קצרות | השבועי 2

2 בנובמבר, 2012

 

איור: יזהר כהן

 

Aya

"אני איה, דרך אגב", היא אומרת למר אוברבי (אוברבו!) באנגלית ישראלית, כשהיא נוהגת אותו במכונית בדרך מנתב"ג לירושלים. "איה", היא חוזרת, ומטה את ראשה הצידה, לעבר הכתף, כמו קידה חיננית, מודעת לעצמה ולנסיונה למצוא חן.

השבוע התקיימה הבכורה החגיגית של "איה", סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן נון שהוא גם ההפקה הראשונה של יעל אבקסיס. איזה מעשה טפשי ואופטימי, להפיק סרט של ארבעים דקות. הרי זה בערך משכן של ההנחיות לבייביסיטר החדשה לפני היציאה. ואיזה אומץ. כי זה האורך המושלם בשביל הסרט הזה, אין בו דקה מיותרת, ובסיומו, כשנדלקים האורות, הגוף שבע מהדרמה הקאמרית (המכוניתית, למעשה, נהיה זן כזה של דרמות, מכוניתיות) המדויקת והמלאה. המשחק של שרה אדלר מפעים ושותפה לנסיעה ולסרט, אולריך תומסן, מצוין גם הוא. הכימיה, הפיזיקה והאלקטרוניקה הרוחשות במרחב הזעיר שבין איה ומר אוברבי, קושרות ביניהם חוטים דקים, פורמות אותם וחוזר חלילה.

לא רק ש"איה" זכה לשבחי הביקורת, אלא הוא עושה את הבלתי אפשרי, ובעידן שבו סרטים מתארכים לשעתיים, מתרחבים ליקומים אלטרנטיביים ומתנפחים לתלת מימד, הכל כדי להפוך את ההליכה לקולנוע ורכישת הכרטיס למוצדקות, "איה" עולה עתה – ארבעים דקות, קלוז אפים וצילומים פנורמיים של הכביש המהיר לירושלים – להקרנות מסחריות בקולנוע "לב". כי האורך לא קובע, האורך המתאים קובע.

 

 

לאקאניאני

היה לי חבר שהיה קוטע שיחות טלפון בלי להתריע, בלי להתנצל, בלי להמציא תירוצים. פתאום היה אומר "ביי", אולי מרכך מעט ב"טוב, ביי", וסוגר. זה היה תמוה, משעשע, לפעמים גם פוגע. היום, כשאני אני משכללת את מיומנות תמרון דרכי לסיום פגישות ושיחות, אני קצת מקנאה בו, גם על שהבין מיד מתי מיצינו, וגם על שידע לחתוך בנקודת הזמן המדויקת, בלי בושה, בלי אשמה.

לאקאן, כך אומרים, היה חותך את הפגישה הטיפולית בדיוק ברגע השיא. אבל בכל מקרה מחייב על שעת טיפול שלמה, אגב.

העיקרון הפיטרי מתריע כנגד התופעה הידועה שבה אנשים מקודמים עד למשרה אחת מעל זאת שלה הם מוכשרים, וחברים שלנו טבעו את השאלה הרטורית "קצת קל אז נשברים?", בהתייחס ליישום המשפחתי של אותו עיקרון, הנטיה להביא לעולם ילד אחד יותר ממספר הילדים שאיתו אתה יכול להתמודד בכבוד ובהנאה.

לו היו אומרים לי באיזה דיוטי פרי אפשר להשיג את היכולת לזהות את הנקודה המסוימת שבה צריך לעצור, לא להכביר, לא לחזור על עצמך, לא לטשטש את מה שכבר הושג ודויק ולא – לא! – למצוא כמה וכמה ביטויים נרדפים לאותו הדבר בדיוק, הייתי טסה לשם תיכף ומיד. כי יש מי שהתברכו בחוש טעם, אבל לפעמים די בחוש מידה.

לו רק יכולתי לטעום מהעוגה ולהשאיר אותה כמעט שלמה, פשוט כי כבר הבנתי בביס הראשון עד כמה היא טעימה –

הצמצום, כמו גם היכולת להשאיר לקטיעות, לרווחים ולשתיקות לפעול את פעולתם –

 

ליקי

השבוע נפתח בלוויה. ליקי אגינסקי, עיתונאית וכותבת מוכשרת מתה בשנתה, "המוות שאתה מאחל לעצמך, אם אתה בן שמונים", כמו שאמר חבר שפגשנו שם.

ובכל זאת, איזה כוח משיכה יש למוות פתאומי, של גיל 27, או 47, או 58, רצוי על הבמה; להתחשמל מהגיטרה מול קהל מעריצים, או לעזוב את העולם בתאונת מטוס, בריחות אפטר שייב. יש משהו פואטי או רוקנרולי בלעשות קריירה קצרה וזוהרת ולהעלם, בהתחמקות מגסיסה איטית, מייסרת ומנוולת, שהיא מנת חלקם של רוב בני האדם, עם התקדמותה הפרדוקסלית של הרפואה. מפתה לחתוך מכאן לפני הקמילה המביישת, אובדן ההוד וההדר.

אבל למרות שאלגנטי יותר לפרוש בשיא, כוח ההתמדה, מתברר, הוא אחד הכוחות האנושיים החזקים בעולם.

היכרותי עם ליקי היתה שטחית, אם להכיר את בעלה של מישהי לא נקרא להכיר.

במשך כל סוף השבוע שלאחר הידיעה מהפכת הקרביים על מותה, הפכתי והפכתי – הצער, צריך לעשות איתו משהו, גם חוסר האונים – ובסופו הבנתי, שלא הבנתי כלום. שאין למוות שום משמעות. שכל מי שאומר "אף אחד על ערש דווי לא הצטער על שבילה יותר מדי בעבודה", מעולם לא עבד על משהו שחשוב לו ממש (ליקי שקדה במשך שנים על רומן. זה כשלעצמו מכווץ את הבטן). שכל האמרות על לחיות עכשיו כאילו זה יומך האחרון, הן שטות מוחלטת, במיוחד כשיש לך ילדים*. שלמרות הגסיסות המנוולות, ארוכות השנים, שבהן חזיתי ממרחקים שונים, אולי כדאי שיהיה לך עוד זמן, גם אם הוא רצוף סבל וידיעת מוות.

וגם ליקי, שלא הספקתי להכיר, שאמרו עליה שהיא היתה בשלנית אדירה ובעלת הומור מקאברי מצוין, אולי חשבה ככה, אחרי הכל, למרות שהיא נראתה אחת שיודעת לדפוק כניסה, וככל הנראה גם לעזוב בדרמטיות, אפילו ליקי בוששה להגיע ללוויה שלה עצמה. וככה, ישבנו בבית העלמין ירקון, על גבעות מדושאות ומוצלות, מוקפים בפרויקטים של תמ"א נצח, קברים חדשים נערמים סביבנו בקומות-קומות, ושומעים עוד קצת על ליקי מכאן ומשם, ומחכים לה, שתגיע, כדי שנוכל ללוות אותה בלכתה.

 

תינוקי. מילים: מאיר גולדברג

 

סליפ סייקל

מזה כמה לילות שאני מנסה ליישם את עקרון הפרישה בשיא, במקום מיצוי הפוטנציאל כולו. Sleep Cycle היא אפליקציה שעוקבת אחרי דפוסי השינה שלי, יודעת מתי אני מוכרחה לקום, אבל מעירה אותי מעט קודם, כשהיא מזהה שמיציתי את שלב השינה הקלה, שממנה הרבה יותר קל להגיח אל הבוקר ואל העולם מאשר מתוך שנת ה-REM העמוקה.

טליה מדווחת שזה שינה את חייה, או לפחות את הבקרים שלה. אני עדיין לא בטוחה שאני באמת מזנקת מהמיטה טעונה באנרגיות חיובית, חופשיה מקורי שינה. אבל הצלצולים שבאים עם האפליקציה מלטפים ברכות, וחוץ מהסקרנות הביזארית ששובעת בבוקר כשמביטים על תיעוד דפוסי השינה שלי – אני לא אוהבת שעוקבים אחרי, אפילו לא כשזאת אני שעוקבת אחרי – אני חושבת שמה שממש משמח אותי בכל העניין, זה שמישהו – טוב, משהו – משגיח עלי בשנתי.

 


תגים: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות תרבות



תגובות:

  1. מאת טובה:

    היום, כש"פחות הוא יותר", אנחנו מבינים שאיכות חשובה יותר מכמות ושאחרי שממצים משהו כדאי לעבור לדבר הבא גם כדי להשאיר טעם טוב ממנו. אבל, יש גם את הצד השני. לפעמים צריך להיות שם יותר, אפילו יותר מדי כדי לקבל תובנות חשובות, כדי לתת לתהליכים להתפתח ואת זה מגלים לרוב במקרה, כשמבלים עם מישהו באופן כפוי יותר מדי זמן. קורים דברים שלא היו קורים אחרת.

  2. מאת ח ל י:

    זה מ א ד משמח שאת עומדת בהחלטות שלך והנה, יום שישי וטוּר.
    אני רק מזכירה לך שאני רגילה שיש לי טור יומיים אחריך, אז אם זה קורה, זה יהיה משמח עד מאד. מאד מאד.

    ב"איה" הנפלא ובליקי כמה-כמה-עצוב-ומיותר עמדנו יחד, להפסיק בזמן לעולם לא אצליח כנראה ואת אפליקצית הקסם שבהתעוררות רגע לפני שהיא הופכת לתעוקה אני מיד מנסה, בהנחה שיש אותה לבלקברי, סליחה, לטרקטור הזה.

    ברוכה השבה :)

  3. מאת שרית:

    הנה שאלה שמטרידה אותי כבר כל כך הרבה זמן – מתי יודעים שמספיק. הנקודה החמקמקה של ״די״. למרבה הצער, מסתמן שאני מסוגלת לאתר אותה רק באחרים. אז רשמתי לפני – איה. אה כן, והפוסט מקסים (התיקון האוטומטי גורס פוסטמודרני…)

  4. מאת סמדר:

    זו לא קצת קורבנות של קצב זמן ממילא עמוס? הדיוק הזה… ואם כל הזמן מחפשים את ה"די" מפסידים הרבה לא?
    בצרפתית יש משפט שאומר "צריך לדעת לקחת את הזמן"…
    ועם כל הכבוד ללקאן, בתהליך פסיכואנליטי אמיתי, שחוזר על עצמו שלוש פעמים בשבוע ואורך חצי שעה והוא אסוציאטיבי חשוב מאוד לדעת מתי להפסיק כדי לתת למטופל לצאת עם התובנה הזו. אבל זו גם צורה אכזרית מאוד לקטוע תהליך של התערטלות נפשית ורצוי לעשות אותה בעדינות ולא מתוך חוסר סבלנות שמנצלת את סמכות המטפל.
    נחמד מאוד שחזרת!

  5. מאת רונית:

    הו, איזה חלום זה יהיה, לדעת מתי מיצינו, ולא "למצוא כמה וכמה ביטויים נרדפים לאותו הדבר בדיוק".
    בפוסט הזה עברת הלאה בדיוק כשמיצית, ועשית זאת בהצלחה מושלמת. אחד ה- אם לא ה- פוסט היפה ביותר שלך עד היום. ואמנם זה מוות לא קרוב כל כך, אבל גם מחשבות על שאול אברון עלו לי בקריאתו. ועל סופי קאל שהיתה עוקבת אחרי עצמה, גם לא בשנתה.

  6. מאת טלי:

    זוהי מהות הורית עמוקה, הליווי הזה בשנת.
    ילדים המפחדים מן החושך מן העזיבה העצמית מהשליטה ןההשמטות אל תוך העייפות
    נהנים מההחזקה שבידיעה כי ההורים שומרים אליהם בשנתם.
    פוסט מקסים .
    נדמה לי כרגע שאין סיכוי בכל העולם שהייתי שורדת טיפול לקאניאני

  7. מאת ענת:

    עברתי במשך יותר משנתיים טיפול לקניאני – חוויה מעשירה ומחזקת ומאד אלגנטית(עם הספה והכל על ידי מטפלת שלמדה מהמאסטר בעצמו בפריז) – היו גם פגישות שערכו דקות ספורות והן היו המשמעותיות ביותר. אומנות התמצות. תודה על הפוסט.