פיצה פפרצי / זכרונות מרומא

20 באפריל, 2011
בדרך ל. מתחת לעננים

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

קקטוסים. לעולם אל תקחו מונית שירות משדה התעופה הרומאי

קקטוסים. עדיין לא נכנסנו לעיר (ויש גם טיפ: המנעו ממוניות שירות)

אסנת היא בחורה ספונטנית. גם אני בעד ספונטניות, רק כזאת שמגובה בידע מוקדם. לא אכפת לי להחמיץ את ארוחת הערב במסעדה המעולה שליד המלון שלי בזכות איזו סמטה שהוליכה אותנו לכיוונים בלתי צפויים, אני רק חייבת לדעת איזו מסעדה מעולה נמצאת לא רחוק מהמלון. אה, ואני מוכרחה להזמין מלון. אסנת לא. היא רוצה למצוא לבד. כשנגיע, נסתדר, היא מבטיחה לי. מלונות, בכלל, שנואים עליה.

היא גם שונאת אטרקציות שמכוונות לתיירים, ומדריכי תיירים במיוחד, והכי היא שונאת מדריכי תיירים שממליצים על מקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אבל היא מאוד אוהבת את המדרגות הספרדיות.

ובצדק. הסתובבנו חצי יום ברומא של התושבים, והיא היתה הרבה פחות יפה מרומא של התיירים. ובאמת נורא יפה באזור המדרגות הספרדיות, אבל אנחנו כבר מתות מרעב.

באיטליה, גם המסעדה המקומית ביותר סבורה שהאיטלקיות שלה היא משהו לחגוג אותו. בסמטה צדדית מצאנו מסעדה כזאת, מלאה עד אפס מקום, פרט לשולחן אחד פנוי, מחכות שמישהו כבר ירשה לנו לשבת. מלצר אחרי מלצר הם חולפים על פנינו, ממהרים עם מנות הפסטה הלוהטות שלהם, ומבטיחים לנו שעוד דקה, ואז עוד שתיים, ואז עוד חמש. אני מנצלת את הזמן, הרגל מגונה של מבקרת מסעדות, ומוציאה את הטלפון הנייד כדי לצלם בחשאי, מגובה המותן, את המסעדה.

המסעדה. בתמונה מתחבא סלב (של איטלקים)

המסעדה. בתמונה מתחבא סלב (של איטלקים)

זה כנראה לא היה נורא בחשאי, כי אלה בשולחן לידינו דופקים חיוך ומחכים לצילום הבא, ואלה בשולחן שמאחורי גבי, שולחן של תשעה גברים ואישה, מזדעקים ושולחים אלי נציג. בשיער אפור, עיניים כחולות ומבט של אחראי על העניינים, הוא מבקש ממני לא לצלם, ומצביע לי על גבר, שיושב בגבו אליי, תלתליו השחורים מבריקים מקרם. סוכן חשאי, אני מתארת לעצמי, שיצא עם כל החוליה שלו לחגוג מבצע שהסתיים בהצלחה. המפעיל עם שיפעת השיער הכסוף מברר אם אני יודעת מי הוא, ההוא. הוא לא נראה לי כמו ברלוסקוני, אבל מאז רצח רבין אני ממש חלשה בזיהוי ראשי ממשלה.

כסוף השיער מתקשה להאמין שאני לא מזהה את הכוכב שאסור לצלם ללא רשות, ואז הוא מציג בפניי את פרנצ'סקו ברלוטי, או אנטוניו ברניני, או ג'אני די קלודי או מי שזה לא יהיה. אני מחייכת בנימוס. הוא שחקן מפורסם, אומר לי הסוכן שלו. אה, אומרת אני. את לא מכירה אותו? לא. סליחה. השחקן המפורסם מסתובב אליי, והסוכן עושה בינינו היכרות. כוכב הקולנוע מנשק את ידי ואני מתנצלת שוב על בורותי.

אנחנו ממשיכות לחכות לשולחן במסעדה שהתבררה כמקומית בהחלט, עם התערבויות לטובתנו של הסוכן והמפעיל, של השחקן, של איש הסאונד ושל נערת המים. הם כל כך נחמדים ואפופים באדים של גבריות ים תיכונית, שאסנת מהמרת שבסוף הם גם ישלמו על הארוחה שלנו.

חצי שעה ושלל מכרים איטלקיים מאוחר יותר, מושיבים אותנו, והמלצר מגיש לנו תפריטים ברוב טקס. יש לו תפקיד והוא מבצע אותו כהלכה. יש לו אפילו שפם. כשאני מתלבטת לגבי היין הוא קובע "קאסה", כמי שכבר עזר למיליוני לקוחות להחליט על כוס היין שלהם להערב. הוא מוסיף לנו לארוחה צלחת של אנטיפסטי, אבל מכיוון שהוא סוג של סבא זמני, אנחנו לא מתנגדות.

אנטיפסטי. המלצת הסבא

אנטיפסטי. המלצת הסבא

על פסטה נחמדה ויין פושט, במסעדה הכה אותנטית שאליה הגענו במקרה, כמו שקיווינו, אני נזכרת איך בפעם האחרונה ברומא, אחרי ארבעה ימים של אוכל איטלקי בסיסי ומצויין, התחשק לי פתאום משהו אחר. רציתי לראות מה חדש בה, ברומא. פתחתי את מדור המסעדות של הרומאצ'ה, המקומון הרומאי, ופיענחתי מילה אחרי מילה את הידיעה הראשית, שסיפרה על מסעדה חדשה ומבטיחה שנפתחה זה עתה.

החיפוש אחרי רומא האלטרנטיבית החל בנסיעה ארוכה ויקרה מדי אל השוליים הזנוחים של העיר, נמשך בהידפקות על דלתותיה הנעולות של המסעדה, שהיתה פתוחה להרצה ועד אותו רגע ממש האכילה רק חברים של הבעלים, והסתיים בארוחה בינונית ולמטה מזה, חיקויים מנייריסטיים של המטבח הניו יורקי של טרום מפנה המילניום.

בטיול הנוכחי ויתרתי על איסוף טיפים לוהטים מהרומאצ'ה, והחלטתי להסתפק בפסטה מעולה ובפיצה מצוינת. וכך היה האוכל שלנו, ריזוטו סביר, פסטה טובה עם פסטו טרי וארטישוקים, יין פושט והרבה תשומת לב גברית איטלקית.

כששולחן המכרים שלנו עוזב, מקפידים כל יושביו להיפרד מאיתנו לשלום, אחד מהם גם עוצר ושולח לאוסנת נשיקה, השחקן לא שוכח לנפנף בתלתליו בדרכו החוצה, והסוכן מגדיל עשות ונפרד מאיתנו באופן אישי, בנשיקות על כפות הידיים. שוב.

המלצר מביא לנו את החשבון, מזועזע מחוסר היכולת שלנו להשלים את הארוחה בקינוח, ואנחנו כבר די שתויות אחרי יין הבית, היעיל אחרי הכל. הוא מסביר לנו באיטלקית איך להגיע למלון, קלה לאללה האיטלקית הזאת, רק צריך להיות שיכורות כדי להבין אותה, וגם הוא מנשק כל אחת מאיתנו על כף היד שלה. ואסנת, שהיא שבעה, ועייפה ומצוחקקת מכל אלה ביחד מעירה: לא שמעו כאן על שפעת החזירים, ואני מזהירה אותה שאם היא מוציאה עכשיו את הג'ל המגעיל הזה, שכולם עכשיו מתמרחים בו כמו שן שום נגד ערפדים, אין לה שום חיסיון על האקט הזה, והיא מתאפקת עד המלון.


תגים: , ,
שייך לקטגוריות אוכל, מסעות, מפריזה



תגובות:

  1. מאת עדנה:

    כרגיל, הצלחת להוציא אפילו מרומא, שזכורה לי לרע כל כך, את כל הטוב והקסם.
    צריך לנסוע איתך בעולם, כנרת, ככה זה נשמע הרבה יותר טוב.

  2. מאת כנרת:

    עדנה, איזו מהירות. את מוזמנת לקחת אותי איתך, אני מעולה בתוך מזוודות.

    תיכף מעלה במיוחד בשבילך* את הפתיחה שקוצצה, בהקשר זה בדיוק.

    (* וגם כי צריך תירוץ לתלות בו המון תמונות אחרות).

  3. מאת שרון:

    נפלא!
    בעיקר הרקע – הספונטניות, האופי של המטיילות, ואיך זה עובד יחד.
    וכמובן רומא.

  4. מאת ח ל י:

    עונג של, עוד, לילה לבן את והמילים שלך

  5. מאת לירון:

    האם במקרה המסעדה היא ג׳ויה מיה ? האנטיפסטי נראה לי מוכר….

  6. מאת אסנת:

    פעם ראשונה שלי בתגובות. מאותגרת רשתות שכמותי. אין לייק?

  7. מאת כנרת:

    לירון: איזה זיהוי, מוזר ומשונה. כי המסעדה צמודה לג'ויה מיה. למעשה השלט של ג'ויה מיה הוא זה שמשך את תשומת ליבנו, אבל ג'ויה מיה היתה ריקה, וזאת היתה מלאה. אולי הם עובדים, כמו בצבא, עם מטבח מרכזי?

    אסנת: כמו כל כוכבת, אין לך צורך בלייק. נוכחותך כשלעצמה מהווה לייק אחד כללי.