כל נורת ניאון היא קרן שמש / ענת לוין

23 בדצמבר, 2011

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~


חלון. אפשרות של

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

אבל יש לך שלל דמיונות. וימים, ימים, שנים, מול המחשב את מתרגמת מזכרים לשירים, מספרים לחרוזים, מילים רשמיות לרכויות. את מדמיינת שבסתיו כל נורת ניאון היא קרן שמש, שהשטיח המשובץ אפור – אפור כתמים – יותר אפור, הופך באביב אדמה רטובה, רחבה וטובה, שמצמיחה פקעות של נרקיסים, עצי תפוחים ואגסים. סיגליות. שאם תצאי עכשיו מהחדר, וקיץ, תראי איך ים כחול נפרש מכאן ממש עד אופק. ואפילו אוקיינוס. כשחם, את מדמיינת שתכף כולם ייצאו מהחדרים בבגדי ים שלמים, מפוספסים בשחור ולבן, ויחד, מנהלות החשבונות עם העובדים הזמניים, השכירים והמזכירות, השותפים המנהלים עם המנקות, יקפצו להשתכשך פנימה. ואת תשבי על החול החם, תרשמי אותם.

לא תמיד יש זמן לדמיין או לרשום. כי צריך לצלם, לכרוך, לתייק, לאפסן, לשכתב, לטלפן, להנהן, להחתים, לסכם, לארגן, לסדר, לתייג, להפיק, להמתין.

את צריכה ללמוד להוריד את הראש. לוקח לך זמן להבין שבהיררכיה הפטריאכלית הנוקשה, הגברים בחליפות, הנשים ממש יפות, וכאן במסדרונות אתן דגיגות אפורות ששטות מהירות בעקבות מנועי הספינות הגדולות.

אחרי חמש או שש שנים, מודיעים לך שאת עוברת. את חושבת שטוב, תיפטרי מהכתמים, תעלי למרומים של קומה ארבעים, אולי תקבלי אשנב או אפילו חלון, אבל לא, מסבירים לך יפה שאת מיועדת למטה,  החדר יותר קטן, אותו כיסא, אותו מחשב, אותו שולחן, על הקיר תמונה ישנה – חבצלות מים לבנות בנהר. אין חלון. את אומרת לעצמך, החדר נעים. החבצלות. מסדרת קלסרים על מדפים קצרים, תיקיות בארונות. תולה על לוח שעם שירים של רוברט בליי, אלמוג בהר, ישראל אלירז, של לסקר-שילר. תמונות של נשים מצולמות קרובות, מצוירות רחוקות, של תינוקות.

בשיחות הערכה אומרים שאת נעימה כאילו את עשויה קטיפה ותכף תופרים ממך שמלה.

אחרי חצי שנה נעמד בדלת גבר גבוה, ולפני שהוא נכנס, הוא אומר, כאן זה חדר ארבעים ותשע? וכשאת מהנהנת, הוא שואל, אז זה החדר? ואת אומרת, כן. זה זה. עכשיו אתם במשותף. הוא שותף איתך, אתם מדברים על הילדים שלו, על הקטן הגאון, הבכור המוצלח, ואין מה לדבר יותר על חדר משלך, עכשיו יש לך משלך לגמרי מגרה בה את שומרת פתקים חמודים מאנשים שהכרת פה. באחד מהם נכתב, "הייתי כאן ולא היית". מי שכתב אותו כבר מזמן אינו כאן וגם את ישנך אינך. ככה שנים. בסוף, את יודעת, כי כך זה תמיד, הם יביאו אישה צעירה ממך, גבוהה ושקולה ורצינית, שתיקח בקלות את מקומך.

את לא שונאת את העבודה. את תלויה בה. היא מביאה את הבית, את הלחם, את הבגד, את הספרים. וישנם האנשים.

יש לעיתים שהימים מקושטים בשרשראות של התקרבויות, של סיפורים ומחוות, שיחות פתוחות בפינות הקפה. בצהריים יושבות המזכירות, השכירים הזוטרים בחדר אטום עם הדלת סגורה. סביב שולחנות עגולים אוכלים אורז עם שניצל או פסטה או סלט עם המון פטריות, נבטים. צוחקים ומדברים על המצב ומה יהיה, מעבירים את המלח, את הזיתים, על האח הגדול.

את באה משרשרת עובדים מפוארת – אבא שלך היה נהג משאית, אבא שלו היה תופר כובעים, אבא שלו היה נגר, שלו היה רפד, היה חקלאי, איכר. כולם אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות. את נזכרת שכשהיית ילדה אימא שלך הייתה מניחה על המכתבה בחדר הילדים, לפעמים, בחורפים, כשעשית שיעורים, כוס של שוקו חם וצלוחית מזכוכית כתומה עם חמישה חצאי ירחים מסוכרים. צהוב וכתום ואדום וירוק וכחול. והיית בולעת מהר את החצי הראשון, מחברת את הנותרים, כדי שיהיו לך משלך שני ירחים שלמים. שותה את השוקו. עכשיו בצהריים כבר לא מביאים צלחות של ירחים. עכשיו גם הכפות שלך קשות אבל העיניים עוד רכות כמו עיניי לאה שלה, וכמוה, את בוכה בקלות.

לפעמים את בוכה במשרד אבל זה קורה לעיתים נדירות, למשל, כשאת שומעת את הגר שרה בערב שיר ערש בטלפון או כשלילי אומרת ששוב החברת ניקיון מעכבים לה את המשכורת. כשמפטרים או מתפטרים. כשנפטרים חברים וזרים.

ולפעמים העבודה סתם-כך פוצעת אותך. זה קורה בעיקר בשעות של הקרבות העקובים של עבודת הידיים, שאנשים חושבים אותה נעשית בידיהם של אחרים קטנטנים כמו גמדים, בשוליים של שדות המקצועות החופשיים, בחורף הארוך של הידיים העובדות, כשהשטיח מנוקד בשלג נייר עגול שנושר מתוך מחורר, במהדקי שדכן, בשברי אטבים. בתוך השעות האלו של הידיים, השעון זז מאות לאות, ולפעמים, חרב נייר חדה חותכת עור, וטיפה של דם אדום נושרת על השלג, כלומר, יש לך הרבה עבודה. האור הבהיר אוזל אז מהשמיים הכחולים, עובר לחלונות הבתים. זו שעה בה אחרים במנוחה מדליקים תנורים וסירים ואורות. כוכב כסף מקועקע. ואחר כך עוד אחד. עוד.

ובבוקר את קמה ושוב באה ובאה לחדר. שמונה מנורות הניאון דולקות, את מייחלת בליבך שלפחות אחת במהלך היום תישרף, המזגן מקפיא כאילו מוסקבה ותכף שלג אמיתי ישקיט את המסדרונות, בלילה שוב לא באו בנאים נמוכים לפקוח חלון. נשארו לך שבע או שמונה או תשע שעות, חמישים דקות וארבעים ושלוש שניות. את מזקיפה את הראש, מניחה את האצבעות על המקלדת.

כששואלים אותך מה את עושה, את אומרת שאת פקידה. וזו האמת, אבל לא כולה.

כשאת יוצאת, את שוב מגלה שמישהו כבר כיבה את השמש בפוּ והדליק כוכבים נמוכים כמנורות. מסביב אפלולית והמיה. עם כל האנשים שעובדים את חוזרת בערב הביתה. בדרך, בפנקסים או על פתקים, את בונה לעצמך ממילים קטנות, משירים, הרהורים, למחר, אפשרות של חלון. קלים במרחב אתם נוסעים, אתם הנוסעים. לרגעים, בגלל שלדרך יצאתם, כולכם חופשיים, וכשיש לך חלון ממש, את פותחת אותו, ורוח באה כמו כפות ידיים, לתת או להכיל, ללטף או להסעיר, והירחים, וכל הדברים זזים זזים, ואז את ממש מאושרת.

 

ענת לוין זכתה בפרס למשוררים בראשית דרכם (2002), במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב (2006). בשנת 2008 זיכה קובץ השירים "אנה מסתובבת לאט" את לוין בפרס שר המדע, התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, ובהם "הליקון" ו"קשת החדשה". וחודשיים לאחר כתיבת מילים אלה היא זכתה בפרס אקו"ם לשירה, ומעט לאחר מכן גם כתבה את ההודעה/פוסט/שיר הבאים.


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, לחם, עבודה, כתיבה, פרויקטים מיוחדים, תרבות



תגובות:

  1. מאת שרון:

    יואו… חורט עמוק וכל כך. מילים מכושפות להתחיל איתן את הסופש. וכינרת איזה פרוייקט מרגש ומשמח!

  2. מאת זיו:

    אהבתי מאוד את השורה: "אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות״

  3. מאת חגית גרוסמן:

    איזה יופי נשגב. המשיכי לתת לקסם לחדור בעד גופך ולחתום על עוד טקסטים כאלה.

  4. מאת רונית:

    וואו.

  5. מאת עדי:

    את כותבת נפלא. תודה.

  6. מאת מאירה וייס:

    נפלא, ענת. המילים, הדימויים, חוצבים בבשר החי.

  7. מאת ענת לוין:

    תודה רבה לכולם על הקריאה ועל התגובות היפות, הטובות. ובמיוחד לכנרת, שפתחה את החלון…ענת

  8. מאת איריסיה:

    ענת יקרה, איזה יופי כתבת. שירתך פורצת עדינה, נוכחת, נוגעת מבעד לחלונות שאינם, לאור הנאון הכוזב, לכתמים העזובים בשטיח.

  9. מאת רחל ורטמן:

    רישום במלים – ברשימה מרשימה.

    lapin agil

    במונמרטר נעורי הנצח נמשכים
    פייר שר שירים של כל הזמנים
    ומדבר אהבה דרך העיניים
    שמילים מתקשות לאמר
    ריפרוף מבויש חולף על פניו
    כמו מתנצל על הקסם
    שמבטי מטביע אל תוך עיניו
    וכל קסמי פריז מוקרנים בהם
    דואט של מבטים
    אהבה בת שעתיים.

    רחל ורטמן

  10. מאת ענת עינהר:

    יפה להפליא

  11. מאת candy:

    זה כל כך יפה שאין מילים.

  12. מאת מיכל שרייבר:

    וואא. כמה זמן לא קראתי טקסט שעשה לי ככה חידודים חידודים בגוף.
    את מוכשרת.
    מאוד.
    תודה.

  13. מאת עלמה:

    מאוד יפה ומאוד מכאיב איכשהו לקרוא. כי לרגעים נראה שאת שונאת את העבודה ואז בא לי לבוא לשם ולהרוס את המזגן, ולפעמים נראה שאת אוהבת או לפחות מחבבת אותה. לא יודעת. בכל אופן, הטקסט עצמו חזק מאוד מאוד.

  14. מאת ענת לוין:

    זה בדיוק ככה, עלמתי, התחושה הבסיסית אצלי היא שהעבודה המלאכותית גוזלת לי את זמן הכתיבה, שזו העבודה האמיתית. אבל לפעמים יש ימים יפים בעבודה, אנשים טובים, דברים מצחיקים או מוזרים קורים, ויש שם שפע של חומרים שאפשר לגנוב…ואת המזגן הזה צריך להרוס בכל מקרה, אין ברירה, כבר זמן-מה אני זוממת לסתום את הפתחים בטיוטות של שירים (איך בא לי עוגת שזיפים).
    :-)

  15. מאת ענת לוין:

    אני חושבת לסגור את הבלוג שלי ולבוא לשבת אצל כנרת לזמן-מה, זה בית כל כך יפה וחמים ותודה לאנשים.

  16. מאת מיה:

    את פשוט מתנה לאנושות , את עושה אותי מאושרת.

  17. מאת דקלה:

    זה ממש מקסים.

  18. מאת לחם עבודה כתיבה פריז « יכולה לפעמים:

    […] ארזתי מזוודה מלאה מילים (וצעיף וכפפות ומעיל ושמלה) ועכשיו אני […]

  19. מאת יוני:

    נורת ניאון מפיצה אור עדין ורומנטי

  20. מאת ענת מרוק:

    איזו הרגשה מיוחדת להגיע למילים היפות האלו מספר שנים אחרי שנכתבו – כמו להיכנס לחדר ריק שעדיין מהדהדים בו שברי שיחות וחיים שלמים… נזכרתי במאמר מקסים של מרית בן ישראל מתוך ספרה – "סיפורים יכולים להציל" על מוכרת הגפרורים הקטנה וכוחם של חפצים קטנים ורגילים וכוחו האדיר (והמאיים) של הדמיון. מקסים – גם כתיבה וגם הפרויקט אליו היא קשורה.