שבע בום / לא עוזבת את תל אביב (בינתיים) | השבועי 3

17 בנובמבר, 2012

 

איור: יזהר כהן

מטען לנייד.

תחתונים, שני זוגות לאדם. גרביים, כנ"ל.

סט בגדים אחד לנפש, פיג'מה אחת, אבל שתהיה מחממת, לא עושה בושות, ושיהיה אפשר לרוץ איתה במקרה הצורך.

נעליים לכולנו, מסודרות ליד הדלת.

מחשב, כן או לא?

לא. אז לגבות. ומה נעשה עם ההארד דיסק? נשאיר כאן?

***

"

מצבה הבטחוני של ישראל

מזכיר יותר מכל ישיבה בבית שימוש בלתי-נעול

עם יד לוחצת על הדלת מבפנים

"

("תצפית גיאולוקאלית", דוד אבידן, עמיר בדיוק העלה לפייסבוק).

***

מי שגר בבית שמוקף חלונות ועצים, שלא יסתכסך עם מי שזורק אבנים, או טילים.

או עם עטלפי הפירות שהתחילו בזמן האחרון לטנף את השמשות שלנו.

***

אקמולי. אין לדעת.

טבעת נישואין.

צריך להיזכר איפה חונה המכונית. יש דלק.

ספר?

פנס.

***

סירנות עולות ויורדות. זה נשמע כמו בדיחה. רחוק, ציני.

נזכרים במהירות ויוצאים החוצה לחדר המדרגות.

אין ממ"דים ולא חדרי בטחון וגם לא מקלטים בבניינים שנבנו לפני מאה שנה כמעט.

נזכרים עוד קצת, ויורדים עוד קומה. פוגשים את השכנים. אני בפיג'מה, ובא לי למות. שומעים נפילה. בא לי לחיות. בעיקר בא לי לדעת איפה הילדה שלי, שהיתה אמורה לחזור מחזרת המקהלה, אבל האמא שבתורנות ההסעה השבוע עצרה בדרך גם לאסוף את בתה הגדולה מחבר. ביג מיסטייק.

רצה הביתה להביא טלפון, מפתחות, ארנק, מכבה את האש מתחת לרוטב הבולונז. מתפתה להחליף בגדים, מסתפקת בלנעול נעליים, את הזוג הראשון שאני מוצאת, כאלה שלא מתאימות בכלל לפיג'מת הפסים, כאלה שאי אפשר לרוץ איתן לשום מקום. חוזרת בריצה לקומה השניה. אין קליטה בשום מקום.

נזכרת. ווטסאפ. הן, שלוש הבנות והאמא המסיעה, היו בצפון העיר בזמן האזעקה, חוזרת הקליטה. אבא מרגיע ילדה מרחוק בטלפון, אני משתדלת לחזק את אמא שלה בווטסאפ. סומכת עליך, מותק, סעי בזהירות. פקקים על דרך נמיר, פקקים על אבן גבירול.

ילדה מגיעה הביתה בריצה ובבכי מר.

***

בעודי כותבת על הנפילה של אתמול, עוד אזעקה. נפילה בקול רם.

***

יפורקו לאלתר כל המזגנים שהדלקתם מלווה בקול חריקה דק ועקבי, מנועי האוטובוסים הנוהמים בגובה אחיד, סירנות של מכוניות משטרה שמבקשות שיפנו להן דרך בלי סיבה טובה; כל מה שגורם לך – ששכנעת את הילדה הבוכה שהכל בסדר, שנהנית אפילו מהתאספות השכנים הלבבית בחדר המדרגות בקומה השניה, שחזרת הביתה וחזרת לעמוד ליד השיש לקחת לעצמך מהתבשיל שהכנת אתמול אבל כבר לא היה לך תיאבון – להפנות בחדות את הראש אחורנית, להבין במבט האם הוא שומע את מה שאת שומעת, לפענח, ולהבין שהכל בסדר. כרגע.

***

אתמול, לראשונה בחיי, חטפתי התקף פאניקה שלא היה עוד כמותו. אני לא נבהלת בקלות. נבהלת, כן, מהדברים הקטנים של החיים: מג'וק, מנפילה של אחת הילדות על ברכיים, מרעם שמפרק את העולם, ממישהו שמתגנב מאחורי כשאני שקועה בקריאה. אבל בגלל האופטימיות הפתולוגית שלי, אני לא נבהלת לעומק.

אז אתמול, כשחזרנו מהקומה השניה, ונכנסתי להתקף של בכי והיפר ונטילציה, ראשון בחיי, אגב, אפשר היה לחשוב שזאת בהלה; אמנם כבר זרקו עלי סקאדים וגם קטיושות ונדמה לי שגם פצצות מרגמה פעם (סלחו לי אם חטאתי למונחי הבליסטיקה המדויקים) אבל אחרי הכל, זאת הפעם הראשונה בחיי כאמא, שבה אני נמצאת תחת התקפת טיל(ים).

אבל לא, זאת לא היתה בהלה. לא חששתי לחיינו. אולי האופטימיות שלי היא טמטום, אבל לא נראה לי שנמות מפאג'ר.

זה היה אבל. אבל עמוק על כך שאלו הם חיינו. שזה העולם הכי טוב שהצלחנו לארגן עבור הילדות שלנו. ככה, חמש דקות אחרי הטיל הראשון, הבנתי. אולי ניסע עכשיו למקום עם עם מקלט, או אולי לצפון, או אולי מה שמסומן כרגע מחוץ לטווח האש. ארזתי תיק, הכנתי אפשרויות. אם זה יהיה רציני, אולי אפילו ניסע לפריז. אני לא שייכת לשום משק לשעת חירום, פרט לזה של המשפחה הקטנה שלי. אז אולי ניסע מכאן. אבל הרי תמיד נחזור. וזה תמיד יכול לחזור.

אנחנו לא צריכים לחיות ככה. אין לי שום כוונה להתחרות עם תושבי הדרום, תושבי הצפון, או עם עצמי של מלחמת המפרץ (שנת 91, רמת גן. נדמה לי שאין צורך להוסיף). וגם לא עם ילדי קריית שמונה, ולא עם ילדי הלונדון בעת הבליץ (כן, מישהו הציע לקחת הכל בפרופורציות, כי בבליץ היה גרוע יותר. גם בשואה, נודניק. אז מה). אף אחד לא צריך לחיות ככה, גם לא הילדים של עזה, ולא אכפת לי שזאת טענה שאין מאחוריה כרגע (רק כרגע) שום אלטרנטיבה, פתרון מדיני או בטחוני.

***

בטיל השני, בשישי בצהריים, הקטנה כבר לא בכתה כל כך, והיה נחמד לפגוש את כל השכנים, וחוץ מדפיקות הלב והמתח בעור, היה נדמה שחמש דקות, והכל חוזר לשגרה. במבט סיכמנו זה עם זו, שזה, כלומר טיל שני באותה יממה ועל אותה עיר, זה עדיין לא משנה את התכניות שלנו. לא עוזבים את תל אביב. כי בעצם הטיל השני הרבה פחות גרוע מהראשון. וגם אם יהיה עוד אחד –

***

וזה, מבחינתי, גרוע הרבה יותר. להתרגל לזה זה נורא פי אלף מלהיבהל מזה.


תגים: ,
שייך לקטגוריות השבועי, תל-אביב



תגובות:

  1. מאת קוקו:

    הי מתוקה, איזה פוסט אישי נוגע ללב. איזה איור מיוחד מחובר אליו.
    כל כך נכון, כל כך צודקת.
    אולי יישמע מטומטם, אבל אין לנו ארץ אחרת.
    כיוון שלא נעזוב כאן, צריך בכל זאת לעשות שינוי,
    ושינוי זה שלום, שלום קר, פושר, חם, שלא יהיו יותר יריות של אנשי שלטון משני הצדדים.
    שלא מוכנים לשבת ולדבר. אני לפחות הולך לפעול באמת, ומצטער שלא פעלתי עד עכשיו.
    מקווה שלא יהיה השלישי, והרביעי- אי אפשר להתרגל אליהם, די.

  2. מאת נעמי וילנר:

    כנרת, אני כל כך מזדהה!
    איפה השאננות השמחה שלי בגיל 19 במלחמת המפרץ, אורזת מסיכת אב"כ בתיק מקסים ויוצאת עם חברים ל"מדבר", או נוסעים על אופנוע ברחובות הריקים?
    היום בתור אמא, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה – האם תהיה אזעקה כשהבנים שלי בביה"ס/גן? האם יספיקו להגיע לאן שצריך? אתמול עד שנכנסתי הביתה באזעקה הבן הקטן שלי עדיין לא בן 5 כבר היה בממ"ד, הם מתרגלים כל כך מהר…
    ואנחנו?

  3. מאת גלית:

    תודה. כתבת יפה כל כך.

  4. מאת לי עברון-ועקנין:

    מעורר הזדהות מה שכתבת על האופטימיות העמוקה. גם אני כך. ומכל הפוסט הכי שרט אותי הילדה הבוכה, ואולי זה ההבדל בין עכשיו למלחמת המפרץ, שאז, ברוח דבריה של נעמי וילנר למעלה (ולמרות התקף חרדה אחד שאני זוכרת) היה נורא מלהיב ומיוחד שכל החברים התל אביבים באו פתאום אלינו לירושלים.
    שייגמר מהר…

  5. מאת A dome of feathers « My Window – Izhar Cohen:

    […] here it is, translated from the  hebrew original, published on Kinneret's blog […]