לחם, עבודה, כתיבה // פרויקט חגיגי

15 בפברואר, 2012

(פורסם במקור בדצמבר 2011, וכאן אסופות כל הרשימות המשתתפות בפרויקט).

 

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

– – –

שורת כותבים משובחים מספרים כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה (והסיכום) לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית".

דקלה קידר מספרת על כתיבה כחלום רומנטי, שהעבודה והפרנסה היא חלק אינטגרלי ממנו.

רועי חן על הבריחה מהתיאטרון אל הכתיבה ומהכתיבה אל התיאטרון ועל החשק פשוט לישון.

חגית גרוסמן על הכסף, צואתו של השטן, שדווקא מאוד מעריך משוררות חרוצות.

עדי עסיס כבר תרם במשרד. את גופו. וברכות על הזכיה בפרס אקו"ם.

ענת לוין (שבינתיים זכתה בפרס אקו"ם) על הפואטיקה של חיי המשרד. וחודשיים אחר כך הפציעה אצלה עם ההודעה המרגשת הזאת.

ענת עינהר, על ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את עצמה לכתיבה גם אם כלום לא יקרה אם לא תפרסם עוד ספר.

ואני – על שתי המחברות שלי בתיק, שתי האונות, שאחת מוקדשת לייעוץ הארגוני ואחת לכתיבה, ולמה חתכתי את האיבר שמחבר ביניהן.

– – –

בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

ואם כתוב באיזו שנה נולדו ובאיזו עיר, הרי שרוצים לספר לנו עליהם. ואם כתוב גם בכמה הפגנות הוקראו השירים שלהם (שיריו של אלמוג בהר הוקראו בשתיים לפחות) ועל אמצעי ההבעה הייחודיים לכל אחד מהם ('האפיפורה ההימהומית של אנה הרמן'. סליחה, לא יכולתי להתאפק; משפטון יפה כשלעצמו, כמעט כמו האפיפורה המדוברת), הלא מן הראוי לכתוב במה הם עובדים?

ואולי לא. אולי השירה, הספרות, האמנות, הן שכבות חיים נפרדות, בדולחיות, שאין ביניהן ובין החיים קרומים חדירים. אולי אסור לה, לאמנות, להתלכלך בשאלות פרקטיות של חשבונות חשמל, של מטלות משרדיות, של רשימות מכולת ופרעון חובות? אלא ששירי הנבחרת, כמו גם חלקה המכריע של הספרות והשירה בנות ימינו, עוסקים בדיוק באלו: בעוולות חברתיות ופוליטיות, בתלאות הגוף והנפש, בבעיות של עובדים זרים, בקשיי פיריון, ואיך לא – גם בדאגות פרנסה: "קום, קום", משוררת אורית גידלי, "עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזור במזודה מלאה נתחבק, הילה אחוזה בהילה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה." (מתוך "הילה אחוזה בהילה").

אורלי קסטל בלום, אחת הסופרות המבריקות, המקוריות והמצליחות בישראל, מבכה את עוניה (היחסי, בואו נעזוב את זה רגע). בראיון העצוב/שערורייתי/אורלי קסטל בלומי שנתנה לשי גולדן (וכדאי לקרוא גם את מה שמנחם פרי כתב על הראיון הזה), היא מספרת שהיא למעשה לא מצליחה להתפרנס. "ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום", כותב גולדן, "החלה לאחר הגירושים מגדי בלום בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה, לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר… אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין")".

האם סופרת מוכשרת כקסטל בלום צריכה להיות פטורה מחובת הפרנסה? בהנחה ששוק הספרים ושלוחותיו (סדנאות כתיבה והרצאות) לא מצליחים לספק לסופרים – גם למצליחים שבהם – פרנסה מספקת, כזאת שתאפשר להם להתרכז בכתיבה, האם על האמן לשנס את מותניו ולצאת להתפרנס, גם אם העבודה לא מסבה לו עונג, גם אם הזמן שמוקדש לפרנסה יחסר ליצירתו ואולי יפגע בה? זאת שאלה אישית וגם חברתית. והיא הולכת ומסתעפת: ומה עם החומרים של החיים, שהולכים ומצטברים ונערמים ככל שאתה מתחכך בהם, בחיים? זה חלום, הפטור מעול הפרנסה, אבל יש מי שעבורו הוא עלול להתברר כסיוט.

במציאות רוב הכותבים צריכים לעבוד; לפרנסתם, או משלל סיבות אחרות. בימים הקרובים יפורסמו כאן טורים, מכתמים ושירים של כותבות וכותבים מוכשרים, רבי זכויות, שיעסקו בקשר שבין עבודתם לכתיבתם. וגם אם הפעם השי לחג של קוראי "פריזאית" מגיע עטוף בנייר עיתון ובלי פוטפורי וסרטי סאטן, אני מקווה שעבודה ויצירה, מציאותיות ויומרה ייכרכו בו ביושר שיהיה גם הוא מעורר השראה.


תגים: , , , , , , , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, לחם, עבודה, כתיבה, פרויקטים מיוחדים, תרבות



תגובות:

  1. מאת שרית:

    אני יכולה לפתור לך חידה אחת. אלמוג בהר מלמד בתיכון ובמכללה ועושה דוקטורט (הוא אח של מנהלת המשרד שלנו – הכבוד!!)
    איזה יופי טופי של פרוייקט

  2. מאת אורי:

    נראה מרתק- מבטיח לעקוב.

  3. מאת שרון:

    התגעגענו אליך.
    כמה טוב לשוב הביתה -לפריזאית לכבוד חג המולד

  4. מאת חצב:

    עם כל אהבתי אלייך, יועצים ארגוניים עושים לי פריחה.

  5. מאת כנרת:

    זה בסדר. גם לי יש אלרגיה קלה למי שמבקר בעילום שם.

  6. מאת אלכס:

    הכותרת והאווירה של הדוחק הזכירו את a christmas carol, נחכה לראות אם גם פה העתיד יהיה יותר טוב

  7. מאת יובל:

    תסלחי לי על האוף טופיק אבל מאד התרשמתי מהשימוש המושכל בפונטים במסמך הפידיאף. פשוט תענוג. אם כל היועצים הארגונים היו מבינים בטיפוגרפיה כמו שאת כנראה מבינה, העולם הזה היה נראה הרבה יותר טוב (וידוע הרי שפאוורפוינט זה השטן בהתגלמותו).
    זהו.
    חג שמח!

  8. מאת כנרת:

    יובל, זאת מחמאה נפלאה, אבל היא לא שייכת לי אלא לסטודיו עינהר. אבל גם אני שותפה לעמדתך בעניין הפאוארפוינט, ולא רק מסיבות אסתטיות, אלא גם מטעמים של שבלוניות שהוא מזמין בניסוח רעיונות ובהצגתם.

  9. מאת יובל:

    יועצת ארגונית שמשתמשת בסטודיו לעיצוב (ועוד סטודיו עינהר) זה כבר בכלל מרשים…

  10. מאת שרון:

    כרגיל מביאה מילים מרעננות ורעיונות מרגשים ובטח מעורר השראה, הכי.
    סקרנית ומבטיחה לעקוב מקרוב. תודה!