כבר להתרפק על זכרונות טובים, אז גם את החציל בטחינה, עם הטחינה בצד. אני שונאת טחינה רק קצת פחות ממה שאני שונאת חומוס ומלפפונים ירוקים חיים.

החציל, ללא הטחינה השחורה. טוטו

החציל, ללא הטחינה השחורה. טוטו

סבי'צה אינטיאס. אבסטרקטי-אבסטרקטי, אלה שלידינו קיבלו חתיכות גדולות הרבה יותר

סבי'צה אינטיאס. אבסטרקטי-אבסטרקטי, אלה שלידינו קיבלו חתיכות גדולות הרבה יותר

אותו סביצ'ה מקרוב ממש. דורש יכולת איפוק נדירה

אותו סביצ'ה מקרוב ממש. דורש יכולת איפוק נדירה

לא יודעת מה כל כך טוב באוכל שלו הזה, שגורם לנו לתהות מחדש אם ירון שלו, השף של טוטו, כבר הוציא ספר בישול ולהחליט נחרצות שכשהוא יוציא, אנחנו נקנה מיד עותק הביתה. אולי זה העידון שמבליחה בו מדי פעם חריפות פראית. הכל היה כל כך טעים, שכצעד של אמון בשף טעמתי על קצה שן של מזלג את הטחינה העשויה מסומסום שחור שהגיעה בכלי נפרד. יש אנשים שיצאו מהארון בגילאים מאוחרים משלי, והנה, אני מודה: טעימה לי מאוד, הטחינה השחורה. אולי אני כבר לא כל כך שונאת טחינה כמו שחשבתי שאני.

ניוקי ערמונים. אל תעשו לנו את זה שוב. תודה

ניוקי ערמונים. אל תעשו לנו את זה שוב. תודה

ניוקי הערמונים היה רך ואוורירי ומעולה ורב טעם כפי שהוא תמיד, רק היו חסרים מעט ניוקים, והעדרם שיבש את היחס בצלחת. התגברנו על זה. אנחנו אנשים חסונים.

לא צריך להיות רכלן גדול כדי לקוות שהאנשים שנכנסים לטוטו יגיעו עם אפליקציה שדאבל קליק, או מצמוץ כפול לעברם, יפתחו לנו חלון קטן עם ערך הויקיפדיה שלהם. מה הסיפור של האיש ההוא שהרכיב משקפי שמש כחולים אטומים עם כניסתו למסעדה, חולצתו הבורקת פתוחה עד מפתח הלב, והאייפד שלו שימש אותו בכל פעם שנזקק לעזרה רטורית? ומה הקטע של הזוג שהתיישב לידינו, בבירור בסיבוב שני או שלישי של חייהם, הוא נתן לה הוראות בימוי מצחיקות, להתמקד בצלחת, לא לראות שום דבר מסביב, כולל הבעות ותנועות ידיים תיאטרליות, כאילו פאסון הוא הדבר האחרון שצריך במסעדה הזאת? ותיק הקלי, שעדיין ישב על ספסל העור מצידי השני, איך הוא באמת מרגיש כשהוא תלוי על אמת היד?

והנה נכנס למסעדה זוג נשים, שתיים שהכרתי בלי ויקיפדיה: היה זה צמד של נשים חכמות ויפות, גם אם בלתי מנותחות ולא מקפידות על פן כסדרו, פאוור קאפל שלא מפספס הזדמנות לחגוג יום הולדת כהלכתו: אמא שלי ואחותי, שנולדה יום אחרי האיש ההוא שממולי.

חגגנו בשולחנות שונים. הן המתינו לניוקי הערמונים שאנחנו כבר סיימנו, אנחנו כבר חיכינו לדבר הגדול הבא:


ציפיה מתוחה, טיייק טו. טוטו

ציפיה מתוחה, טיייק טו. טוטו

הנה הוא בא:

כדור שוקולד, התראה לפני הריסה

כדור שוקולד, התראה לפני הריסה

כדור שוקולד נשלח לעולם שכולו טוב

כדור שוקולד נשלח לעולם שכולו טוב

כשהמלצרית שאלה אם להשאיר לנו את פנכת השוקולד החם, יצא לי "כן" נלהב יותר מזה שאני עונה בפרטיות המכונית שלי, כששואלים אותי אם אני רוצה שאראלה תתקשר אליי.

כולו טוב

כולו טוב

נזכרתי שפעם בניו יורק, בטח באיזה דוכן רחוב בברודוויי, קניתי לי חיקוי של תיק קלי מויניל בתכלת שקופה. זה היה מגניב כל כך שרק אני הבנתי את הבדיחה. וגם כבד נורא.

בדרך חזרה חישבנו שעם כל ה-327 שקלים ואפילו הטיפ, הארוחה המצויינת הזאת עולה על רבות מהארוחות שאכלנו בדיל השלושים יורו לאחד המפורסם. וזאת עוד כללה שתי כוסות של יין טוב, המחזה עדכנית של מדורי הכלכלה והפלילים וגם חיבוקים מאמא שלי ומאחותי. בדרך חזרה חישבתי, שכל מה שצריך זה צהריים גנובים כאלה, מדי פעם, של שמלת ערב באמצע היום, שתי כוסות יין, אולם מלא קהל שלעולם לא נשתייך אליו ואוכל מעולה.

בדרך חזרה חישבתי שבעצם, כבר זכיתי.


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות אוכל, המסעדות השוות, תל-אביב



תגובות:

  1. מאת ורדית:

    לא יקירתי, אנחנו זכינו

  2. מאת טובה:

    כל כך צודקת, האוכל טעים טעים ויפה-פה, אבל משהו באווירה משתק. אפשר להתנחם בפיסול האנושי מנייר בלובי המגדל שליד.

  3. מאת איה:

    כנרת, זה לא באמת חשוב (על אף שפריז היא האחת) מאיפה את כותבת, עם התשוקה הזאת שלך לדברים הקטנים כגדולים, תמיד תענוג…

  4. מאת ח ל י:

    יומולדת שמח למי שחגג :)

  5. מאת דובי ג.:

    לדעתי המסעדה הכי טובה בתל אביב… אם כי קצת רועשת מדי לפעמים (שילוב של מוזיקה חזקה מדי, הרבה אנשים מדברים ואקוסטיקה לא משהו).
    המלצה שלי לביקור הבא במסעדה – המנה הכי טובה בתפריט שלהם (ולדעתי המנה הכי טובה בכל מסעדה שהיא…) היא הטורטליני זנב שור – מעדן נפלא, בעיקר בימי החורף.
    מזל טוב!

  6. מאת רונית:

    ושוב, כמה יפה את כותבת.
    רשמתי לפני. לא יודעת איך לא היינו עד היום. נחפש תירוץ.

  7. מאת חיים:

    כינרת, איזה כיף לקרוא את מה שאת כותבת!
    הצלחת לאבחן בצורה חדה ומדויקת ולהגדיר את כל מה שלא הצלחתי בעצמי, שנים…
    בטוח שזו המסעדה הטובה בת"א.
    אהבתי כל מילה!!!
    טורטליני זנב שור – בלי ספק, סיבה לביקור נוסף..

  8. מאת טל:

    לייק

  9. מאת רינת:

    שמלת ערב בצהרים, לפרק את השגרה, לחגוג, לטעום לראשונה. איזה כייף לכם!
    וכרגיל, הכתיבה שלך שובת לב.
    מזל טוב לבחור ולאחות!

  10. מאת יעל מירון כנעני:

    את כותבת משגע. נדמה לי שבפעם היחידה בה אכלתי בטוטו היו כמה ניוקי עודפים בצלחתי. חוק שימור הניוקי בטוטו

  11. מאת רועי:

    כנרת יקרה. אני מת עלייך.
    וממנה אותך לשגרירת טוטו בעולם.
    פעם הבאה שתבואי תחפשי אותי ונדאג שתהני אפילו יותר.
    רועי מטוטו

  12. מאת שרון:

    פוסט מצוין, וכל כך עושה חשק.

  13. מאת דודי כליפא:

    כיף לקרוא, כנרת