שמחת רבים תרבה חכמה / La Régalade Saint-Honoré

25 בפברואר, 2011
La Reglade. שמחה וריחות טובים

La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

היה קר והיינו ערים כבר עשרים שעות בערך, שלהן קדמו רק שעתיים שינה. וכך קרה, איכשהו, שויתרנו על הליכה ברגל, ואפילו על נסיעה במטרו, והזמנו מונית. במסגרת התכנית "היה תייר בעירך שלך", נהג המונית לא התרשם מהמבטא הצרפתי שלי, שמעולם מצבו לא היה טוב יותר, וסובב אותנו בכחש ובעיר וכך שבע דקות מונית הפכו לעשרים ומשהו, ושמונה יורו לעשרים. סגרנו על ארבע עשרה, מתברר שאפילו המונה נתון למשא ומתן.

האמת, שזה רק היה מכעיס למחצה. שכן, אחרי שלוש שנים של חיים בפריז ללא מכונית, הפעמים הספורות שבהן לקחנו מונית היו מבחינתי רגעי קסם (וגם עלו ככה, לעזאזל איתם). חלונות המכונית פריז נראית שונה, מה גם שהמוניות נוסעות לעתים בכבישים שאנחנו לא מגיעים אליהם, כמו המנהרות המהירות שאליהן נכנסים מנוף נפלא אחד ומהן יוצאים לנוף מסחרר אחר, ובין לבין נזכרים שבאחת כזאת נהרגו הנסיכה דיאנה ודודי פיאד, מה שנו, מוסיף עוד מימד טראגי ונסיכי למעמד.

אבל זה היה הלילה הראשון שלנו, מבין שלושה בפריז, והיחיד שאליו הצלחתי להזמין מראש למסעדה שווה (למה אני לא מקשיבה לעצות המצוינות של עצמי?), וכבר ביציאה מהמלון הודענו למסעדה שאנחנו מאחרים בחצי שעה, והנה איחרנו בעוד מחציתה, ולא רק שקור כלבים, באיזור סנט הונורה רוב המסעדות הן או לא טובות או יקרות מאוד, ולך תמצא שולחן חלופי בעשר וחצי בלילה.

לה רגלאד סנט הונורה היא אחד הביסטרונומיק מהוללי השם, שנפתחו זמן קצר לפני שעזבנו את העיר. היא היתה בהחלט ברשימת הטרם הספיקונו לאור עברה המרשים: מסעדת אחות ללה רגלאד שהקים ברובע ה-14 איב קמדרבורד (היום השף של לה קומטואר המצויינת והאהודה באודאון), שהיא לא רק עטורת שבחים, אלא גם לא יקרה (שלושים ומשהו יורו לארוחת שלוש מנות, כאחיותיה לז'אנר). אבל לפני שעזבנו, אכלנו כל כך הרבה דברים טובים, שעזבו את מפלס הכולסטרול הגואה, פשוט לא נותרו לנו עוד בלוטות טעם משוחררות, הרפתקניות (ולכן מעולם לא נכתבה כאן ביקורת על לה קומטואר, על ל'אמי ז'אן המרתקת, על לה מוריס המאכזבת בענק, ועל עוד כמה שכן הספקנו לאכול בהן טרם עזיבתנו, ולחלקן התייחסתי במשפט בפנקס השחור הקטן שלנו).

אז סוף סוף השגנו שולחן בלה רגלאד ואנחנו הולכים להפסיד אותו בגלל שנהג המונית מתבלבל במספרי הבניינים של אחד הרחובות הכי מפורסמים במרכז העיר?

וזאת היתה ההפתעה הראשונה בלה רגלאד: בעוד המסעדות בפריז הן הרבה דברים, רק לא ממש מכוונות לקוח, אם תרשו לי לרגע מינוחים ארגוניים אופנתיים מראשית העשור הקודם, בלה רגלאד, אופנתית ומבוקשת ככל שתהיה, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם החזיקו את המטבח רק עוד רגע בשבילנו, הושיבו אותנו וכמעט בלי לחץ לקחו מאיתנו הזמנה.

אחרי שהזמנו, די בפזיזות, התפנינו להביט מסביב: פשוט לגמרי, כמעט נטול עיצוב, שולחנות שולחנות, שוב גבריים למדי, חוץ מכמה נשים יפות משובצות פה ושם, פורצות בצחוקים מתגלגלים שהשתבצו יפה בערב ההומה שהיה שם. הקהל בלה רגלאד שבסנט הונורה, אחד הרחובות האופנתיים והיוקרתיים ברובע הראשון, הזכיר דווקא את זה של Le Baratin שלנו, משולי הרובע העשרים: פריזאי, יפה דיו ועם זאת משוחרר ושמח.

תפריט היין היה גם הוא טוב, ומשוחרר. במקום לסחרר אותנו בשמות של יקבים וטרוארים, הסבירו לנו מתחת לכל שם מה בדיוק נקבל: מה זה? (סוג היין) מי זה? (שם היינן) ואיך זה? (פירותי, כיפי, קל, מרתק, מורכב, ושלל שמות תואר שעשו חשק לטעום את כולם).

ויותר מזה אני לא יכולה לספר לכם. כי אחרי שקיבלנו פטה כבד כפרי וגס, כזה שעובר משולחן לשולחן והולך מצוין עם לחם השאור, החרדל והקורנישונים (למדתי לחבב את המכוערים הקטנים האלה), והתחלנו לקבל את המנות הראשונות והמרתקות וגם המצוינות שתראו תיכף בתמונות, ואחרי ששתיתי מהיין הטוב, הצהלה הכללית, הקור, העייפות, ההתרגשות הגדולה, נתנו בי אותותיהם, והאמת היא, שכמעט נרדמתי על השולחן.

לא פלא שלמחרת קמתי שבעה מאוד, ולשמלה השחורה שלי מליל אמש היה ריח של אוכל נהדר.

פטה. כבד. וטעים

פטה. כבד. וטעים

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

דג. (אבל איזה?)

דג. (אבל איזה?)

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

La Régalade Saint-Honoré
123 rue Saint-Honoré
1st arrondissement, Tel. 01-42-21-92-40.
Métro: Louvre-Rivoli.
Closed Saturday & Sunday
0


תגים: , ,
שייך לקטגוריות אוכל, המסעדות השוות



תגובות:

  1. מאת דורית:

    והכי מעניין. באיזה מלון התאכסנתם?

  2. מאת טובה:

    כיף כמו תמיד לקרוא אותך. בסוף (מקווה שלפני הנסיעה הבאה) נדע הכל (או כמעט הכל) על ארבעת ימי הקסם בפריז

  3. מאת עדי:

    עשית לי חשק לקפוץ על הרכבת רק בשביל ארוחת ערב. עוד אגיע..

  4. מאת דני ססלר:

    1. נשמע שאת די סובלת החיים…
    2. כמה עלו המנות? הארוחה?
    3. אני רוצה עוד אוכל (בבקשה).

  5. מאת כנרת:

    דורית, על המלון הזה אי אפשר על קצה המזלג, בהזדמנות קרובה.

    ססלר, סובלת, בטח סובלת. כאמור, סביב השלושים וקצת יורו לשלוש מנות, שבעים ומשהו יורו, אולי שמונים, עם כוסות היין.

    עוד אוכל בוא יבוא.

  6. מאת דני ססלר:

    כיף לסבול