העבודה זורמת בדמי העצלן / רועי חן

28 בדצמבר, 2011

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

 

פרילנסר בשדרות רוטשילד

 

1

 

"העבודה מחסלת את שלוש הרעות הגדולות: שעמום, פשיעה ועוני."

וולטר

 

בגיל 15 סירבתי לשחק את התפקיד הראשי בהצגת סוף שנה בבית הספר והחלטתי להיות סופר, ממש כמו כל החברים הכי טובים שלי דאז – כאשר אפילו הצעירים שבהם מתו בשלהי המאה ה-19.

בשנה לאחר מכן נשרתי מהלימודים בהמלצת מנהלת בית הספר שמאסה בי לא פחות מאשר מאסתי בה. פצחתי בכתיבת רומן היסטורי (שנשרף כהלכה כעבור 70 עמודים) ולא ידעתי מה עלי לעשות. אודיסאוס קרא לי לצאת למסעות בעולם, אבל הולדן קולדפילד הזכיר לי שבדיוק את אותו המסע אפשר לעשות עם ספר באמבטיה. התפלשתי בחירותי הפתאומית בנחירות עזות אבל הקץ היה שעמום, פשיעה ועוני.

על כן יצאתי לעבוד.

2

 

"אם תהא עושה תהא מוצא."

רבי יהודה אלחריזי

 

מוכר בקיוסק. סיבת הפיטורים: העלמות ארטיקים חוזרת ונשנית ותלונה מקונה שקיבל עיתון עם תשחץ פתור.

מחלק מגבות בברכת מלון. סיבת הפיטורים: אדישות לצרכי הנופשים, זיפים.

מורה לעברית לרעיית אוליגרך. כשהשתעממה מ"דנה קמה", פצחנו בקריאה יחד בקוהלת שהיה אפילו יותר עשיר מבעלה אבל ידע שאין חדש תחת השמש. סיבת הפיטורים: לדידו של בעלה – יש חדש תחת השמש.

שומר לילה בבנק ברחוב לילינבלום. סיבת הפיטורים: שינה עמוקה (מנהל הבנק העיר אותי בבוקר).

היו גם עבודות שמהן לא פוטרתי, אך הן היו חד פעמיות:

תרגום משפות שאיני יודע. ספרו המונומנטלי של נשיא קזחסטן. נכתב בקזחית. שולם בדולרים.

משלחת לבתי קברות יהודיים באוקראינה. תפקידי היה לבדר את החבורה ולהמציא סיפורים מפחידים.

 

כושר ההמצאה והמקריות הובילו אותי לעסוק במיני מלאכות נוספות, משונות לא פחות, חלקן רציניות (מורה לעברית בתיאטרון גשר, עורך ספרותי בספרית מעריב ועוד). לא נתעכב יותר. תמיד חשבתי שאני עצלן. כך זה גם היום, לאחר שתרגמתי 6 ספרים, מעל 30 מחזות, וכתבתי שני ספרים בעצמי. לצערי תרגום פרוזה או כתיבה הם לא תחומים המאפשרים לעוסק בהם להתפרנס בכבוד בארצנו. גם לטובים שבכותבים ובמתרגמים, אלה שהיו לי מורים ומדריכים רוחניים, גם לאלה שעובדים בחריצות שאין כמוה.

אם כן, כעצת הרבי עשיתי, ואף מצאתי, אך לא יצאתי נשכר. כספית הכוונה.

 

 

3

 

"אנחנו נחיה, דוד וניה… אנחנו נעבוד…. וכשתבוא שעתנו נמות בהכנעה, ושם, בעולם הבא, נספר כמה סבלנו, כמה בכינו והאל יחמול עלינו."

סוניה, מתוך "הדוד וניה" מאת צ'כוב.

 

הגיעו שנים אחרות, התמתנתי, לפחות למראית עין, ומצאתי עבודה. במשך חמש השנים האחרונות אני משמש כדרמטורג תיאטרון גשר לפרנסתי. במקביל אני כותב פרוזה. לפעמים מתרגם פרוזה. זה אושר גדול. מזדמן לי לשלב בין שתי האהבות: ספרות ותיאטרון. כשאני מתייאש מהכתיבה, מאבד אמון בעצמי ובאותיות, שוקע בבדידות, מתחרש מהדממה – אני מוצא מזור בתיאטרון. וכשהתיאטרון מתיש אותי בקבוצתיות הרועשת, במלחמות האגו, ברצון לספק את הקהל – אני חוזר מיד הביתה ומודה לאל שהדמויות שכתבתי ממתינות לי באותה מיזנסצנה בה השארתי אותן והן רק שלי. רק שלי.

אני יודע, זה חטא להתלונן על מצבי ועדיין – כמעט מדי בוקר, כשצריך לקום לתחייה מעולם החלומות ולצאת מהבית לחזרה או להתיישב לכתוב, אני נתקף יאוש. אני חולם על דוד בלתי קיים שמוריש לי את הונו ומרשה לי להישאר לשכב במיטה ולא לעשות כלום. שום דבר. ממש כלום. אולי לקרוא. או לכתוב משהו. אולי פרוזה. אולי קובץ סיפורים קצרים. אולי אפילו רומן. אולי לתרגם משהו. אולי לכתוב עיבוד לתיאטרון. ואז אני מבין שהעבודה זורמת בדם שלי, בדם העצלן שלי! ואני אעבוד, אני אעבוד, כמו סוניה ודוד וניה, ואולי גם עלי יחמול האל בעולם הבא.

 

– רועי חן הוא מתרגם והדרמטורג של תיאטרון גשר. ספרו החדש "תל של אביב – אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות כתיבה



תגובות:

  1. מאת מושיק:

    לפעמים נראה לי שחלום על דוד עשיר שבמותו יוריש לך מחדש את חייך הוא תמצית הקיום התל-אביבי, ולפעמים נראה לי שהדוד העשיר של כולם כבר מת ורק אני עדיין ממתין לו, אבל כנראה שגם זאת בעצם תחושה משותפת.

  2. מאת רונן:

    אהבתי את הסיפור. שיהיה בהצלחה עם הספר.

  3. מאת רונית:

    נהדר. אשריך ותודה

  4. מאת אלכס:

    מקסים

  5. מאת ענת לוין:

    טקסט מצחיק ונכון וחכם. עושה לי חשק להשיג לעצמי את הספר שלך…