מספרת / דקלה קידר

29 בדצמבר, 2011

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

בדרך לבאר שבע. ארבע נערות בדואיות הגיעו במיוחד לשבוע הספר עם עותק של "שלומצי" לחתימה # צילום: דקלה קידר

‏דיאנה

 

עם הלחי בשמשה,

בדרך לסבתא רות,

מחכה תמיד לשלט:

"דיאנה, בית ספר לספרות"

בית ספר לספרות, לסופים והתחלות,

למסתורין ואהבה, והתפתלות של עלילות,

לבגידה וללידה, למלחמה ולויתור, ולנוף, וארצות,

למלים שגם אסור

לרצח ולמתח, ללא ללכת לישון,

לכתיבה ולקריאה עד אור השמש הראשון,

לחרטה ולחמלה, לסליחה ולצער,

והקדשה לאהוּב,

בשתי מילים

בשער.

לא אפריע לה, בעליית הגג האפלולית,

לדיאנה המתקתקת, עם כוס יין מילולית,

בחטף אמצא זווית,

ומעבר לכתפה אביט.

אתפעל מהבריאה, אתפעם מהדמיון,

ואם יהיה לי אומץ,

אולי אציע רעיון.

 

הלחי נפרדת הפעם מהשמשה,

עומדת בפתח, עט ביד ומחברת חדשה,

ולבי מהבהב כמעט כמו השילוט –

הבית ספר של דיאנה

בית ספר לספרות.

 

"שבי שם חמודה", היא קוראת לי בקול רם,

"אני מדגימה פן וגוונים, או או – או גם וגם!"

 

מספריים בידי,

תלתלים על הרצפה,

עד שלא תגיד היא די,

אני גוזרת עוד טיפה.

מרוצה הלקוחה,

אני עושה לה הנחה.

 

את השיר הזה כתבתי לפני עשרים שנה בערך, בסוף התיכון.

כלומר, לא בדיוק אותו. מפאת כבודם של קוראי הבלוג של כנרת קיצרתי כשני שליש מאורכו המייגע, ותיקנתי את רוב החרוזים המביכים. אבל אז הייתי בטוחה שהשיר מושלם, שאני חורזת בחסד, ושכנראה אהיה יהודה אטלס של דורנו. לדבר אחד בטוח לא הייתי מודעת: לכך שאני למעשה מתארת את המצב הקיומי שמולו אעמוד, מרגע שאבחר לעסוק בכתיבה כמקצוע. שכל עוד ארצה לכתוב סיפורים, תמיד אצטרך גם לעשות קצוות בהנחה, וכנראה שגם אם לא אהיה חייבת, בכל זאת אבחר לעשות זאת.

כתיבת ספרים מעולם לא נראתה לי מקצוע של ממש, כמו ביטוי של צורך עמוק ופרטי שלי. איני יכולה שלא לכתוב. ההתבוננות, הניסיון העיקש לפענח את נפש האדם, למצוא משמעות ולנסות לעשות סדר בתוך עולם אפור ואלים, ואולי יותר מכל לדבר עם העולם בשפה שלי – הם תכלית הקיום שלי. ימים שבהם אני לא כותבת הם ימים דהים. ומשום שהכתיבה מזינה צורך כל כך אישי, כפייתי, שבכל ביטוי אחר כנראה היה זוכה לשם של מחלה – מעולם לא היו לי ציפיות שתפרנס אותי ואת בני ביתי, לפחות לא כזו שאוכל להסתמך עליה.

כשאני מרוויחה כסף מספריי, אני יודעת שעשיתי זאת בכבוד (ואני אף מגיבה במסע שופינג מיידי) אבל גם חשה פליאה עצומה.

מבלי לדון בסופרים ובמשוררים של דור החלוצים בארץ, שעבודת הכפיים היתה גם אג'נדה פוליטית עבורם, אריך קסטנר היה פקיד, לואיס קרול היה מתמטיקאי, לאה גולדברג הרצתה באוניברסיטה, ויהושע קנז הנערץ, עבד במשך שנים – ואולי עדיין, בדסק של "הארץ". אולי גם דיאנה, הספרית מהשיר, כותבת ספרים בלילות. מבלי להעמיד את עצמי בשורה אחת עם כל אלה (כולל דיאנה!), כך גם אני מתייחסת גם לכתיבת ספרים. בבוקר אני יוצאת לעבודה במספרה, גם אם המספרה שלי כל כולה עוסקת במילים. אני מתפרנסת מעבודתי כתסריטאית ועורכת תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע, ממפגשים על ספריי בבתי ספר, עבדתי שנים ארוכות בדסק של "דה מרקר", שימשתי כקופירייטרית במשרדי פרסום, ערכתי עד היום לפחות שלושים טקסי חתונה אזרחיים, וגם היום, לקראת סיום כתיבת ספרי החמישי, אני כמעט ולא אומרת לא לעבודה – גם אם היא לא הולמת בדיוק את דמותי הספרותית המדומיינת, כמו עבודות עריכה לשונית או כמו בימים אלה, כתיבת תסריטים קומיים. ובלילה, בשעות גנובות במשך היום, או במעברים בין פרויקטים, אני כותבת סיפורים.

גם לו יכולתי לזכות בפטור מעול פרנסה, כנראה שלא הייתי עושה זאת באופן מלא. מפעל ההזנה הרגשי שלי פועל במיטבו כשיש לו כמה מפלסי חיים לשאוב מהם. עבודה, משפחה, כתיבה, עולמות תוכן ועולמות רגשיים מנהלים בחיי שיחה ערה. וכשיש לי מה לומר, תמיד יימצא לי הזמן לכתוב אותו, גם אם התהליך איטי יותר. כשאין לי מה לומר, שום זמן או שכר לא יסייעו, לצערי.

בעבודה אליה אני קמה בבוקר, המספרה שלי, אני יודעת לעמוד על זכויותי, על תגמול הולם לזמני ולהשקעתי. בכתיבת ספרים, השכר שלי הוא הידיעה שאין דבר חשוב ממה שאני עושה כעת. ואחרי פרסום הספר, שכרי הוא השיחה המתמשכת והעמוקה עם הקוראים שלי. המקדמה הכספית שאני מקבלת על ספר שיראה אור, היא לא התשלום לגן של בתי, כמו סמל לכך שמישהו מחכה לי בזרועות פתוחות אי שם בסוף הדרך.

זו גם כנראה הסיבה לכך שאיני עומדת בחזית המלחמה במבצעים של ספרים על המשקל, ואולי אפילו להיפך. אם עלי לבחור בין רווח גבוה לספר מול קהל קוראים רחב – אני בוחרת בקוראים, ולכן 25 שקלים נשמעים לי כמו עסקה הוגנת בין כותב נלהב לקורא חשדן.

גם אני, כשאני חוזרת מיום ארוך במספרה, רק רוצה להיכנס למיטה עם ספר חדש, שלא העליתי בדעתי שאקרא, ולשקוע בו. ואחר כך לכתוב עד אור שמש ראשון.

0

– דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית. השנה יצאו ספריה "משהו פשוט מסובך" ו"אמא נשארת בגן".

 


תגים: , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, לחם, עבודה, כתיבה, פרויקטים מיוחדים, תרבות



תגובות:

  1. מאת הדר:

    מרטיט. בחיי.

  2. מאת פופה מלפופה:

    נהדרת נהדרת נהדרת.

  3. מאת כנרת:

    באמת נהדרות, שתיכן. גם דיאנה הזאת וגם זאת. ובעיקר החיוניות שנודפת מהמילים שלך, כל האנרגיות האלה, לקרוא ולעבוד ולכתוב ולכתוב, ובלי להתחשבן עם המציאות וחתחתיה, אלא לברך גם עליה. הלוואי עלי.

  4. מאת ענת לוין:

    הלוואי על כולנו, האופטימיות, הנחישות, המחויבות. ובעיקר המבט הזה החזק על העולם.

  5. מאת דודי כליפא:

    אלופה אחת

  6. מאת רוני אשכול:

    וואו, איזה יופי!
    מסתבר שגם בלוג יכול לגעת באנשים…

  7. מאת צפריר:

    איזה חוש קצב נפלא. אפילו בשביל בת-עשרה. את כל כך מחוננת שהלב מתרונן, והטקסט שלך מרגש ופרטי וישר ללב.

    מת עלייך. את פיה פרטית.

  8. מאת מאיה:

    מקסים! ולמטה למטה הית קודם פרסומת להחלקת שיער :)

  9. מאת ליהיא לפיד:

    מקסים. מרגשת.

  10. מאת פייה שימושית:

    כמה מרגש לטעום לרגע את העולם שלך, על שני צדיו.
    ויופי שספר חמישי בדרך!