ואני שותפה סמויה / כנרת רוזנבלום

25 בדצמבר, 2011

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~


משתרגים. פסיפלורה צומחת על עץ אלמוני, בעורפו של בניין המטה של בנק הפועלים

לא מזמן התקשר אלי מנהל משאבי אנוש שלא הכרתי, ועוד לפני שסיפר על המנהל בחטיבה באחריותו שזקוק לייעוץ, הוא פתח ואמר שהוא אהב את הטורים שלי, אוהב את הבלוג, קרא אפילו את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר". התרגשתי, כי כיף לקבל מחמאות וגם טיפה נבהלתי, כי לרגע קצר שני העולמות שלי התנגשו. נפגשו, התכוונתי.

בימים כתיקונם נדמה שאין שום חיתוך בין קבוצת הייעוץ שלי (לקוחות, קולגות, מנהלי משאבי אנוש או אנשי פיתוח ארגוני, אלה שא.ב טרם כתב על שליחותם) ובין קבוצת הקוראים שלי (או הבריכה המילולית, העיתונאית, הבלוגרית או הספרותית, שבה אני טובלת רגליים).

עבדתי בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, כשיצא לאור ספרי הראשון. במוסף "7 ימים" התפרסמה, אפרופו יציאתו לאור של ספרי, כתבה של גפי אמיר על ספרי הדרכה למתבגרות. ובשבוע שלאחרי אותו סוף שבוע הנחיתי, כרגיל באותם ימים, סדנת מנהיגות לצוערים בקורס קצינים.

חוץ מריח של דשא קצוץ וים (בית הספר לפיתוח מנהיגות יושב על צוק נתנייתי מול הים) מסדנאות המנהיגות של הימים ההם, זכורים לי בעיקר ריח הזיעה ושמן הרובים. ולא בכדי: סדנת המנהיגות סוגרת בחדר אחד לשלושה ימים, חמישה עשר בחורים רגע לפני קבלת דרגת הקצונה, אוקיינוסים של שאיפות מנהיגות והשפעה, מוטיבציות, קנאה ותחרות של אריות צעירים, חרדת כישלון ופחד מהצלחה כשל מתמודדים במקצה אולימפי, וכל אלה מבוצרים היטב, בהגנות של גדוד שיריון פלוס גיבוי של כוחות נ.מ. מיומנים. על אלו נוספת ההיסטוריה המשותפת, הקצרה אך העשירה במטענים ובדוגמאות, שהספיק הצוות לצבור במהלך הקורס.

כל מה שנותר למנחה לעשות הוא להשתמש בכל החומרים האלה כדי לעזור למשתתפים לפתח את מה שבאותה תקופה הוא כנראה המימד החשוב ביותר של חייהם – כישורי המנהיגות שלהם; בסך הכל לקחת את הפקעת הצוותית הזאת, של רגשות, הרגלים והנחות יסוד, ולפתוח את הקשרים שבה עד שנבין מה מניע את מי, מי מניע את מה, ולמה בעצם. ואז, לעזור לצוות לשזור את החוטים אלה באלה, כדי שיחד ייצרו – במקרה של סדנת מנהיגות למשל – קבוצה של יחידים, שכל אחד מהם מצליח לשמור על הייחוד שלו, ועדיין נרתם לטובת העמיתים שלו ולטובת ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם.

היינו קוראים לסדנאות "עבודה מתחת לניאונים", להבדיל מההתפתחות הטבעית שבשטח, בחיים האמיתיים. אבל הרגשתי שאנחנו עובדים דווקא בתוך קופסה שחורה או קמרה אובסקורה: סגורים מן העולם, עוצרים לכמה ימים כדי להתבונן בכל החומרים שהחיים מגישים, ושהתוצר הסופי שיופק בסופו של דבר – תכנית עבודה, או סיכום קצר שכל אחד מהמשתתפים ירשום לעצמו על פתק שייכנס, במקרה הטוב, לכיס ליד התחבושת האישית וחסם העורקים – יוכל לתפוס רק את קצה קצהו של מה שהתחולל שם בפנים.

מדי שעה וחצי יצאנו מהחדר הדחוס להפסקה, וכמו היינו דוחפים ברגליים לכיוון פני המים, עולים לשאוף אוויר צלול וריח דשא וים, כדי לחזור בעוד חצי שעה ולצלול מחדש למעמקים. באחת ההפסקות האלה, כשהלכתי לבדוק מה מצב החדרים למחר אצל האדם החשוב ביותר ביחידה – הפקידה שמחזיקה את המפתחות, כמובן – תפסתי אותה באמצע קריאת הכתבה על הספר שלי, במוסף המקומט של סוף השבוע שעבר, שהתגלגל כנראה בלשכה. היא הרימה את ראשה ממנו, הודיעה לי שמחר אאלץ להסתפק בחדר קטן יותר, ואמרה בקול מהורהר: "מוזר, כתוב כאן על איזו כנרת רוזנבלום אחת שכתבה ספר לנערות בגיל ההתבגרות". "באמת מוזר", הסכמתי, ופניתי לשנות את רוע הגזרה, הרי ממש לא לעניין לעבור חדר באמצע סדנה.

*

כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, שאני רוצה לכתוב על הייעוץ הארגוני, שהוא חלק חשוב בחיי המקצועיים ובחיי באופן כללי, ומשום מה, מתקשה לעשות את זה. יש התחלות של פוסטים בלתי גמורים, יש סקיצה לאתר, יש עלון שאותו ניסחתי במשך כמיליון שנה פלוס מינוס, ועדיין אני לא שלמה איתו (אבל העיצוב מהמם, תודו). אבל טקסט-טקסט – אין.

וזה משונה, כי אני אדם של מילים, כי בייעוץ המילים והדימויים הם כלי עבודה ממדרגה ראשונה, וכי העבודה הזאת, המרתקת, מייצרת הררי סיפורים מדי פגישה. ובכל זאת – אני מתקשה.

כי שנים רציתי להפריד. בכלל, שנים חשבתי שצריך לבחור. את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר העיר" כתבתי במשך שנתיים וחצי בלי אישור של ממש מהמפקדים שלי. הייתי אזרחית עובדת צה"ל בימים, וכותבת בלילות ומפרסמת בסופי השבוע. ואמנם פעם התקשר אלי אחד מתתי האלופים שאיתם עבדתי וביקש עצה מקצועית חשובה, המלצה למסעדה ליום הנישואים שלו ושל רעייתו, אבל בדרך כלל ההפרדה נשמרה באדיקות.

אולי כי סברתי אז, בטעות, שזה לא מאוד רציני להיות גם וגם. שרציתי כל כך להיות יועצת ארגונית רצינית ומקצועית לעילא, שחששתי שהכתיבה שלי, שהיא במידה מסויימת אישית, חושפת את טעמיי ודעותיי ורצונותיי ולבטיי וקשיי, עלולה לקרוע חורים בארשת המקצועית שלי. אולי כי הייתי גם שבויה בפנטזיה להיות לוח חלק, מסך לבן להשלכות של הנועצים, ואילו הכתיבה מגלה עלי טפח וטפחיים. רק שכחתי אולי שהייעוץ גם הוא חושף אותי, במידה רבה, בפני הנועצים שלי. ושכחתי שמי שאני מביאה לייעוץ זו לא רק ההיא עם התארים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה ארגונית וההכשרה בהנחיית קבוצות ובייעוץ תהליכי ומערכתי, אלא גם ההיא שכותבת. ושאנחנו, אני והיא, הן אותה אחת בדיוק.

ואולי קשה לי לכתוב על הייעוץ, כי אני נבוכה לדבר עליו במונחי ההשפעה שלו. אני קושרת כתרים לפריז בלי בושה, גם לתל אביב או לערים אחרות, מסוגלת לתאר מסעדות עד לאחרונת מנותיה והנידחת שבפינותיה, וצוללת בלי קושי רב לפנים רבות של החיים, שלי ושל אחרים. אבל לכתוב על הייעוץ, על עצמי כיועצת, על המקום של הייעוץ בחיי, אני בעיקר מתחילה.

כי זה אף פעם לא מספיק מדוייק. או מכיל הכל. ואם אמשיך להתעקש שהפסקאות שמתארות כאן את המתרחש בסדנת המנהיגות יהיו מדוייקות, הפוסט הזה לעולם לא ייכתב.

כי הסודיות המקצועיות היא רק אחת המסגרות ששומרות על הייעוץ, שהופכות אותו למקום המוגן שבו כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.

ובעיקר, כי אלו הם החומרים שלהם. של הנועצים. הם חומרים מעניינים, לפעמים מרתקים. ובאופן משונה, למרות שאני מלקטת סיפורים, מבטים, מחוות גוף, מצלמת (במצלמת האייפון או במילים או בזיכרון) סצנות קטנות שמתביימות להן מאליהן סביבי, אני אף פעם לא עושה את זה במהלך העבודה. אלו הם הסיפורים שלהם. אולי הם מצויינים, אבל אני, אני אוהבת לעשות בעצמי, ושונאת לקנות מוכן.

יש לי שתי מחברות בתיק. אחת של הייעוץ, אחת של הרעיונות שקשורים לכתיבה. למרות שיש לי (ראו הוזהרתם) קובץ שנקרא "שוד בתי הקפה הגדול", אליו אני אוספת משפטים או שברי שיחות שמרחפים מסביבי כשאני יושבת לעבוד בבתי קפה על המחשב, כשאני בתפקיד היועצת, אני כמו מקפידה שכל החומרים יחזרו תמיד לתוך הייעוץ עצמו. מעולם – רק עכשיו אני מבחינה בזה – מעולם לא יצאתי מפגישת ייעוץ ופתחתי את המחברת ההיא, כדי לרשום בה הערה, תזכורת, רעיון, ציטוט, באותו כתב יד נחפז שממילא אף פעם לא אצליח לפענח ממרחק הזמן.

לא מזמן אמר לי מישהו חכם (וזה רק אחד התענוגות בעבודת הייעוץ. יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חכמים), אפרופו משהו שכתבתי, שגם ייעוץ הוא פרשנות של המציאות מהקומה השמינית. ואני מסכימה, וחושבת שכמה חשוב שיש אנשים שזה תפקידם, וכמה כיף שזאת העבודה שלי. אבל עדיין, כשיש משהו שחשוב שאזכור, תמיד אוציא את המחברת המסוימת הזאת בצאתי מבנייני המשרדים.

אני מביטה בכל, במושאי הייעוץ שלי ובעולם סביבי, באותן עיניים, אלה שאינן יכולות להימנע מלראות בכל דבר את הפוטנציאלי ואת הסדקים בכל מה שנראה מושלם, אלה שרואות את התשתיות המבניות, המשפחתיות, המעמדיות, הארגוניות, האישיותיות, התפקידיות ואת האופן שבו הצורה משפיעה על הפעולה, האופן שבו השפה משפיעה על התודעה. אותן עיניים.

מלתחות כבר איחדתי. פעם הייתי מנסה ללבוש את הבגדים הייעוציים-מספיק לעבודה. היום אני משתדלת להדחיק את השאלה הזאת מדי בוקר וללבוש מה שבאמת מתחשק לי. ובכל זאת, שתי מחברות.

אצל חולי אפילפסיה קשים, מנתקים בניתוח את הקורפוס קולוסום, החלק שמחבר בין החלק הימני של המוח ובין זה השמאלי. כשאני חושבת על זה (כשאני כותבת על זה, כלומר), אולי זה בגלל המעורבות העמוקה שלי בכל מה שקשור לעבודה. אצלי הקורפוס קולוסום כנראה עדיין מנותק, אולי כדי שהסערה החשמלית המתחוללת באונה אחת של המוח לא תתפשט לחלקים האחרים. אז בכל זאת, שתי מחברות.

 


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, לחם, עבודה, כתיבה, פרויקטים מיוחדים, תרבות



תגובות:

  1. מאת עדנה:

    שבית אותי בתיאור שתי המחברות, ואני חושבת שאי-נטילת החומרים מתוך עולם הייעוץ היא מעשה אמיץ עד בלתי אפשרי ממש.

    נהדר, כרגיל.

  2. מאת תמר:

    זאת היצירתיות שמחברת בין שני העולמות – הצורך האנושי ליצור ולשמוח בכך , הצורך האנושי לחסות של קבוצה ולצמיחה אישית בתוכה הוא גם מקור של תסכול. היצירתיות שלך שתדע לחבר בין ארגון אנשים וארגון של מילים. הכל למען הסדר הטוב .

  3. מאת אקראי:

    כמו תמיד, גם הפעם הבלוג שלך הוא מקום מפגש מצויין לשבילים שבדרך כלל לא מצטלבים. יופי של פרויקט

  4. מאת טל:

    קודם כל – מרתק, ותודה!
    ואם אפשר גם שאלה – בפסיכולוגיה נרטיבית מדברים על "לספר את הסיפור" ככלי טיפולי ממש (מכירה, נכון?). כשקראתי תהיתי אם שתי העבודות במהות הן שונות, או שהפרסונה הנדרשת בהן ממך צריכה "להראות" שונה.
    כלומר – האם לא יהיה נכון לומר שבעצם בשני הכובעים את מספרת סיפור, מגדירה אותו מחדש, מארגנת אותו אחרת אולי, אבל שהפרסונה שמתחייבת מעבודה כ"כותבת" היא אחרת משל יועצת (שאולי היא מאורגנת, ויעילה, ומסודרת יותר משל כותבת, למשל?).
    מקווה שיצא ברור :-)

  5. מאת חגית גרוסמן:

    לדעתי אין באמת דרך אחרת מלבד שתי מחברות. הכתיבה דורשת התבדלות וייחוד. אך אין סיבה שלא תמצאי את עצמך יום אחד משתמשת בחומרי המציאות כיועצת לבניית דמות.

  6. מאת חגית גרוסמן:

    אני מאמינה שזה גם יקרה

  7. מאת כנרת:

    טל, יצא ברור מאוד, וזאת שאלה חשובה. יש הרבה דברים דומים בין עבודת הייעוץ והכתיבה, כי הרי שניהם סוג של שיח. ונרטיב הוא כלי חשוב לא רק בטיפול ובייעוץ, אלא גם – מאוד – במנהיגות. ההבדל המרכזי בעיני הוא לאו דווקא בפרסונה שאני לובשת – אני לא לובשת, אני אני – וגם לא בסגנון (מאורגן בייעוץ מול אינטואיטיבי בכתיבה, למשל). כי בעצם, גם הסגנון בייעוץ נובע ממה שצריך. כלומר יהיו מקומות שהשפה שתידרש בהם היא שפה מאורגנת ומחוייבת למטרות ולמסגרות, ואילו מקומות אחרים שבה דווקא יהיה כדאי לפנות אל האינטואיטיבי דווקא, אל הייצרי והיצירתי ולפתח אותם בארגון.

    כך שההבדל המרכזי בעיני הוא המטרה (או המטלה); בשביל מי אני עובדת. בייעוץ אני עובדת כדי לסייע לארגון להשיג את מטרותיו, ולסייע למנהלים למצות את כישוריהם. בכתיבה, אני לא עובדת בשביל אף אחד, כלומר אני עובדת לפעמים בשביל עצמי, לפעמים בשביל היופי, לפעמים בשביל איזו אמת, אמיתית או מדומיינת.

  8. מאת טל:

    הבנתי. מענין לאללה.
    הולכת לחשוב על זה קצת.
    תודה!

  9. מאת כנרת:

    חגית, מצד אחד ברור שאין דבר שחולף לידי ולא משאיר עלי משהו; כאדם, לא רק ככותבת. ומצד שני, משהו בתפיסת התפקיד, ויותר מזה – בקצב של העבודה, בטמפרמנט השונה – גורם לי לתייק את החומרים האלה במקומות שונים. זה, וגם מחוייבות מקצועית ששומרת עלי היטב מפני בלבול. (אם כי יאלום סיפר שמטופלים שהוא לא כותב עליהם קצת נעלבים, כי הם חוששים שהם לא מעניינים מספיק. זה לא המקרה שלי, שהרי הנועצים שלי הם לרוב מרתקים ממש. ובכל זאת).

  10. מאת טובה:

    נהנית לקרוא אותך, כל פעם לומדת ממך עוד ועוד. בהקשר של פסיכולוגיה – כתיבה על עצמי לפחות ראיתי את זה הרבה שנים כמו עיסוקים שמה שמשותף להם הוא העיסוק ב"על" ולא העשייה "את". המון סקרנות לגבי אחרים (אבל לגיטימית, מקצועית כזאת) ובעיקר הסתכלות קצת מהצד, מה שמאפשר המון. .. ועל זה גם מקבלים שכר?….

  11. מאת נעמה:

    מעבר להנאה שבקריאה אותך, נתפסה לי העין לשני עניינים – סוגיית בית הספר למנהיגות בבית גולדמינץ בנתניה ולעניין המלתחה. לגבי נתניה, החזרת אותי המון שנים אחורה לתקופת שירותי הצבאי. תודה לך.
    ולעניין המלתחה, זה משהו שמעסיק אותי – ההבדל בין מתלחת העבודה, למלתחת אחרי העבודה (כשאת "מלתחת הבית" צריך להשאיר בבית…) והעובדה שאני כבר לא נהנית יותר ממלתחת אחרי העבודה, שלעבודה אני לבושה כל יום מאוד מאוד "יפה".
    העלון שלך מקסים. יש בו את טביעת האצבע הכה מיוחדת שלך.
    השארת אותי עם נקודות למחשבה. תודה :-)

  12. מאת רינת:

    יוּ, כנרת, כזאת רשומה מטלטלת.
    כל הדימויים מתערבבים – שותפה סמויה, אבל לגמרי לא 'עדה אילמת'; והפסיפלורה, שהיא הטפיל, אבל דווקא היא מקבלת שם בעוד העץ עליו מטפסת נשאר אלמוני בכיתוב לצילום היפה; ובכלל הפסיפלורה הזאת היא הרי עתירת סגולות מיטיבות.
    וכל זה עוד לפני הטקסט עצמו..
    כל כך הרבה יש לך, כל כך הרבה יש בך, שברור שצריך לחלק לשתי מחברות. אין מחברת אחת שתוכל להכיל הכל ברווחה ובכבוד.

    תענוג לקרוא את דבריך הבהירים, היפים והנוגעים ללב. תודה.

  13. מאת ענת לוין:

    גם לויטגנשטיין היו שתי מחברות – אחת כחולה ואחת חומה. אז את בחברה ממש טובה…
    אני חושבת שהיכולת שלך לעשות את ההפרדה הזו ולתת את הזמן והמקום והכבוד לכל אחד מהעולמות, מעוררת השראה. נראה שאת גם אוהבת את שתי המחברות שלך, לא יודעת אם באותה המידה, אבל אוהבת.
    ולמרות שאת מציגה כאן פזל עם חלקים רבים ולפעמים מנוגדים, את נשארת תמיד שלמה אחת. בעיניים של מישהי (אני) שכל חייה עשתה הפרדה מוחלטת בין העבודה (כל מה שרחוק ומנוכר) לבין הכתיבה (כל מה שאהוב ומוכר), זה מרגש נורא.

  14. מאת שרון:

    וואהו, איזה פרוייקט מעורר מחשבה, השראה וקסם. תודה

  15. מאת עדי:

    עכשיו כשאני חושבת על זה, נזכרתי שבאמת הרהרתי כמה פעמים איך את משלבת בין שני כובעייך.
    הזכרת לי את "המחברת הזהובה" של דוריס לסינג. הגיבורה שלה מחלקת את צידי חייה לכמה מחברות.
    וגולדמינץ זכור לי כשבוע הכיף של הקורס.

  16. מאת דקלה:

    כנרת, זה טקסט מפעים. אישי כל כך ועמוק, אבל לא חושפני.
    אפשר לחוש את ההתחבטות ואת הבחירה בכל מילה ומילה כאן, עד כדי כך שעולה התחושה שהכתיבה על כך – על שני העולמות – שני המחברות – שתי המלתחות היא בעצם הצעד הראשון לחיבור ביניהם – גם אם לא ברמה הספציפי של שאיבת חומרים – אלא של חיבור ביניכן. מקסים, מקסימה, מקסימות. אני עוד אקרא את זה שוב.