זכרונות מזכרונות מרומא

21 באפריל, 2011
לפני עשר שנים, היינו כולנו בטיול של ירחי דבש באיטליה. חזרנו אחרי עשרה ימים ישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם. דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.
אף אחת מאיתנו לא אומרת את זה בקול רם, אבל בני הזוג שלנו מטיילים איתנו. לא רק ברגשי האשמה והחובה. לא רק כי אנחנו מתגעגעות בשקט, ולא אומרות את זה בקול רם כי זה, נו, דביק. הם נמצאים איתנו כי איטליה היא ארץ של חלומות, שלא ברור אם הם זכרונות ישנים או תקוות.
כשמונית השירות האיטית בעולם מכניסה אותנו לרומא, יש לשתינו פרצוף של מי שנגסו בתפוח וגילו שיש לו טעם אחר, של אגס, או של גבינה צהובה. ולא רק בגלל שהנהגים האיטלקיים עדיין לא למדו לנהוג על הילוכים. זאת לא רומא שאנחנו זוכרות.
אנחנו מסתכלות על העיר מכיוונים אחרים מאלה שהיינו רגילות להן. היא נראית אחרת. אולי כי עברו עשר שנים. אולי כי כבר הספקנו לראות עוד כמה מקומות בחיים, אולי סתם כי נכנסנו לעיר מכניסה אחרת. פה ושם מישהי מאיתנו מקרבת גבות ואומרת: "אני חושבת שהייתי פה פעם", אבל בכל פעם שהגבות מתרחקות
למקומן הטבעי, מתברר שאנחנו לא באמת זוכרות. זאת לא באמת רומא.
רק כשאנחנו מגיעות לרחובות שליד המדרגות הספרדיות, והיא מזמינה לנו קפה וטירמיסו, פניה נאורות. המלון שלהם היה ממש כאן, אלה רחובות מקסימים, ובעצם, היא מספרת, היה להם כל כך כיף כאן שהם לא באמת עזבו את השכונה.
וככה אנחנו משוטטות לנו בעיר, לפי המשימות שהבאתי איתנו ולפי מה שנדמה לנו, מכווצות את המצח כשאנחנו חושבות שאנחנו מתחילות להזכר, ומרפות אותו כשבעצם אנחנו לא. ואם במקרה אנחנו לא זוכרות דברים, כמו למשל, איך מול פונטנה די טרווי התעכבתי מול נעליים שלא יכולתי לקנות בחנויות שמול
המזרקה, והוא הלך לקנות לעצמו את הגלידה הטובה בעולם, כפי שטען מדריך ישראלי לרומא שלא נוטה בכלל לגוזמה, וכשהצלחתי להפרד מהנעליים לשלום והסתובבתי, איבדתי אותו. לא מצאתי אותו במשך רבע שעה ארוכה וטובה, וזה היה הרבה לפני עידן הסלולרי לכל כיס, וקצת אחרי שהתחילו גל סרטי
ההעלמויות המסתוריות.
ואם לנו לא יהיה איזה זיכרון, כמו היעלמות מצמיתה ליד פונטנה די טרווי, יצוץ לו שלט רחוב, ויספר לנו בסרט של מי כיכבה המזרקה המסויימת הזאת. כל
הרומא הזאת, ושאר איטליה יותר ממנה, היא מסע בעקבות הזכרונות שהיו או שלא היו מעולם, ועם זאת אנחנו ממשיכות לחפש את המסעדה שלא תהיה כמו כל
האחרות.
אנחנו כל הזמן נזכרות. בטיול הראשון שלנו, בטיול השני שלנו באיטליה. וכשאנחנו לא נזכרות אנחנו תוהות למה אנחנו לא זוכרות. כל הטיולים האלה לרומא, לפריז, לניו יורק, הם טיולים של זכרונות. אז מה הפלא שכולנו
מחפשים איזו מסעדה אותנטית לא של תיירים כדי לאכול בה? אנחנו מוכרחים שמישהו ינהג כמו בזכרון הקולקטיבי.
השתקפות של ארבעה ציורים ברצפה השחורה של Macro. ציור מקורי: אדריאן פאצ'י

השתקפות ברצפה השחורה של MACRO. ציור מקורי: Adrian Paci

באופן שבו מתארגנים חיי המשפחה שלנו, יש משהו משונה בעובדה שאפשר לעשות דבר משוגע ויפהפה כמו לנסוע לשבוע לאיטליה בהתראה קצרה, רק שגם אם אתה משוגע, ויש לך רעיונות יפהפיים וחסרי אחריות כמו לנסוע לרומא בהתראה קצרה, אתה לא יכול לעשות את זה עם בן הזוג שלך, כי מישהו צריך לשמור על הילדים כשאת מממשת את הרעיונות היפהפיים והמשוגעים והיקרים מדי שלך.

לפני עשר שנים, היינו כולנו בירחי דבש באיטליה. אנחנו חזרנו אחרי עשרה ימים מירח הדבש שלנו הישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם.

דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.

קפה בטרסטוורה. מתיישר לפי הזכרונות הקולקטיביים

קפה בטרסטוורה. מתיישר לפי הזכרונות הקולקטיביים

אף אחת מאיתנו לא אומרת את זה בקול רם, אבל בני הזוג שלנו מטיילים איתנו. לא רק ברגשי האשמה והחובה. לא רק כי אנחנו מתגעגעות בשקט, ולא אומרות את זה בקול רם כי זה, נו, דביק. הם נמצאים איתנו כי איטליה היא ארץ של חלומות, שלא ברור אם הם זכרונות ישנים או תקוות.

כשמונית השירות האיטית בעולם מכניסה אותנו לרומא, יש לשתינו פרצוף של מי שנגסו בתפוח וגילו שיש לו טעם אחר, של אגס, או של גבינה צהובה. ולא רק בגלל שהנהגים האיטלקיים עדיין לא למדו לנהוג על הילוכים. זאת לא רומא שאנחנו זוכרות. אנחנו מסתכלות על העיר מכיוונים אחרים מאלה שהיינו רגילות להן. היא נראית אחרת. אולי כי עברו עשר שנים. אולי כי כבר הספקנו לראות עוד כמה מקומות בחיים, אולי סתם כי נכנסנו לעיר מכניסה אחרת. פה ושם מישהי מאיתנו מקרבת גבות ואומרת: "אני חושבת שהייתי פה פעם", אבל בכל פעם שהגבות מתרחקות למקומן הטבעי, מתברר שאנחנו לא באמת זוכרות. זאת לא באמת רומא.

סדר עדיפויות. אוטובוס שלם התרוקן מיושביו, רחוב נחסם לתנועה, רק לא לשרוט

סדר עדיפויות. אוטובוס שלם התרוקן מיושביו, הרחוב נחסם לתנועה, רק לא לשרוט

רק כשאנחנו מגיעות לרחובות שליד המדרגות הספרדיות, והיא מזמינה לנו קפה וטירמיסו, פניה נאורות. המלון שלהם היה ממש כאן, אלה רחובות מקסימים, ובעצם, היא מספרת, היה להם כל כך כיף כאן שהם לא באמת עזבו את השכונה.

סמטה באזור המדרגות הספרדיות ועץ מתכונן לחג המולד

סמטה באזור המדרגות הספרדיות ועץ מתכונן לחג המולד

וככה אנחנו משוטטות לנו בעיר, לפי המשימות שהבאתי לנו ולפי מה שנדמה לנו, מכווצות את המצח כשאנחנו חושבות שאנחנו מתחילות להזכר, ומרפות אותו כשבעצם אנחנו לא. ואם במקרה אנחנו לא זוכרות דברים, כמו למשל, איך בחנויות מול פונטנה די טרווי התעכבתי מול נעליים שלא יכולתי לקנות, והוא הלך לקנות לעצמו את הגלידה הטובה בעולם, כפי שטען מדריך ישראלי לרומא שלא נוטה בכלל לגוזמה, וכשהצלחתי להפרד מהנעליים לשלום והסתובבתי, איבדתי אותו. לא מצאתי אותו במשך רבע שעה ארוכה וטובה, וזה היה הרבה לפני עידן הסלולרי לכל כיס, וקצת אחרי שהתחיל גל סרטי ההעלמויות המסתוריות. ואולי בכלל גנבתי את הזיכרון הזה מהסיפור שאני כותבת עכשיו.

תא טלפון במלון. אפשר להכנס עם הסלולרי, או לנצל את ההזדמנות ולהתוודות

תא טלפון במלון. אפשר להכנס עם הסלולרי, או לנצל את ההזדמנות ולהתוודות

ואם לנו לא יהיה איזה זיכרון, כמו היעלמות מצמיתה ליד פונטנה די טרווי, יצוץ לו שלט רחוב, ויספר לנו בסרטו של מי כיכבה המזרקה המסויימת הזאת. כל הרומא הזאת, ושאר איטליה יותר ממנה, היא מסע בעקבות הזכרונות שהיו או שלא היו מעולם, ועם זאת אנחנו ממשיכות לחפש את המסעדה שלא תהיה כמו כל האחרות.

אנחנו כל הזמן נזכרות. בטיול הראשון שלנו, בטיול השני שלנו באיטליה. וכשאנחנו לא נזכרות אנחנו תוהות למה אנחנו לא זוכרות. כל הטיולים האלה לרומא, לפריז, לניו יורק, הם טיולים של זכרונות. אז מה הפלא שכולנו מחפשים איזו מסעדה-אותנטית-לא-של-תיירים כדי לאכול בה? אנחנו מוכרחים שמישהו ינהג כמו בזכרון הקולקטיבי.

גבר שאיבד את הראש. וילה בורגזה

גבר שאיבד את הראש. וילה בורגזה

עלים. ואוושת ה

עלים. ואוושת ה

זוג שאיבד את הראש. אבל מצא מלוכה

זוג שאיבד את הראש. אבל מצא מלוכה

וילה, באותו גן, וחידה: איך קוראים לעצים האלה?

וילה, באותו גן, וחידה: איך קוראים לעצים האלה?

קשה לי לראות בקטן

התמדה (של כל הנוגעים בדבר)

עוד מהעצים האלה, הארוכים וגלוחי הגזע, וצלליהם הארוכים אפילו יותר

עוד מהעצים האלה, הארוכים וגלוחי הגזע, וצלליהם הארוכים אפילו יותר

אופניים בשולי הגן. או גלויה ביורו ועשרה

אופניים בשולי הגן. או גלויה ביורו ועשרה

מחוץ לגן. יש עיר

מחוץ לגן. יש עיר

ועדיין בתוכו.

ועדיין בתוכו. יש חיים

גבר עם ספר

גבר עם ספר (וטלפון. שמאפשר לתארך את העדויות הללו לעידן Pre-IPhone)

צ'ק אאוט. לא לקחנו כלום מהמיני בר

צ'ק אאוט. לא לקחנו כלום מהמיני בר


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות מסעות



תגובות:

  1. מאת דודי כליפא:

    איזה יופי. ברור שהם איתנו, תמיד. בכל העולם הם כבר היו איתנו.

  2. מאת אביטל:

    אכן מעורר זכרונות… גם אני ובעלי בילינו ירח דבש ארוך ומקסים באיטליה
    וכשארצה לשוב לשם אדאג לנסוע שוב עם בעלי…

  3. מאת יואב:

    מה פיתרון החידה (סוג העץ)?

  4. מאת רינת:

    מקסים ומעולה, כרגיל.
    אבל למה בני הזוג מטיילים איתכן?
    כל כך מוצלח (ומוצדק!) חופש הדדי, גם מבפנים, מדי פעם. לא ככה?
    כל השחקנים והצחקנים ונשיקות היד המתוקות מהפוסט הקודם לא מסתדרים בכלל עם בני זוג :)

  5. מאת הילה:

    נהדרת את

    לפעמים שוה להיות שכחנית כשאני.. אז כל מקום נראה ממש ממש חדש..