זכות השיבה לאמסטרדם / אייל דה-ליאו

2 בינואר, 2011

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

פותח עכשיו את מחשב הירכיים בשדה תעופה בלב ליבה של אירופה. השמש עולה. השלג בוהק. כמו מגרדת קרח אנסה לחשוף זכרונות משכבה אחרת בחיי. לפני שלוש וחצי שנים חזרנו לארץ אחרי שבע שנים של חיים באמסטרדם – וטרם ביקרנו שם מאז. לא פשוט לכתוב על העיר האחרת, הקודמת, הלשעבר. הזכרון רחוק, מתוק ומדמם.
הרשימה אם כך אינה מעודכנת במקומות הכי חדשים וטרנדיים, גם למרבה הפלא אין בה דגש מיוחד על אופנה ולא על אוכל – כי הם פשוט אינם הצד החזק של אמסטרדם (בשבילם כדאי לקחת את הרכבת לאנטוורפן).
מה כן עולה לי ראשון בראש? האור. רבים וטובים ממני כבר דיברו – כתבו, ציירו, צילמו, האירו – על האיכויות המרתקות של האור האמסטרדמי. אבל זה באמת כך. המחזה היומי הנדיר ביופיו שבו מככבים השמיים שלא מפסיקים להשתעשע עם ענני תלת מימד, הנמצאים בתנועה מתמדת, התעלות הרבות וגודש המים משקפים את האור הענוג שמוקרן עליהם לשמים. תענוג שחוזר חלילה.

נשלחתי, במסגרת המסע המופלא בזמן, גם לתחילתו של חשבון הפליקר שלי (אוגוסט 2006 לא נראה רחוק יותר) והתמונות מהטלפון אינן באיכות טובה. התנצלות. מאז המצלמות בטלפונים השתפרו לאין ערוך.

משחק הזכרון של הערים ששכחנו מתחיל עכשיו.

חצר בקיץ

שלום, חצר בקיץ

חצר בחורף

שלום, חצר בחורף

שלום לשכונה ביום שמש נדיר

שלום לשכונה ביום שמש נדיר

מסע הזיכרון מתפרק לנקודות ציון שמרכיבות את חיינו אז בעיר ההיא:

מגזינים
‫‬כנראה חנות מגזינים הטובה בעולם. לא יפה במיוחד, כן יושבת בכיכר ציורית, לא מעוצבת יפה, כן מבטיחה לספק כל מוצר פרינט תרבות איכותי שיוצא לו אי שם בעולם. כמו נזירים ששומרים על מסורת ליקר עתיקת יומין, כך אנשי אתניאום חיים על התפר בין עולם הולך ונעלם לזה שנברא מחדש. בזכותם, כבר אפשר כבר להודות, התמכרתי לכרום. שם גם למדתי להכיר את יוצרי מגזין "פנטסטיק מן", ז'ורנל הסטייל המושלם לגבר, שבנוסף גם מוציאים את מגזין Butt ואת יצירת המופת הראשונה שלהם: re: magazine.
Athenaeum Boekhandel, Spui 14-16

קולנוע
בתי הקולנוע באמסטרדם הם חוויה של הימים הראשונים של התעשייה: חללי ארט נובו ספוני עץ, זכרונות רומנטיים, בירה קרה ואהבה למסך הגדול.
הרציני: פילם מיוזיאום – ממוקם (עדיין) בלב הוונדל פארק. אין קלאסיקה הוליוודית שלא תהיה שלמה בלי לגימה ארוכה של שוקו חם ומהביל בקפה וורטיגו.
ספינת הדגל: טוצ'ינסקי – אמנם נקנה על ידי Pathe אבל כך נשמר כמוניומנט ארט נובו על אסיד. הזייה של האנטר סי תומפסון.
Reguliersbreestraat 26
האהוב ושכונתי: דה מוביס. קטן, דקה וחצי מהבית, היה בית הקולנוע הראשון של אמסטרדם ופתח את שעריו המגולפים לקהל בשנת 1912. לא הרבה השתנה שם וזה כל הקסם בדיוק.
Haarlemmerdijk 161

לא נופל סתם בלי סיבה. ירח אמסטרדמי גאה

לא נופל סתם בלי סיבה. ירח אמסטרדמי גאה

אמנות
כמו תל-אביב, גם אמסטרדם סובלת כבר שנים רבות מהיעדרו של מוזיאון מרכזי, בועט, ובעיקר מוביל דרך ובעל אג'נדה רצינית. שני המוזיאונים הקטנים שבחרתי עוסקים בצילום, רק צילום ושום דבר חוץ מצילום (טוב קצת וידיאו ארט, אי אפשר בלי). הם שימשו מפלט קבוע מהמציאות הכה רגועה.
FOAM הוא לפי הגדרתו מוזיאון לצילום אבל למעשה הוא יותר גלריה גדולה המציגה צילום עכשווי, צעיר, איכותי ומדויק. כמו המוזיאון הבא גם פואם ממוקם על תעלה קסומה באחד המבנים היפים של העיר.
Keizersgracht 609
מוזיאון האוס מרסיי גם הוא בית עוצר נשימה שבו תערוכות מדויקות על אמנות הצילום בהווה ובעבר, תערוכות רטרוספקטיביות מרתקות לצד חשיפת אמנים צעירים וחדשנים.
Keizersgracht 401
דה אפל הוא חלל תערוכות ומרכז להכשרת אוצרים לאמנות עכשווית. שם אפשר לראות ‪תערוכות טריות, תמיד מעניינות, כמעט תמיד מוצלחות, שנרקמו במוחם הסוער של אוצרי ה‬עתיד.
Eerste Jacob van Campenstraat 59

אוכל
עוד צד לא חזק של המדינה השטוחה הזו. אז אחד, ברשותכם, שכונתי לחלוטין: ‫"‬עולם קטן", בסמטה קטנה מרחוב הארלמר, שם שון האוסטרלי רוקח סנדוויצ'ים שכל אחד מהם הוא בהחלט עולם קטן. הבריאה האהובה עלינו כללה לחמניית שיפון טריה, חרדל, רוקולה, פיסות טונה נא(ה), אבוקדו, ועגבניה. עולם שכולו טוב.
Binnenoranjestraat 14

משהו משהו משהו

עולם שכולו טוב. אבל בסיבוב הזה

החוויה הקולינרית השבועית שלנו היתה בשוק האיכרים האורגני הוותיק שנערך מדי שבת בנורדנמרקט. כדאי להשלים את סיבוב הקניות עם עוגת תפוחים חמה וכוס שוקו חם ב-Winkel.
Noordermarkt 43

קפה
בקר'ס ווינקל (חנות האופים) ממוקם במתחם תרבות תעשייתי לשעבר – ווסטר-גס-פבריק. קפה חדש בורגני, מתאים למשפחות, חובבי עיצוב וירקות אורגניים.
8-10 Haarlemmerweg

פארק

כולם מכובדים, כולם היו כר לראשי, מצע למחצלת פיקניק, לגלגולי הנייר ולבירה קרה ביום שמש, אבל הפארק הראשון בו ביקרתי כתושב העיר, כמו האהבה הראשונה, זכה למקום גבוה בעקומת הגעגוע. צרפתי פארק הוא בגודל מושלם, כזה שלא מאפשר לך ללכת בו לאיבוד (לא שזה רע), יושב במיקום מוצלח (בלב שכונת הפייפ שם גרנו ובכינו על גדות האמסטל) וליד שוק יומי בו אפשר לקנות סטרופ וופלס חמים ישר מהתנור. Sarphati Park

sarpahti park. בגודל מושלם

Sarpahti Park. בגודל מושלם

לחזרה אחרי שבע השנים הטובות מעיר שהיא כפר גלובלי לעיר שהיא "מרכז" העולם יש כמה שלבים ברורים: הכחשה (אני אוהב את החום פה), כעס (למה לא הכנסנו את כל הרהיטים לקונטיינר), דכאון (שונא את החום פה), קבלה וחזרה לנקודת האפס: מתי כבר נוסעים (ע"ע Wanderlust). ובכל זאת, מקשה המארחת, איך חזרתם לברלין (המאהבת הראשונה), פריס (המאהבת הנצחית), בזל (המאהבת הרשמית) וטרם שבתם לביקור באמסטרדם, האקסית המיתולוגית? אולי באמת הגיע הזמן. DOI

– אייל דה-ליאו הוא מנהל מחלקת קשרי חוץ של מוזיאון העיצוב בחולון וחצי מצמד הגרסונייר.

– – –

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריזסהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלועדי פורת לעוגות של שטוקהולםהדס שיינפלד לרכבות של לונדוןתמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמלשרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריךורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות מסעות



תגובות:

  1. מאת אביבה:

    תודה על התזכורת. כמי שבילתה 4 שנים בעיר הנהדרת הזו (בתקופה שהיתה קצת יותר פתוחה וזולה), נצמדתי לכל פירור של עוגת תפוחים של יום א' בנורדמרקט.

    התרומה שלי לרשימה: הסאונה הנהדרת שמאחורי הוונדל פארק. בילוי של כמה שעות שם נותן תדלוק אמיתי בימים של חורף קפוא, שבהם כמעט לא מרגישים את הגוף. מקומות אחרים שבהם ביליתי שעות רבות, כמו וירג'ין מגה סטור שמאחורי הדאם, או בית הקולנוע שהציג יומיות בגילדן אחד, מן הסתם כבר נסגרו מזמן.

  2. מאת ורדית:

    אבל מה עם ההשלמה? היא באמת מגיעה אי פעם? או שרק המציאו אותה בתור השלב האחרון כדי שנאמין שבסוף יהיה בסדר?

  3. מאת כנרת:

    אני מבינה אותך, שלא חזרת אליה, לאקסית המיתולוגית. מה יותר גרוע – געגועים או פגיעה במעמד המיתולוגי שלה?

    ורדית – אין סיכוי. אבל נראה לי שמוצאים דרכים למלא חסכים באופן זמני, ולומדים להשלים עם קיומם של הבורות האחרים. כך אני מקווה.

  4. מאת אייל:

    כן, באמת, מי יכול בכלל להמליץ "לחזור אל האקסית"? מצד שני פלירט חטוף, נגיעה חפוזה, אולי אני מוכן. תודה לכנרת, הפרויקטצ'יק הזה קצת טלטל אותי. הגיע הזמן לבדוק מה, לעזאזל, היה שם.
    ההשלמה, ורדית, באה בנקודה שכתבתי כחזרה לנקודת האפס, לתאוות הנדודים הראשונית, הקמאית, שבלעדיה, חיינו היו כה מושלמים וכה משעממים. בון וויאז'

  5. מאת תמר של אור:

    התענגתי, טקסט נפלא