זכות השיבה לפריז / כ.ר.

19 בינואר, 2011

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר


עזרה ארטילרית כבדה גייסתי, את כל חבריי המתגעגעים והכותבים, כדי ללמוד מניסיונם איך בדיוק לגשת לאתגר הזה: ביקור ראשון במכורתנו הטריה, פריז.

כי עוד הרבה לפני שלב אריזת המזוודות, התחלנו לאוורר חשקים שנטמנו בארונות הבית החדשים. הגדולה ענתה ישר: שלג, מוכרחים שלג. ואחר כך אייפל. אבל לעלות עד הקומה השלישית. וסאקרה קר. לוקסמבורג וטיולרי. שניהם. פומפידו וגם לובר. צריך לבדוק אם השיפוצים הסתיימו כבר במוזה ד'אורסיי.
הקטנה רוצה לראות את אהמד, המדריך ענק הקומה וחסר השיניים מהמועדונית.
ההוא, שום פריט חובה אין לו, באף רשימה. רוצה להסתובב לו ברחובות, לנשום את האוויר הקריר של העיר הזאת. ואני, כל מה שאני רוצה זה לדעת איך עולים למטוס חזרה לישראל בלב קל, בתחושת שובע ובהכרת תודה.

הנוף מהפומפידו. הפטמה הלבנה מימין? סאקרה קר. שניים במחיר אחד. אה, ואייפל גם

הנוף מהפומפידו. הפטמה הלבנה מימין? סאקרה קר. שניים במחיר אחד. אה, ואייפל גם

איש מתראיין בתפאורה לא רעה בכלל. הצריף בצד הוא חלק מעבודת אמנות

איש מתראיין בתפאורה לא רעה בכלל. הצריף בצד הוא חלק מעבודת אמנות

כלומר אני רוצה עוד דברים. אי אפשר לחשוד בי במיעוט רצונות. אני רוצה לשתות קפה של בוקר בפאברה אגלנטין, הקפה בשדרה הסמוכה, עם פראנ ואנטואן, לדבר קצת כלכלה וספרות, ללמוד קצת על פוליטיקה מקומית או מקומית מאוד (כלומר, הנעשה במסדרונות בית הספר) ולשמוע איפה הם קונים גבינות ולאן הם ייסעו בקיץ.
אני רוצה לרדת לביסטרו שמתחת לבית ולפגוש שם את סופי, חברת הנפש שלי, ועל יין אדום והמבורגר בינוני לפצח סוגיות של הורות, אהבה ועבודה ולעבור לעברית לוחשת כשהעניינים מתחממים.
אני רוצה לקחת את עגלת הקניות ששכחנו מאחור ולגרור אותה, על גלגליה המתרופפים, לשוק אליגרה, לקנות ירקות ופירות וגבינות ובשר, וכל הדרך עד הבית לתכנן מה להכין מכל אלה, ובחנויות המקיפות את כיכר טרוסו לבדוק מה מציעים הסיילים למלתחה המתפקעת של ילדותיי. אני רוצה לתפוס בגינה ספסל שמשקיף על האמהות האופנתיות וילדיהן הצבעוניים, וכשבאמתחתי שקיות בגדים, פתקי החלפה וצרורות תבלינים, להתלבט אם לחזור במטרו (יותר מדי החלפות בשביל דרך קצרה כל כך) או בקו 86, ובסוף לראות את הלוח הדיגיטלי שמספר לי שהאוטובוס יגיע רק עוד 18 דקות, ולהחליט לחזור הביתה ברגל, עם כל הסלים, כשהשליח, הנישא גבוה מעל כיכר הבסטיליה, מגבה אותי, מסמן לי את הדרך עד כיכר נסיון.

שה מישהו. עוד ביסטרו שכונתי

שה מישהו. עוד ביסטרו שכונתי

אה, לא יהיה אחר כך.

הרי מה שבאמת אני רוצה זה את האחר כך הזה. שום דבר יותר מזה. לחזור לדירה שלנו, להשתרע על הספה הענקית המתפרקת, ומול האח המבוערת להחליף הימורים עצלים בנוגע למידת העשייה של הערמונים, ולחשוב מה נעשה אחר כך. או מחר כך. ואם לא מחר אז מחרתיים. להתפתות על ידי כל המודעות של המטרו, לא ללכת בסופו של דבר כמעט לאף הופעה, אבל לבקר בחלק לא קטן מהתערוכות שהחלטתי לראות.

זאת תפיסת הזמן שאותה אני רוצה בחזרה, ולו לרגע. העצלות הפריזאית המתוקה, חוסר היעילות שבה הם מתמחים. העובדה שהכל נמצא שם תמיד: אמנות, אוכל נפלא, יופי בכל; תאנים בשלות כל כך, שהן כמעט משכנעות בקיומו של אלוהים. תרצה – תאכל, לא תרצה – תאכל מחר. אין לחץ.

הלובר בליל קיץ. אז מה אם כוס שרדונה עולה 16 יורו

הלובר בליל קיץ. אז מה אם כוס שרדונה עולה 16 יורו

אבל אורך הנשימה הפריזאי לא עומד לרשותנו. שלושה לילות של טיול חזרה לשורשים. שלושה לילות, ארבעה ימים כמעט, בהם צריך וכדאי לראות חברים, לבוא לומר שלום למורות בבית הספר של הקטנות, ואולי גם לצלצל בפעמון ולראות איך סידרו הדיירים החדשים את הדירה שבה בילינו שלוש שנים טובות כל כך.

ארבעה ימים כמעט, שיכולים להיות בהם המון דברים, כמה מסעדות, והסיילים בעיצומם, ויש כמה תערוכות שוות שבמחיר הכרטיס גם יצילו אותנו מהקור. אבל אין בהם, בכמעט-ארבעה-הימים האלה, את תפיסת העתיד הבלתי מוגבל, הזאת שהוסיפה שכבה דקה של אבקת רגיעון לכל מה שאכלנו.

אבל בעצם,
אולי דווקא כן.

הרי זאת אני שקובעת. יש ארבעה ימים, כמעט, ובהם אולי אפשר לחיות כאילו שהם, כשלעצמם, נצח.
כמו bullet-time, טכניקת הצילום שנולדה ב"מטריקס": נפסיק להספיק. נחיה לנו בשלושת הלילות וכמעט ארבעה ימים האלה כאילו שהם נחתכו מתוך חיים ארוכים וקבועים. נלך לאט, ננוח כשנרצה, נצייר מול פסלים, נכרסם עוד קרואסון ואת השאר נזרוק לציפורים, נקרא אפילו (לא אמרתי כלום על לכתוב), ניפגש עם חברים בעצלתיים בלי דחיפות לעדכן, אולי אפילו בלי דחיפות להיפגש. העיר היא זו שבקצב שלה, ומתוך האנרגיה שלה עצמה, תגיש את עצמה לנו, תיפרש למרגלותינו, ותעטוף אותנו בכל מה שיש לה להציע לנו.

אולי בכל זאת קרייב קטן. התקף לב טעים להפליא ב"לה קומטואר"

אולי בכל זאת קרייב קטן. התקף לב טעים להפליא ב"לה קומטואר"

מרק עגבניות בפרנצ'י. לא מתגעגעת לאוכל, אמרתי

מרק עגבניות בפרנצ'י. לא מתגעגעת לאוכל, אמרתי

תעביר מול עינינו, מתחת לרגלינו ובין ידינו את הרחובות Chralot ו-Poitou, ההיתוך של המיטב שבשתי הערים שלי, על השכונתיות הטרנדית הנעימה ויופי מתוק של בית בובות עם קצוות פרומים של הרפתקנות אופנתית זעירה. ואז יגיע רחוב Vieille du Temple על החנויות המצויינות שלו, והגאווה הזעירה שהוא מביא איתו, על שלמדתי לאיית את שמו כיאות, והסיילים שהופכים הכל ליותר נגיש.
לעולם לא אהיה צרפתיה בורגנית, אבל כשרחוב Francs Bourgeois ייפרס לפנינו, אני יודעת שארגיש בו בבית. בחנות של MAC הפרטים שלי במחשב והם יודעים עלי את מספר הקונסילר שלי, ואני יודעת איפה קופסת המציאות ב-Loft. בשניהם, בעצם.
אחרי פרנק בורז'ואה תפרח לקראתנו פלאס דה ווז', טבורה של העיר, אם היינו עכשיו מאתיים שנה אחורה. הכיכר המגוננת המקום שמתאים רק לילדים קטנים, המתקנים שם לא מאתגרים מספיק בשביל הילדות שלי, אבל הן מוצאות במה לשחק ועם מי לשחק, ומחליפות דקות נעימות עם ילדים מכל העולם, ואין במקום הזה זווית ראיה אחת שלא תופסת בתוכה ים של יופי. סימטריה מושלמת היא עניין די מרגיע, מתברר.
והוטל דה וויל, עוד לב, סואן וטיקסי, של העיר הזאת, מקום שהוא דינמי כמותה. בקיץ מלבלב שם, נטוע מעל המרצפות, jardin éphémère (ומה זה בעצם אומר שזאת אחת המילים היפות בעיני, éphémère). ועכשיו יש שם זירת החלקה על קרח, אבל בוודאי יש לידה גם סחרחרת, אחת היפות בפריז. בתקופת החגים חלק מהסחרחרות האלה מוגשות חינם לילדי העיר.
ומיד אחר כך, במקום שבו אפשר לעמוד על הגשר, להישען על המעקה, לבקש מתיירים לצלם אותך, יזרום לעברנו הנהר. ניתן לזיהום אגזוזי המכוניות להימוג משני צידינו ולנהמה שלהן להפוך לרעש לבן, ונרשה לו, לנהר, לעבור דרכנו. ואולי נביט שמאלה ונזכור את השעות שבילינו יחד בבניין הפרפקטורה, המאיים והמרשים, מקווים שייתנו לנו להישאר שם, במקום הזה, עוד כמה חודשים, עד תום חוזה העבודה הבא, והיציאה בדילוגים של קור ועליצות בכל פעם שהצלחנו ועל הפעם האחרונה במיוחד, כשהצלחתי לשנורר עוד כמה חודשי שהות מאושרת. כן, טיפוסים נוסטלגיים כמוני עלולים לפרוץ בבכי גם מול גוגל מפס (סטריט וויו. אבל לא רק).

גם הם בנו על הנצח. באגף המאובנים במוזיאון ההיסטוריה והטבע

גם הם בנו על הנצח. באגף המאובנים במוזיאון ההיסטוריה והטבע

שלושה ימים. ארבעה כמעט. שתי ילדות. לקנות כרטיסי מטרו. להתאפק לא לקנות עשרה כרטיסים לסחרחרת השכונתית. לקנות, בעצם, בטח לקנות, ולתת להסתחרר ולהסתחרר ולא לתת ללב, או לרגע, להחמיץ כשאחרי כל אלה הן יתמקחו על עוד סיבוב.

עכשיו אני מבינה מה שהן הבינו מזמן. במקום אפקטים קולנועיים מורכבים, צריך פשוט לבחור מקום בסחרחרה, ולתת לה לשאת אותנו סביב סביב, על סוסי עץ מגולפים, מוזיקה קלאסית ואורות מתחלפים.

ואם נזכור להביט רחוק מספיק, או זה בזו, לא ללכת שבי אחרי הסיבובים שלה, אפילו לא נחטוף סחרחורת או בחילה.

וניקח הביתה כל מה שאפשר. את הקרירות והנימוס והיופי והכמיהה, שהיא החלטה, לחיות חיים של טעם בעיר המיושנת הזאת. ועוד כמה גלויות מהמוזיאונים או מחנויות המזכרות וכמה ספרונים בצרפתית ובכריכה רכה, שישכבו על המדף לצד אלה שנקנו בהתקפי הכוונה הטובה הקודמים.

החיים כסרט תקופתי. הפסקות בצילומים ברובע השישי, ליד האודאון

החיים כסרט תקופתי. הפסקות בצילומים ברובע השישי, ליד האודאון

ומה שיוצא ממה שאני רוצה, אלה הקניות שאני לוקחת הביתה חזרה. זה החלק היחידי מתוך החיים בעיר שאפשר ממש לגזור ולשמור.

לקנות גבינות ביום האחרון, כאלה שמתורגלות בנסיעות, פירמידה של גבינת עזים באפר, קונטה, אולי ליל דה בול הכתומה המשגעת, שהיא כמו ממתק מלוח מתוק, שמפתה רק לעוד לגימה אחת של יין לבן. קניות במונופרי – קקאו של Van Houten, שעושה את עוגות השוקולד נהדרות, סבון נוזלי של Le Petit Marseillais בריח ורבנה, חבילות קלילות כאוויר של Gavottes, קרפים שהם חמאה טהורה שגובשה לה יחדיו בקצת קמח ויוצרים תחרה דקיקה. כל מה שהוא של Lu:

Petit Beurre אמיתי, והתלמיד החרשן הקטן מהשוקולד המריר, והדובונים עם לב השוקולד. ערמונים כדי להכין רוטב של בטטות וערמונים שילווה ניוקי, ושוב להצטער שקצת מוגזם לייבא את כל מוצרי היסוד המצוננים, נתחי סלמון טריים ובצקים מוכנים לקישים ולטארטים. וגבינת סנט מור פשוטה, גם היא בשני יורו. אבל שוקולדים טובים מהסופר נוסעים בקלות. מספיק חבילות של הלינדט הזה עם המוס בפנים, והילדות שלי יאהבו אותי קצת יותר.

לזכור שמקרונים לא נוסעים טוב, ובכל זאת להתפתות לקנות אותם, וקצת שוקולדים משובחים אצל ז'ק ז'נאן, שעושים לפעמים את ההיפך ממה שביקשנו מהם, ומכמירים את הלב בנדירותם, וקצת מהקרמל מנגו פסיפלורה הפלאי שלו, ככל שיותיר לנו חשבון הבנק, ועוד טיפה.
לאכול יחד מילפיי וניל, שהוכן ברגע ההזמנה, ולדעת שיש דברים שאי אפשר לארוז ולשמור לאחר כך, ולהשתדל מאוד לשמוח על האפשרות הנדירה שהיתה לנו, לגעת בחד פעמיות, אפילו כמה פעמים.

ועכשיו, בעיצומן של האריזות, אני רואה שנעלם לי ה-Paris Pratique, מדריך המטרו הכחול הקטן, שמתלבש על כיס המעיל מבפנים.

אז לקנות גם אחד כזה, לנסיעה הבאה.

– – –

פריזאית בעד זכות השיבהאביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריזסהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלועדי פורת לעוגות של שטוקהולםהדס שיינפלד לרכבות של לונדוןתמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמלשרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריךאייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, וורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס לחיבורים המדוייקים של בוסטון.


תגים: , ,
שייך לקטגוריות מסעות



תגובות:

  1. מאת רינת:

    מקסים ומכמיר לב. כל מילה.
    ובדיוק יצא שלא היה קר בכלל, הרבה יותר נעים (אבל גם בלי שלג לגדולה).
    לב שבור הוא לב שלם, לא?

  2. מאת רוני:

    מותק, תביאי מלא קרמל מנגו פסיפלורה. אני משחררת לך תקציב (באמת, ואת יודעת שבאמת). נשב ביחד בפלאס לה מסריק ונכרסם ואת תספרי לי שוב הכל.

  3. מאת ח ל י:

    כתבת מילים כלכך עדינות ומכמירות שרק לחבק אותך. באמת.

  4. מאת תמר של אור:

    נפלאה, פשוט נפלאה

  5. מאת שרון:

    וואהו.
    אהבתי את ההתמסרות לעיר שתישא אתכם.
    מחכה לטור של אחרי לממתקים המילוליים ולתמונות המשכרות.

  6. מאת עדי:

    ובעצם כתבת הכי טוב שאפשר את הגעגועים. זה לא המקומות, זו ההרגשה שתיארת. לדעת לשים את האצבע על התחושה שם לעומת לא שם, זה ההבדל. מקסים.

  7. מאת שש:

    כנרת יקרה,
    פריס ו/או הגעגועים, מוציאים ממך את הכתיבה במיטבה.
    תודה.

  8. מאת אורית:

    אוי אוי אוי….כמה נוגע. מדויק.
    פריז זה מקום שאני מתגעגעת אליו גם כשאני שם.

  9. מאת כנרת:

    רינת, לא קר? לא קר?

    אני מבינה שעבר עליכם דצמבר מהגיהנום, אבל למבקרים האקראיים זה לא הופך את השתי מעלות האלה מקסימום למזג אוויר שנעים לחיות בו.

  10. מאת אייל גרוס:

    We"ll always have Paris.

  11. מאת יולי:

    פשוט מקסים!! איזה תענוג זה באמצע יום עמוס לתפוס כמה רגעים עם כוס תה, שתי עוגיות ופוסט חדש שלך. גיליתי את האתר שלך לפני נסיעה לפריס (ביקור קצר של שבוע בלבד, לצערי..) ומאז התמכרתי.. תודה רבה!

  12. מאת רונית:

    מה שכולם אמרו.

  13. מאת מתגעגע:

    כמה שאני מזדהה עם הדברים.
    שנים גרתי בעיר המופלאה, והיטבת לתאר את הרגשותיי ורגשותיי. שרטת לי את הלב.