ויהי דרור | השבועי 4

1 בדצמבר, 2012

 

איור: יזהר כהן

 

טרם סיימתי את ספרו של דרור בורשטיין. נותרו לי עוד כמה עמודים, אבל הגיע יום החמישי הזה, שבו התחייבתי לכתוב, לפחות מדי פעם, ויזהר אולי מחכה לאיור שלי, ואולי לא.

מאז יצא הספר שלי הצלחתי לקרוא מעט מאוד. זאת היתה רכבת הרים, שאפשרה מעט מאוד השתהות של קריאה. לא היה לי מקום לספוג מילה נוספת אחת. אבל הרגשתי שאני מוכרחה, כמו אדם שיודע שהוא צריך לשתות גם כשהוא לא צמא.

ערימת ספרים מתגבהת ליד המיטה שלי, ובאף אחד מהם לא הצלחתי להתמיד. מאף אחד מהם לא הצלחתי ליהנות. הנחתי אותם בצד, כדי לא לחסל אותם סופית על ידי מצב הרוח הבלתי נהנה שלי. אז ניסיתי, בשיטה הצבאית, מים עם הרבה פטל. קניתי את ג'ון אירווינג החדש וקראתי אותו, חורקת שיניים ומתעצבנת על זה שאפילו על ג'ון אירווינג כבר אי אפשר לסמוך שיישאר חד וציורי ומשעשע ואמריקאי מאוד כג'ון אירווינג. ומתתי שיסתיים לו כבר, או לפחות שייתן הוכחה סופית ונחרצת כדי שאוכל לנטוש גם אותו, אבל לא. התעקש להיות מעניין למדי אבל לא מאוד, ולהפוך ולהיות מעניין יותר ויותר ומעורר מחשבה ככל שאני חושבת שדי, שלוש מאות עמודים כבר אני חורקת עליו שיניים, לא מצאו אדם אחד שיעיז לערוך אותו, לומר לו שדי? או שסיפור? או משהו?

ובסוף הגיע הסוף, ובסוף התברר שגם מאוד נהניתי מהספר הזה. שהוא ספר חכם, מעורר מחשבה, מצייר עולם, וגם מזיז אותך קצת בפנים (גם אם יותר פוליטית מרגשית ממש). ושכן, הוא היה זקוק לעריכה. אבל שלסופר טוב, או לספר טוב, אפשר לפעמים גם לסלוח על שהוא לא מספק לך תיכף ומיד את מה שנדמה לך שאתה זקוק לו.

– – –

ואז נחת אצלי "אחות שמש" של דרור בורשטיין. בין מאות השאלות ששואלים סופר שספרו יוצא לאור היתה גם זו: "לאילו ספרים שעומדים לראות אור את מחכה?". התשובה האמיתית היתה: אין לי מושג אילו ספרים עומדים לראות אור. אבל לא בקלות אני מודה שאני לא יודעת, אז ביררתי, ושמעתי שספר חדש ייצא לדרור בורשטיין ומיד חיכיתי לו. גם כי זאת תשובה אינטילגנטית לומר, גם כי זה קולגיאלי (בורשטיין גם הוא סופר של "כתר"), וגם כי מיד ידעתי שאני באמת מחכה לו.

הראיון שנתן בורשטיין ב"שבעה לילות" הסתיים (מספרת מהזיכרון, אין 7 לילות ברשת) במחשבה של בורשטיין שאולי אין עוד טעם לכתוב רומנים, כי סבלנותם של הקוראים מתקצרת, ונורא קשה, כמעט בלתי אפשרי להחזיק מתח ספרותי מעטיפה לעטיפה.

האם כתיבת רומנים היא מלאכה נכחדת כי אין טעם יותר לכתוב אותם, או כי אין טעם יותר לקרוא אותם?

אם על כתיבה הוא דיבר, אני מבינה אותו. כתיבה היא תלאה ארכנית, מייסרת וממכרת. וכמו הפרעה דו קוטבית, קדושה והעדר תכלית משמשים בערבוביה, נוגסים זה בזה, מגחיכים האחד את השני, ובעיקר אותך, הכותבת. כל כך הרבה ספרים קיימים כבר בעולם, מה הטעם בעוד ספר אחד.

פיליפ רות, שפרש עכשיו מכתיבה (וזה נהדר, שכמו שאפשר לפרוש מאיגרוף, אפשר לפרוש מכתיבה), הצמיד פתק למסך המחשב שלו ובו כתב: "המאבק עם הכתיבה נגמר". "אני מסתכל בפתק הזה מדי בוקר", הוא אמר בראיון, "וזה נותן לי כוח עצום".

ועוד אמר: "כבר אין לי כוח לעמוד בתסכול. כתיבה היא תסכול יום-יומי. שלא לדבר על ההשפלה. זה ממש כמו בבייסבול: אתה נכשל שני שלישים מהזמן. כבר אין לי כוח להתמודד עם עוד ימים שאני כותב חמישה עמודים ואחר כך זורק אותם לפח. איני מסוגל לעשות זאת עוד".

– – –

אז לא.

אני עובדת עכשיו בספריה, שיש בה ספרים רבים, וספרים רבים גם אין בה (באופן משונה, הספר שלי הוא אחד מהם), וגם אם לא תיכתב עוד מילה חדשה אחת, הרי שעדיין יהיו די מילים טובות להזין בהן את עיניי, מוחי ולבי.

סיימתי את אירווינג, והתחלתי את בורשטיין, שאולי כבר עשה צעד אחד של התרחקות מהרומן (ואולי זה לא הצעד הראשון שלו בעצם. גם "קרוב" לא היה רומן קלאסי אלא רקמה עדינה שהוקפאה בחנקן נוזלי ונשתברה לחלקיקים), ויש משהו הופמני בספר שלו. יש בו מוזיקה קלאסית, וזן, וארכיאולוגיה, ושירת ימי הביניים ותפילות יפות שלהרף עין מחזירות אותך בתשובה. ויש בו הורים, אח ואחות, ומחלה ודיכאון, וים כנרת מופיע בו כמעיין של פרא וחידה וטוב.

והוא מענג ומפליא מהרגע הראשון, שרשרת פנינים, פנינה פראית מובילה לאחותה, וכל פנינה שונה מאחותה, ובעלת צורה משונה משלה וברק פנינתי עמוק ועמום, ואין רואים את סופה של המחרוזת או את הדרך שהיא עושה, אבל הולכים בעקבותיה בעיניים מכוסות למחצה ובסקרנות ובאמון, כשהיא בוראת, פנינה פנינה, עולם מסויים מאוד שאין כמותו, ומתוכו מזקקת אמיתות על הקיום האנושי באשר הוא.

ונזכרתי בהרצאה של אריאל רובינשטיין שנקלעתי אליה פעם בטקס חגיגי של חלוקת מלגות (וסליחה אם אני מסלפת, היה זה בימים שלפני היות הגוגל): "מה תועלת יש בכלכלה?". ושמחתי סוף סוף על ההזדמנות להבין מה התועלת בה, בכלכלה, אולי סוף סוף אבין מה הטעם במשוואות ובנוסחאות ובהנחות היסוד המופרכות, ובקביעות הנחרצות העולות מהחישובים. אלא שלאושרי הרב, רובינשטיין בחן תועלות אפשריות ובסוף פסק: שום תועלת בכלל. היא לא מספקת לנו ידע טהור, כפי שהיא מתיימרת לטעון, היא איננה מתארת את המציאות או את ההתנהגות האנושית יותר מאשר אמנויות אחרות, היא לא מספקת תשובות נחרצות, אבל היא יפה, מאוד מאוד יפה.

ואולי די בזה. אולי היות הדבר יפה מאוד פוטר אותו מלהיות בעל תכלית כשלעצמו.

אבל אז, מושך את עצמך במעלה מחרוזת הפנינים, אתה נופל פתאום על עמוד 110 ב"אחות שמש".

"כולם אומרים, זה גיל ההתבגרות, אמר עמוס לריטה, אבל אף אחד לא מדבר על ההורים ועל המעבר שלהם, הקול לא מתחלף ואין פצעונים אז מניחים שהם כבר גמרו את ההתבגרות, אבל זה הבל, נולד לך ילד, והוא מעין מלאך, ודיבורו הוא חצי שיר לפחות, והוא צוחק מתוך שינה, ואז בתוך כמה שנים הכל נגמר, ואתה, שהיית מאוהב במישהו, אמר עמוס, כן, מאוהב עד עמקי נשמתך במלאך, מאוהב במשפטי השיר ובמילים המומצאות ובידיים הקטנות, מוצא את עצמך מול אדם חדש לגמרי, וגם אתה חדש, אבל את זה איש לא רואה, כי איש כבר לא מביט בך כמו שהביטו פעם, והמלאך השתנה והפך לאדם, זה קורה בתוך כמה שנים, בוקר אחד אתה מתעורר ו-, וגם אתה היית פעם מלאך, ואתה מבין שהיית גם אתה פעם מלאך ושאיש כבר אינו זוכר את זה ובמיוחד לא אתה, היחידים שיכולים אולי לזכור הם הוריך, אבל הם כבר אינם. המלאך נעלם, המלאך תמיד חוזר על עקבותיו, המלאך נשאב אל גן עדן ונועלים אחריו את השער ומה שיוצא, מה שנפלט משם, זה האדם".

והנה – תכלית.

– – –

"רוב האור מתבזבז, אמרה דורית. דבר כל כך עצום, השמש. אתה יודע, אורי, בשנייה אחת השמש מייצרת יותר אנרגיה מכל מה שהמין האנושי ייצר בכל שנות קיומו. אבא אמר לי את זה פעם. דבר כל כך חזק.

השמש בוערת ובוערת, ורק אחוז קטן מזה פוגע במשהו. מחמם חיה או פרח או אותך.  הרוב הולך לו לחלל הריק".

(אחות שמש, עמוד 128).

 

– – –

ויזהר ונועה מתקנים: לא שרשרת פנינים. שרשרת של סכיני גילוח.

 

 


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות השבועי, תרבות



תגובות:

  1. מאת שרון:

    מקסים

  2. מאת טובה:

    תענוג להתחיל ככה את הבוקר ואת השבוע

  3. מאת סוזט:

    שכנעת אותי. מצטרפת לכתוב לעיל, אכן טור מענג.

  4. מאת אלכס:

    הרבה נחישות, כנראה יש גם מטרה, בהצלחה

  5. מאת ליאת זנד:

    זו הביקורת המתפעמת השניה לספר הזה ב-24 השעות האחרונות.

    רק אתמול סיימתי את "ארנבת עם עיני ענבר" המופלא והמומלץ ביותר

  6. מאת רונית:

    איזה כיף לי שהצלחתי להתאפק מהבוקר, כשראיתי שהעלית פוסט חדש, ועד עכשיו, שסיימתי לעבוד. עושה לך טוב הכתיבה השבועית הזאת, אני כולי קנאה. הציטוט נפלא ויפה ועצוב כל כך, ממש פנינה וממש סכין גילוח. מאחלת לעצמי יותר זמן לקרוא בלוגים בכלל וספרים בפרט.

  7. מאת עדנה:

    רק עכשיו הגעתי לפוסט הנהדר הזה, שהמתין לי יפה כמה ימים ברידר.
    כשקראתי את "אבנר ברנר" לפני כמה שנים הייתה זו בדיוק אותה שרשרת פנינים שתיארת, והייתי המומה ומוקסמת מהקול החדש. וכשהפסדתי במאבק מול "הרוצחים" (מלחמה בקריאה, בניגוד למלחמה בכתיבה של פילים רות) חשבתי שהוא חוטא בהיבריס. אחרי המילים האלה, אהיה חייבת לקרוא את "אחות שמש". חייבת.

  8. מאת יהושע:

    יפה אמרת. רצה הגורל ואנחנו בתקופה שהספר מפנה את מקומו לאמניות אחרות, שאני עדיין לא עיכלתי אותן וכנראה אשאיר את המלאכה הזאת לדור שיבוא אחרי.
    הרשימה שלך מבטאה את זה יפה.
    שמחתי לשמוע ממך.

  9. מאת ח ל י:

    הערימה שלי מפחידה אף היא ואירווינג הבא בתור כשאגמור דורית אדרין, אולי אחליף בגללך ( בזכותך? )עם אחות שמש המחכה בסבלנות אף היא :)

    נ.ב. זה רעיון מצויין נדמה לי להתחייב לפוסט קבוע בבלוג, ככה נוצר סדר, עוגן, מחוייבות ושמחה. אולי אאמץ לי :)