זכות השיבה לתל אביב / תמר מושינסקי

31 בדצמבר, 2010
רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.
לאן אשוב?
"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.
(תמונה מס 1)
אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
(תמונה מס 6)
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.
(תמונה מס 9)
עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.
(תמונה מס 2)
ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.
(תמונה מס 5)
משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!
(תמונה מס 3)
אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה
(תמונה מס 4 + 10)
ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.

(תמונה מס 7

+

8)

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.


בית גידול.

אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.

ים חול

אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספסת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסן, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.

צומחת לפלא

עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל מ', השותפה המיתולוגית שלי. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.

מצבות חביבות שלי.

ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא הצליח לפצח עד תום את הנוסחה שלה.

אבו  ארבע

משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני הולכת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!

שוק תבלינים מה לא

אני עוברת בשוק כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.

גופות של ירקות. רק תמר יודעת לצלם אותן יפות

יורדת אותו ועולה חזרה

משהו משהו משהו

ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית. כי אני מתה על התחנה המרכזית. כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מhני צבעים משוגעים

ועוד משהו אחרון ודי

וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב, ואני רק צריכה זריקת מציאות, לזכור איך הכל נראה באמת ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.

– תמר מושינסקי חיה, מצלמת וכותבת בפריז.

– – –

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריזסהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלועדי פורת לעוגות של שטוקהולםהדס שיינפלד לרכבות של לונדוןשרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריךאייל דה ליאו לאור האמסטרדמיורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות תל-אביב



תגובות:

  1. מאת ח ל י:

    להתעלף עליה ועל הצילומים שלה.

  2. מאת כנרת:

    חכי שתכירי אותה.

  3. מאת דודי כליפא:

    מכוערת יפהפיה, העיר הזאת

  4. מאת הדס שיינפלד:

    מקסים! אין ספק שהחזרה הביתה מביאה איתה סוג אחר של הסתכלות וגעגועים.

  5. מאת שרון:

    נפלא

  6. מאת כנרת:

    תמר תמר: אפילו את פגרי הירקות את מצלמת כמו פרחים.

  7. מאת איה זהבי פייגלין:

    מעלף !

  8. מאת טל ס.:

    תמונות עוצרות נשימה. גורמות לי לחשוב על שרב, באופן הכי חיובי שיש.

    ולכל המתגעגעים, זכרו:
    החיים זה עכשיו.
    האתמול היה ולא יחזור, וכמיהה נוגה לחיות אותו מחדש היא בזבוז של הזמן שעוד נותר לעשות בו דברים חדשים.
    אהבו את חייכם כמו שהם עכשיו, ואם אינכם אוהבים אותם בצורה מלאה – קומו ועשו מעשה.