זכות השיבה לציריך / שרית הכט

1 בינואר, 2011
ציריך: קו המשווה
כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.
לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.
כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".
לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.
לישראלים היא שוק תרבותי. מסתבר בציריך ששוקולד זה כן אוכל, גלידה אוכלים בחורף, טמפרטורה של מינוס 6 מעלות זה ממש נעים ואפשר לשבת בבתי קפה בחוץ, צהריים עם חבר קובעים לפחות חודש מראש, כשקובעים שעה מתכוונים שתגיע ממש בזמן וכסף כן גדל על העצים (או ממש ממש קרוב אליהם).
אבל יותר מהכל, ובניגוד מוחלט לישראל, יש משהו בעיר הזאת (אגב, כמעט זהה בגודל ובמספר האנשים לת"א), שהוא שפוי ומרגיע מאד. החיים זורמים לאט ואין למה למהר. זה חייב להיות קשור לעובדה שהעיר הזאת, בת 500 ונראית טיפ טופ, מתפנקת לה בין שני הרים ונחצית ע"י נהר (Limmat) המסתיים באגם משמעותי (אגם ציריך). כמעט מכל פינה בעיר, הנוף יגרום לכל בחורה להצטער שנולדה במאה הלא נכונה ושאין לה אף קרינולינה נורמלית לטייל בה על גדות הנהר, שלא לדבר על שמשיה.
Limmatquai היתה בהחלט התחנה הראשונה שלי בציריך. בשבועות הראשונים הייתי נוסעת לשם כמעט בכל דקה פנויה וגם היום אני חושבת שזאת הנקודה ממנה מתחילה העיר ואליה היא מתכנסת. המדובר בגדה הימנית של ה-Limmat, המתחילה בתחנתCentral  ומסתיימת ב – Bellevue  (או להפך).
נדמה לי שמה שהופך את הגדה הזאת למשמעותית כל כך הוא הניגוד המבלבל בין תחושת החיות החזקה והמוני הזוגות המאוהבים שצועדים על הטיילת לבין תחושה עמומה שיש משהו מטריד בשלמות האסתטית סביבך , שמשהו כבר הסתיים ולא סיפרו לך. זאת אולי תמציתה של ציריך בעיני.
קווי טראם 4 ו-15 יקחו אתכם לאורך הגדה אבל הכי כדאי פשוט ללכת, לחפש ברבורים ולעלות לפחות על אחד מששת הגשרים שתפגשו בדרך.
תמונה: Limmatquai  בפוזה רומנטית
תחנה שניה – אחד הדברים המדהימים בציריך בעיני, אולי כי אני תל אביבית, הוא  מערכת התחבורה הציבורית  –  אופרציה מדהימה של טראמים, אוטובוסים, רכבות עירוניות, מחוזיות וארציות המתנקזת כולה לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbanhof). זאת תחנה ענקית והיא לעולם אינה עוצרת. הרכבות יוצאות ונכנסות אליה במהירות מטורפת והיא מאפשרת נסיעות בתןך שווייץ ולכל רחבי אירופה באמצעות מערכת כרטיסיות מתוחכמת ויעילה. אפשר לבלות שעות בצפיה מהופנטת ברכבות הטסות מ-16 פלטפורמות ובנחילי האדם המתרוצצים בשלוש הקומות בסדר מופתי.  הכי נחמד לקבוע  עם חברים ב-Treffpunkt  (נקודת מפגש) מתחת לשעון (השוויצרי) הגדול בתחנה ולראות איך הם מוצאים אתכם למרות הבלאגן וכמויות האנשים. והכי משונה לשמוע איך בכל פעם שטראם או רכבת מאחרים, חלילה, ביותר מ-40 שניות, עולה הכרוז ומתנצל נרגשות בפני קהל הנוסעים.
בתקופה שלפני כריסמס ועד לשנה החדשה מתקיים בתחנה שוק חג מולד (Weihnachtsmarkt) שבמרכזו עץ אשוח עצום וממנו תלויות המוני אבני סברובסקי מנצנצות. קיטשי או לא – זה עובד. לגמרי.
תמונות:, houptbahnhofשוק חג המולד בתחנה המרכזית ועץ הסברובסקי מציץ מאחור
ואם אתם כבר שם – אל תוותרו על סיבוב דאווין בבאנהוף שטראסה (Bahnhof Straesse) היוקרתי. חישבו מחשבות חיוביות, דמיינו שיש לכם המון כסף ושוטטו בין מיטב חנויות האופנה והתכשיטים שמציע הרחוב. על פניכם יחלפו שלל גברות עטופות פרווה ועדויות תכשיטים. אל תכנעו לקנאה – העיקר זה הרומנטיקה.  במס' 21 אתם מוכרחים, אבל מוכרחים, לעצור ב-Confiserie Spruengli. שפרונגלי הוא מותג השוקולד העירוני (כן, כן, לכל עיר בשוייץ כמעט, יש מותג שוקולד משלה). כל מה שתאכלו שם יהיה מדהים אבל ממתק הדגל הוא מקארונים קטנים בשלל צבעים שבציריך נקראים לוקסמבורגלי. וכמובן שוקו חם, על טס כסף עם קוביית שוקולד מריר בצד  – מכה קטנה של אושר וסוכר.
תמונות: לוקסמבורגלי בתפזורת וקפה שפרונגלי
החלקה על הקרח בדולדר – ציריך היא עיר של חורף. השלג מחמיא לה ואין דבר כיפי יותר מלהסתובב ברחובות מוכי השלג של העיר העתיקה (aldtstat) עם שקית מנחמת של ערמונים קלויים (מארררררוני בשוויצרדויטש – הניב המקומי שהשוויצרים חושבים בטעות שהוא גרמנית). מעל ציריך מתנשא ההר דולדר (Dolder) ובקצה הדולדר, באויר הפתוח ואל מול נוף – קלישאה בעוד 3…2…1 – עוצר נשימה נמצאת זירת ההחלקה על הקרח הגדולה (והמגניבה) באירופה, שהמושבים שסביבה מחופים בפרווה. טראם 3, 8 או 15 עד ל-Roemerhof ומשם ב- dolderbahn האדום עד התחנה האחרונה.
Utliberg – האוטליברג הוא אחיו הסקסי פחות של הדולדר וההר השני החובק את ציריך. שם גרתי, קבורה בשלג כל החורף. היה כיף. סקסי או לא, מהבית שלי שקרוב מאד לקצה ההר (שבראשו נמצא מלון ונקודת תצפית) ראו את כל ציריך ואת האגם – בית בובות אירופי שמשקיט כל מחשבה רעה. ביליתי הרבה מאוד שעות עם האף מעוך כנגד החלון, מביטה למטה אל העיר שמתחתי, חושבת על כל מה שהייתי ומה שעוד אולי אהיה כשבחדר פנימה, לידי, חדווה (שבלעדיה ציריך לא הייתה ציריך –  הי"ד), מייללת קלושות.
תמונות: הבית שלי בשלג – אוטליברג, Uetliberg  נקודת תצפית
Bratwurst mit Buerli – הייתי בלא מעט מסעדות טובות בציריך. מהמפוארות והניסיוניות (Sankt Mainrad  – Stauffacherstrasse 163, Zurich)   דרך הודיות שכונתיות מצויינות (Barengasse 25) ועד   במסעדות צמחוניות בריאותניות (Hiltl – Sihlstrasse 28). אבל הכי הכי אהבתי את הבראטוורסט עם בורלי (Bratwurst  mit buerli) – נקניקיה טעימה שמוגשת לך בנפרד מהלחמניה. החוכמה הנרכשת היא לתת ביס בנקניקיה, ביס בלחמניה,  שמבחוץ היא פריכה פריכה ומבפנים רכה ואוורירית ולצפות הכל בהרבה חרדל חריף. את הנקניקיות אפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב והן פתרון מעולה לארוחת צהריים או ערב תוך כדי הליכה על ה – Limmatquai (ע"ע) ושיחה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד. גם שתיקה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד הולכת. לא מפלה.
תמונה: bratwurst mit burli  – טעים יותר מאיך שזה נראה
גם מבית צריך לדעת להיפרד. כשנוסעים בשאטל המענג בין הטרמינלים בשדה התעופה, שבעיניי הוא הכיפי בטרמינלים, ציריך נפרדת ממך בגעיית פרה מפתיעה. כי בדיוק כשאתם חושבים שפיצחתם את הציריכאיות, היא מפתיעה אותך מחדש. בדיוק כשנראה לך  שהבנת את ציריך המנומנמת על בתיה המטופחים ואגמיה השוקטים, היא מעוררת בך איזה עקצוץ קטן, איזה חוסר שקט, איזו תהיה (או געייה) –  האם הכל כבר באמת נגמר או שאולי, בעצם, שום דבר עוד לא התחיל?

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

גדות הלימאט. צילום: Roland zh  - Wikimedia

גדות הלימאט. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".

כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.

לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.

לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.

לישראלים היא שוק תרבותי. מסתבר בציריך ששוקולד זה כן אוכל, גלידה אוכלים בחורף, טמפרטורה של מינוס 6 מעלות זה ממש נעים ואפשר לשבת בבתי קפה בחוץ, צהריים עם חבר קובעים לפחות חודש מראש, כשקובעים שעה מתכוונים שתגיע ממש בזמן וכסף כן גדל על העצים.

אבל יותר מהכל, ובניגוד מוחלט לישראל, יש משהו בעיר הזאת שהוא שפוי ומרגיע מאד. ציריך זהה בגודלה ובמספר תושביה לתל אביב, אבל בציריך החיים זורמים לאט ואין למה למהר. זה חייב להיות קשור לעובדה שהעיר הזאת, בת 500 ונראית טיפ טופ, מתפנקת לה בין שני הרים ונחצית על ידי נהר (Limmat) המסתיים באגם משמעותי (אגם ציריך). כמעט מכל פינה בעיר, הנוף יגרום לכל בחורה להצטער שנולדה במאה הלא נכונה ושאין לה אף קרינולינה נורמלית לטייל בה על גדות הנהר, שלא לדבר על שמשיה.

Limmatquai היתה התחנה הראשונה שלי בציריך. בשבועות הראשונים הייתי נוסעת לשם כמעט בכל דקה פנויה וגם היום אני חושבת שזאת הנקודה ממנה מתחילה העיר ואליה היא מתכנסת. המדובר בגדה הימנית של ה-Limmat, המתחילה בתחנת Central ומסתיימת ב-Bellevue. נדמה לי שמה שהופך את הגדה הזאת למשמעותית כל כך הוא הניגוד המבלבל בין תחושת החיות החזקה והמוני הזוגות המאוהבים שצועדים על הטיילת לבין תחושה עמומה שיש משהו מטריד בשלמות האסתטית סביבך , שמשהו כבר הסתיים ולא סיפרו לך. זאת אולי תמציתה של ציריך בעיני.

קווי טראם 4 ו-15 יקחו אתכם לאורך הגדה אבל הכי כדאי פשוט ללכת, לחפש ברבורים ולעלות לפחות על אחד מששת הגשרים שתפגשו בדרך.

תחנה שניה. אחד הדברים המדהימים בציריך בעיני, אולי כי אני תל אביבית, הוא  מערכת התחבורה הציבורית שלה: אופרציה מדהימה של טראמים, אוטובוסים, רכבות עירוניות, מחוזיות וארציות המתנקזת כולה לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbanhof). זאת תחנה ענקית והיא לעולם אינה עוצרת. הרכבות יוצאות ונכנסות אליה במהירות מטורפת והיא מאפשרת נסיעות בתןך שווייץ ולכל רחבי אירופה באמצעות מערכת כרטיסיות מתוחכמת ויעילה. אפשר לבלות שעות בצפיה מהופנטת ברכבות הטסות מ-16 פלטפורמות ובנחילי האדם המתרוצצים בשלוש הקומות בסדר מופתי.  הכי נחמד לקבוע  עם חברים ב-Treffpunkt  (נקודת מפגש) מתחת לשעון (השוויצרי) הגדול בתחנה ולראות איך הם מוצאים אתכם למרות הבלאגן וכמויות האנשים. והכי משונה לשמוע איך בכל פעם שטראם או רכבת מאחרים, חלילה, ביותר מ-40 שניות, עולה הכרוז ומתנצל נרגשות בפני קהל הנוסעים.

בתקופה שלפני כריסמס ועד לשנה החדשה מתקיים בתחנה שוק חג מולד (Weihnachtsmarkt) שבמרכזו עץ אשוח עצום וממנו תלויות המוני אבני סברובסקי מנצנצות. קיטשי או לא – זה עובד. לגמרי.

עץ האשוח הסוורוסקי. צילום: Roland zh  - Wikimedia

עץ האשוח הסוורוסקי. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

ואם אתם כבר שם – אל תוותרו על סיבוב דאווין בבאנהוף שטראסה (Bahnhof Straesse) היוקרתי. חישבו מחשבות חיוביות, דמיינו שיש לכם המון כסף ושוטטו בין מיטב חנויות האופנה והתכשיטים שמציע הרחוב. על פניכם יחלפו שלל גברות עטופות פרווה ועדויות תכשיטים. אל תכנעו לקנאה – העיקר זה הרומנטיקה.  במס' 21 אתם מוכרחים, אבל מוכרחים, לעצור ב-Confiserie Spruengli. שפרונגלי הוא מותג השוקולד העירוני (כן, כן, כמעט לכל עיר בשוייץ יש מותג שוקולד משלה). כל מה שתאכלו שם יהיה מדהים אבל ממתק הדגל הוא מקארונים קטנים בשלל צבעים שבציריך נקראים לוקסמבורגלי. וכמובן שוקו חם, על טס כסף עם קוביית שוקולד מריר בצד  – מכה קטנה של אושר וסוכר.

מקרונים? חלילה. לוקסמבורגרלי ב-Confiserie Spruengli. צילום: Orever  - Wikimedia

לוקסמבורגרלי ב-Confiserie Spruengli. צילום: (Orever (Wikimedia

תחנה שלישית: החלקה על הקרח בדולדר. ציריך היא עיר של חורף. השלג מחמיא לה ואין דבר כיפי יותר מלהסתובב ברחובות מוכי השלג של העיר העתיקה (aldtstat) עם שקית מנחמת של ערמונים קלויים (מארררררוני בשוויצרדויטש – הניב המקומי שהשוויצרים חושבים בטעות שהוא גרמנית). מעל ציריך מתנשא ההר דולדר (Dolder) ובקצה הדולדר, באויר הפתוח ואל מול נוף עוצר נשימה נמצאת זירת ההחלקה הגדולה והמגניבה באירופה, שהמושבים שסביבה מחופים בפרווה. טראם 3, 8 או 15 עד ל-Roemerhof ומשם ב-dolderbahn האדום עד התחנה האחרונה.

תחנה רביעית: Utliberg – האוטליברג הוא אחיו הסקסי פחות של הדולדר וההר השני החובק את ציריך. שם גרתי, קבורה בשלג כל החורף. היה כיף. סקסי או לא, מהבית שלי שקרוב מאד לקצה ההר (שבראשו נמצא מלון ונקודת תצפית) ראו את כל ציריך ואת האגם – בית בובות אירופי שמשקיט כל מחשבה רעה. ביליתי הרבה מאוד שעות עם האף מעוך כנגד החלון, מביטה למטה אל העיר שמתחתי, חושבת על כל מה שהייתי ומה שעוד אולי אהיה כשבחדר פנימה, לידי, חדווה (שבלעדיה ציריך לא הייתה ציריך –  הי"ד), מייללת קלושות.

אוטילברג. צילום: Murdockcrc

אוטילברג. צילום: Murdockcrc

תחנה חמישית: Bratwurst mit Buerli. הייתי בלא מעט מסעדות טובות בציריך. מהמפוארות והניסיוניות (Sankt Mainrad  – Stauffacherstrasse 163, Zurich) דרך הודיות שכונתיות מצויינות (Barengasse 25) ועד   במסעדות צמחוניות בריאותניות (Hiltl – Sihlstrasse 28). אבל הכי הכי אהבתי לאכול ברחוב את הבראטוורסט עם בורלי (Bratwurst  mit buerli) – נקניקיה טעימה שמוגשת לך בנפרד מהלחמניה. החוכמה הנרכשת היא לתת ביס בנקניקיה, ביס בלחמניה, שמבחוץ היא פריכה ומבפנים רכה ואוורירית ולצפות הכל בהרבה חרדל חריף. את הנקניקיות אפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב והן פתרון מעולה לארוחת צהריים או ערב תוך כדי הליכה על ה-Limmatquai (ע"ע) ושיחה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד. גם שתיקה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד הולכת. לא מפלה.

תחנה שישית: שדה התעופה. גם מבית צריך לדעת להיפרד. כשנוסעים בשאטל בין הטרמינלים בשדה התעופה, אחד הכיפיים בעולם, ציריך נפרדת ממך בגעיית פרה מפתיעה. טוב, הקלטה של געייה, שמושמעת בשאטל, עם פעמונים והד של אחו. כי בדיוק כשאתם חושבים שפיצחתם את הציריכאיות, היא מפתיעה אותך מחדש. בדיוק כשנראה לך  שהבנת את ציריך המנומנמת על בתיה המטופחים ואגמיה השוקטים, היא מעוררת בך איזה עקצוץ קטן, איזה חוסר שקט, איזו תהיה (או געייה) –  האם הכל כבר באמת תם ונשלם או שאולי, בעצם, שום דבר עוד לא התחיל?

– שרית הכט – לשעבר ציריך, לשעבר וושינגטון, לשעבר חיפה. תל אביבית בהווה. אחת שכמעט יודעת.

– – –

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריזסהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלועדי פורת לעוגות של שטוקהולםהדס שיינפלד לרכבות של לונדוןתמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמלאייל דה ליאו לאור האמסטרדמיורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.



תגים: , , ,
שייך לקטגוריות אוכל, מסעות



תגובות:

  1. מאת נטע ס.:

    יכול להיות שהטור שלך עשה לי געגוע למקום שמעולם לא הייתי בו?

  2. מאת שרית:

    יכול גם יכול. לכבוד הוא לי :)

  3. מאת תמר של אור:

    אני מוכנה להשבע שכתבתי אתמול תגובה.
    יש עוד המון תחנות עליהן היית שמחה לקרוא, אבל אני מניחה שלשם כך צריך בלוג שלם :-) (הציריכאית?)
    על כל פנים, נהניתי והזדהיתי לא מעט
    תודה

  4. מאת שרית:

    תמר, את כל כך צודקת.אני כל הזמן נזכרת בעוד ועוד דברים שרציתי להכניס ולא יצא. חייבים פרק ב'….

  5. מאת כנרת:

    הייתכן שתצליחי להתמיר את ערגת המקרונים שלי במשהו אחר?

  6. מאת הדס ר:

    זה לא רק נשמע מקסים, זה אכן היה מקסים. בשבילי ציריך היתה ציריך של שרית וחדוה (זצ"ל אוייבת ראוייה), רק למענן הגעתי לעיר (הלא) פריזאית הזו ופייר- היה שווה כל רגע. אחר. מאוד מאוד לא ישראלי או אמריקאי, אבל מקסים
    ועם תושבת ישראלית אחת ששווה לחצות למענה אוקיינוסים. הדס לשעבר ברקלי, לשעבר צפון עזה, לשעבר דרום רפיח. היום צפון תל אביב…

  7. מאת שרית:

    נהדרת את שולה

  8. מאת דנית:

    מדהים, הכל כל כך מדוייק וציריך כל כך מדוייקת – אני אחרי רומן של ארבעה חודשים בעיר הזו כשכל סופ"ש הייתי מוצאת את עצמי עולה על מטוס ומחכה כבר לראות מלמעלה את העיר…
    תודה… העלית לי זכרונות נעימים.

  9. מאת גולי:

    האם Spruengli בציריך ובשאר המקומות בשוויץ הוא אותו הדבר, כלומר מבחינת מוצרי השוקולד והלוכסמבורגי?

    אני תוהה אם שוונה לנו להגיע עד לציריך או שאפשר להסתפק בסניפים ב-ZUG וב-BERN?

  10. מאת קרן בלום:

    תיאור מדויק!!!