מצוין / בלתי מספיק (פריז 1: Le Repaire de Cartouche)

28 בינואר, 2011
כנף. יום אחד אפרוש

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים – אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

place des vosgeing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

place des vosgesing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

קשתות מבפנים. Place des Vosges

קשתות מבפנים. Place des Vosges

על פלאס דה ווז', אותו קסם של סימטריה מושלמת ומתעתעת, המקום שממנו העולם נראה קוסמופוליטי, שלו ויפהפה, אפשר היה לסמוך שלא תשתנה. אבל הדשא היה תחום בסרטים, כאילו חקירת רצח מתקיימת שם עכשיו. הקורבן: הדשא. החשוד העיקרי: הקור. המחיר החברתי: כל הערוגות בשיקום. ובניגוד למה שטענתי, פלאס דה ווז' התהדרה במתקני שעשועים חדשים, מאתגרים ומעניינים יותר. גם הספסלים התחדשו, ולרגע תהיתי לאן הולכים הספסלים הירוקים המהוהים כשהעולם קופא. הרי כשויקטור הוגו יצא לטיולים בגינה מתחת לבית, על הספסלים הירוקים הוא ישב כשהגיה את כתבי היד שלו.

המתקנים החדשים, נירוסטה יפה עם בליטות מפלסטיק צבעוני שאוחזות היטב בנעליים שמטפסות עליהן, היו קפואים, אבל הילדות היו אחוזות התרגשות שדומה לזו של ילדים שרואים בפעם השניה בחייהם את הים, ואני התכוונתי להתיישב על אחד הספסלים החדשים ולצלם אותן, או את המקום. אלא שהיה לי קר, וראיתי במו עיני איך השתי מעלות האלה, כלומר החום שיילך וייבנה ובשיאו של היום יסתכם בשתי מעלות, עושות להן דלקות ריאות ודלקות אזניים, ועם כל אלה הייתי מסתדרת, אם עוד הייתי מרגישה משהו מכפות הרגליים שלי.

איזו מן אהבה זאת, נזפתי בעצמי, אם אני אוהבת את פריז רק עד חמש מעלות קור, ולא מעלה אחת מתחת לזה. אחר כך ניחמתי את עצמי, שיהיה קל יותר לחזור ככה הביתה. וידעתי שאני משקרת לעצמי.

זה היה הזמן ללכת לאכול. לא מתוך רעב, רק מתוך קור.

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

Le Repaire de Cartouche היא מסעדה ותיקה, סוג של מוסד שנמצא בדיוק על הגבול בין הרובע ה-11 לשלישי, בין כיכר הבסטיליה לרפובליק. קראתי עליה תשבחות (פטרישיה וולס היא לקוחה קבועה), קראתי טרוניות של השנים האחרונות (בעיקר טענות נגד השירות), ואיכשהו אף פעם לא הצלחנו להגיע לאכול בה ממש כשגרנו כאן. הזדמנות לתקן: היא נמצאה מטר מהמלון, ומגישה אוכל צרפתי, היפוכו המוחלט של הנובל קוויזין: אוכל כבד, עתיר רטבים, בשר ציד, נקניקי דם, והיא קלאסיקה פריזאית, וזה נשמע לי שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לרכך את הנחיתה בקור ההוא.

התמזל מזלנו בטיול הזה, ובכל אחת מהמסעדות שאליהן נכנסנו, הכה בנו ריח של אוכל טוב (חוץ מבסושיה, וטוב שכך). כך היה גם שם.

על הלוח שמחוץ לחזית הבורדו הצרה של המסעדה, הובטחה עסקית של 17 אירו. בקומה למעלה (רק שם, אגב, אפשר לאכול את העסקית הזולה) ישבו גברים בהפסקת צהריים המרפק אל מרפק האופיינית, ובקומה למטה (שם התפריטים יקרים קצת יותר, 26 יורו לארוחה מעוטת אפשרויות, 20 וקצת למנה עיקרית כלשהי) – אותו דבר, פלוס השולחן הפנוי שהזמנו חצי שעה קודם.

גברים גברים גברים. זאת מסעדה גברית מאוד, מתברר. וגברים שיוצאים לצהריים בצרפת עושים את זה בלארג'יות (טוב, לא בלה דפנס. אבל באיזור המארה, אם כבר יצאת לארוחת צהריים, רצוי שהיא תכלול לא רק יין אלא גם דיונים מעמיקים על החיים). גברים מפעם, מין אולימפיה של פריז: שפמים, חליפות, צחוקים רמים, כרסים. וגם חתיכים.

לכן אולי לא היה מפתיע לגלות שהתפריט מכיל יותר חלקים פנימיים מקישים עדינידינים, ושבין המנות הראשונות לא נמצאה אחת שלא היתה בשרית מאוד. השף הנחמד והגבוה הציע לילדות פסטה עם ז'מבון, ואנחנו לקחנו שתי כוסות קרוז הרמיטאז' מצוין (ואחר כך התברר לי ששתיה בצהריים זאת יכולת שהיא לא רק נרכשת, אלא גם אובדת. בקיצור, צריך להתאמן עליה יותר, או להצטייד ביותר אדווילים).

האוכל בה היה עשוי טוב, רק לא כל כך בשבילנו. הדבר הכי פחות בשרי להתחיל איתו היה כרישה עם שבלולים (הכרישה היתה טעימה, השבלולים היו סתם, כדרכם של שבלולים). אחת מהשתיים שהיו עוברות פעם ליד חנויות דגים ומתענגות על הריח, או מחשבות כמה תרנגולות כבר אכלו בימי חייהן, כנראה כבר היגרה סופית לארץ השניצלונים והצ'יפס, והרחיקה את הכסא שלה מאמה שוחטת החלזונות. די בקלות הבטחתי לה שלא אזמין יותר אף פעם שבלולים.

המנות העיקריות של שנינו היו טובות, שלו אף טובה מאוד, אבל הצימוקים בפונדנט השוקולד, ויותר מזה – הרום שקלקל קינוח נהדר של בריוש אבוד, הזכירו לי, שוב, שאנחנו, ככל הנראה, לא קלאסיקה צרפתית; בקושי נובל קוויזין פריזאי.

Le Repair De Cartouche
8 Boulevard des Filles du Calvaire
Métro: St. Sebastian Froissart
Tel: 01.47.00.25.86

סגור בשבת ובראשון, כדאי להזמין שולחן מראש

בלי בתי. כרשה ושבלולים

בלי בתי. כרשה ושבלולים

רייט ולחם שאור. הארד קור

רייט ולחם שאור. הארד קור

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

תפוזים ויין. בריאות

תפוזים ויין. בריאות

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

וככה מכינים שולחן לחברים של. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

וככה מכינים שולחן לחברים של: מגלגלים מגבות. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

פונדנט שוקולד. צימוקים?

פונדנט שוקולד. צימוקים?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

המשך יבוא.


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות אוכל



תגובות:

  1. מאת רונית:

    אפילו מלראות את התמונות הראשונות אני מרגישה את הגעגוע. מחכה לחלק השני, ומשתתפת בצערך. XX

  2. מאת עדי:

    הזכרת לי, ריח האח המבוערת הוא באמת אחד הריחות שאני הכי אוהבת של החורף באירופה (ניתן למצוא אותו אגב גם בחודשי החורף בכמה מהיישובים השווים בגליל). וגם את ריח דוכן הערמונים ואפילו את ריח האגוזים המסוכרים האלה שמוכרים בדוכנים בפינה.
    ואפרופו, גברים צרפתים וחתיכים, שוב הייתי במסיבה אצל הזוג האנגליה/צרפתי, והיו שם שורה של חברים שלו, כולם דוברי צרפתית ושרמנטים כמו שעוד לא ראיתי בכזה ריכוז במסיבה אחת. יש בהם משהו..

  3. מאת כנרת:

    תודה, אבל לא בצערי, רוניתאס. בכמיהתי, אם בא לך. דווקא עכשיו קל לי יותר; וידאתי שפריז שם.

    עדי, דווקא היום היה כאן (בתל אביב) ריח של על האש. סוג של, וגם ממש ממסטל.

  4. מאת עמיר:

    place des vosgesing
    הצלחת לכתוב את זה במכה אחת?

    פעם לא אהבתי את המקום הזה, בשנים האחרונות ניכרת הפשרה ביחסים בינינו (אולי לא בשתי מעלות), הרבה בזכותך.

  5. מאת שרית:

    איזה מזל ששמרתי לי את חתיכת החורף המהביל והאירופאי הזה, ליום של כמעט חורף אמיתי פה. בתענוגות