קרואה, לא קרואה / שבוע הספרים שטרם ראו אור

22 ביוני, 2011

 

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

בדיוק התחלתי לקרוא את האחרון של וולבק, ושבוע הספר מציג בפני כל כך הרבה ספרים שאני מוכרחה לקרוא ועכשיו. אבל כתב היד הזה, העותק האחרון שנשאר לה, כך כתבה, הוא עכשיו בידיי, והוא ערוך ומנוקה וכמעט מוגה, לפני תיקונים אחרונים שעוד יש להכניס. הוא רוטט קצת, זז לי בין הידיים. תיכף יורד לדפוס. בקרוב בחנויות.

אז אני מתנצלת בפני ז'ד, הגיבור של וולבק. גם אותו אני לא מכירה, אבל לו לא יהיה אכפת, אני כבר יודעת, ומניחה אותו בצד. ומתחילה לקרוא את כתב היד. רווחים כפולים, הדפסה רק על צד אחד של העמוד. פה עוד תיקון, או מחיקה, או תוספת של מילה או של אות. עריכה שאחרי העריכה האחרונה, נדמה לי. אם שכבת הטיפקס דקה מספיק, אני יכולה להתווכח ביני לביני עם ההחלטה העריכתית הסופית, ולדעת, מניסיון, שהמילה הזאת בטח יצאה מהספר ונכנסה אליו מיליון פעם.

 

לפני שבוע הספר.

לפני שבוע הספר. כיכר רבין מתכוננת

 

 

לפני שבוע הספר II

לפני שבוע הספר II. כיכר רבין מתכוננת, גם אנחנו קצת

 

2. הויתור על אלבומים איננו המחיר הכבד ביותר ששילמנו על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום הדיגיטלי; זהו אובדנו של חדר החושך. ובחדר החושך יש שני רגעים מכריעים, עדינים ככנפי פרפר ושבירים כמותם. הראשון הוא הרגע שבו צומחת התמונה על נייר הצילום שבתוך קערת החומר המפתח. אבל עכשיו, בהזמנתה של אישה זרה, אני עדה לרגע המכריע השני: הרגע שבו מחליטים להוציא את התמונה ולהעביר אותה מהקערה של המפתח לקערה של הקובע.

ואם דווקא עכשיו יפתח מישהו את הדלת?

 

שריפה, אחים שריפה

שריפה, אחים שריפה. שדרות רוטשילד

 

3. אחרי שעה ומשהו על הגג הבניין, אחרי כוס יין וסיגריה, אחרי שרבתי עם החתול של השכנים שלא יברח, לא במשמרת שלי, אני מגיעה לעמוד מאה ומשהו. רווחים כפולים, שוליים רחבים, מעט תיקונים בטיפקס, אנשים, יחסים, אהבה, אבל, חיים, תקווה, נגינה מסויימת.

למחרת בבוקר אני כותבת לה מייל קצר: התחלתי לקרוא, אני מעדכנת אותה. קראתי את הרוב בלילה אחד. עכשיו אני מפסיקה מטעמים מובנים, של עבודה וילדים, אבל אעדכן בסוף הקריאה. והיא מודה לי בחום על העדכון השוטף, על הרגישות לצורך לדעת מה קורה עם כתב היד שלך ברגע שמסרת אותו לעיניים זרות. אני יודעת: כשמישהו מוסר לך את כתב היד אתה מוכרח לעדכן אותו מתי אתה מתחיל לקרוא, מתי אתה מפסיק, מתי אתה עוצר לקפה ומתי להפסקת פיפי, ואם במקרה התעכבת ביום – להזהיר מראש על הפסקת העבודות, ולא לשכוח להתריע מבעוד מועד על המשכן. לשדר מהשטח, כמו בפעם הראשונה שמשאירים ילד עם בייביסיטר. את רוצה עדכונים. את רוצה אותם כל הזמן. את בכלל לא רוצה לרצות אותם, את פשוט מוכרחה אותם. בשביל לנשום. או לכל הפחות בשביל לדעת באילו רגעים בדיוק לעצור את הנשימה.

 

ציור קיר ברחוב דיסנצ'יק בתל אביב

ציור קיר ברחוב דיסנצ'יק בתל אביב

 

4. לא יודעת איך לחתום את המייל שאני שולחת למעצבת, שאליו מצורפים שני פרקים ערוכים מהספר שלי. אף אחת מהסיומות המקובלות לא מתאימה. לא "קריאה נעימה" הלקוני, בוודאי שלא "קריאה מהנה" ההדוניסטי, וחלילה לא "מקווה שתאהבי" התלותי.

עם סיומת או בלעדיה, צריך לשלוח לה כמה פרקים, כדי שתיטיב לחלץ מהם רעיון שממנו תחלץ דימוי או כמה, שמהם תחלץ סקיצות לעטיפה.

וככל שאני משתוקקת לשלוח את הקבצים האלה מהתיקיות הצפונות במחשב, ככל שאני מבקשת להוציא את המילים האלה לאור, להתגאות בהן, להראות מה כבר עוללתי במשך כל הזמן הזה, ככל שאני כמהה לשחרר את הדמויות האלה מעליי, כך אני גם פוחדת עליהן. וגם עלי. שלא יגידו עליהן דברים. שלא יבינו אותן לא נכון. שלא תישרפנה באור היום. שלא תישרטנה בזיזי המציאות. ובעיקר, שלא תעלמנה בתוכה כאילו לא היו מעולם.

 

זוג חסר פנים

זוג (או מרביתו). צילום: הילדה מהתמונה מעל

 

 

 


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, תרבות



תגובות:

  1. מאת שרית:

    ממתינה בסבלנות (ואין לי הרבה) ומתרגשת בשבילך באמת

  2. מאת יובל:

    מה ששרית אמרה. באמת

  3. מאת שרון:

    יש משהו בציפיה המרוגשת הזו, שלך ושלנו.
    מחכה כבר לקבל חתימה בשבוע הספר של השנה הבאה

  4. מאת רוני:

    להקשיב היטב, ולעדכן בזמן הקריאה, ולחשוש לספר הזה שהולך לגורלו, בלעדייך. מוכר וזר גם יחד.
    מחכה בהתרגשות ובשמחה לביכורייך.

  5. מאת טובה:

    חוץ מהקטע הפרפקציוניסטי אולי יש גם רגשות מעורבים מהפרדה הקרבה. אוהבת הכי

  6. מאת אורלי:

    הציפיות כבר התעוררו מזמן, צחצחו שיניים והכול. איכשהו אין לי ספק שזה יהיה מ ש ה ו . והפוסט נהדר, מילים ותמונות כאחד.

  7. מאת סמדר (של פריז):

    בצרפת הם שואלים למה זה לא מתורגם? כי את יודעת, ספר שלא מופיע בצרפתית לא באמת קיים.

  8. מאת דני ססלר:

    אוףף… איזה מתח… נו כבר!

  9. מאת אופקטנה:

    עשית לי מחנקון והתרגשות.

  10. מאת הילה:

    כמה מרגש ספר הביכורים ומילותייך- נפלא איך שאת מלהטטת בהן..
    ב ה צ ל ח ה!