היום הכי טוב בשנה / נועה קלר

2 בינואר, 2013

 

יצירות אמנות, פרחים, אקווריומים. צילום מתוך פסיפס סיני בכנסיית הבשורה בנצרת

"הבאת חולצה ארוכה? קר במחלקה הזאת. הם מנסים להרוג את כולנו מהר." אימא אומרת, ומציעה לי לשבת בחדר החדש שלה. אני רוצה לענות אבל מבטי נתקע על בליטה תחת העור שלה, כפתור חדש שהתקינו לה בכדי למנוע קריסה של ורידים. אחות נכנסת, מחברת אותה לעמוד מצפצף עטור מספרים שאני לא מבינה, מחדירה לה צינורות, מחטים, לוקחת ממנה דם ונעלמת. מתחוור לי שאמי היא עוד קייס בשבילה. עוד שקית להחליף, עוד כפפות ללבוש. היא בעבודה עכשיו. אלה לא החיים שלה. אלה החיים שלנו. אבא יוצא והולך לדבר עם האחיות, לחתום על טפסים, לארגן מדבקות. כמה שעות עוברות. אימא לוחשת לי להסתכל דרך החלון על אחת החולות שחובשת פאה שנראית אמתית במיוחד ותוקעת לי מרפק: "תשאלי אותה איפה היא קנתה!" אני מסרבת ומשלבת ידיים. ואם זאת לא פאה? זה לא יהיה בדיוק כמו לשאול אישה שמנה אם היא בהיריון? "למה אני?" אני שואלת. הטיפות בצינורות שמחוברים אליה לא מפסיקים לטפטף, אני רוצה ללכת. "אם כבר גדלת להיות חוצפנית ודחית את החינוך שלי, תני לי לנצל את זה". היא משיבה. המכשיר שלה מצפצף, העירוי נגמר. אני מהססת ביני לבין עצמי וכשסוף כל סוף אני אוזרת אומץ לגשת לחדר המקביל ולשאול את האישה על הפאה שלה, היא כבר לא שם, אולי קיבלה אישור לנסוע לסופ"ש הביתה, אישור שאנחנו מנסים להשיג גם בשביל אימא כשיתייצב מצבה. אני מנסה להתנצל בפניה אבל היא מחמיצה פנים: "זה בסדר, מה אכפת לך? זאת אני שנשארת עם פאה שנראית כמו תסרוקת של אלטון ג'ון".

כך התחיל היום הראשון שלנו בההוספיס בביה"ח תל השומר, שבמקרה שלא ידעתם, הוא מקום מקסים ונורא. כמי שמודעים לקריסת מערכות הבריאות, הייתם מצפים אולי שהוא יראה כמו עוד מקום רפואי-ציבורי מתמוסס: אחיות אפאתיות לזעקות החולים, מנקות שמזניחות את עבודתן וכתוצאה מכך ריח כבד של שתן, קיא וכימיקלים מעיב על הכל, אבל ההוספיס שונה. הצוות נחמד, אך משתדל לא להיקשר (ולמה שירצו להיקשר אל פצצות מתקתקות?). המחלקה מושקעת, בוודאי מתקיימת מהרבה תרומות: מסוידת היטב, מעוטרת יצירות אומנות, פרחים, אקווריומים – שם מאושפזת אימי מזה שבוע, לאחר שחלתה בסרטן הלבלב. נשארנו איתה, משפחתי ואני, כשהתמקמה בחדר שלה, נהנית מהפרטיות, הפלזמה, הכדור הכתום והחשוד שניתן לה והשבית את הכאבים. אין רעש במקום הזה. אין קול טיפוף צעדים, לא צרחות, רק המתנה.

ובכל זאת, היום שבו אשפזנו את אימא בהוספיס, היה היום הטוב בשנה. הוא היה יום של חופש: יום שבו היינו בטוחים במאת האחוזים שהיא בידיים טובות, שמשגיחים עליה יותר משנצליח אנחנו. ידענו שיש לה גינה, אינפוזיות וכדורים, שאפשר לבקר אותה אבל לא לפחד לעשות רעש בבית למקרה שהיא נרדמה. אין יותר צורך לנחש מי היא תהיה היום: קירחת חיוורת עם חצאי ירחים סגולים תחת עיניים שקועות שצריכה את שרותינו? אישה חזקה וחיונית בחליפה שמסרקת את הפאה שלה מול המראה ומתאפרת בקפידה, מוכנה להילחם? אולי לא נראה אותה כלל כי היא נשארת באמבטיה מאחורי דלת שאסור לפתוח?

ביום האשפוז היא הפכה לפתע רכה יותר, כנועה יותר, מקבלת בזרועות פתוחות את הימצאותה בתחנה האחרונה.  ביום הזה נזכרה שהיא בעצם מתחרטת על הכל, שהיא אוהבת ואסירת תודה על כל חיבוק ומתנה קטנה. זה היה יום בו עברה גמילה מכל מתיחת ביקורת, ניכור וצורך כפייתי לחנך, ללמד ולהקשיח. סיירתי במחלקה הנהדרת ומעוררת החלחלה הזאת, רחוקה כל כך מכל מה שידעתי עד עכשיו על בתי חולים ציבוריים גם מהאשפוזים שלי עצמי עקב פלירטוט של שנים עם דיכאונות והפרעות אכילה. נדדתי אל הסלון הנטוש תמידית ובחנתי את הקיר עליו תלויים עשרות מכתבי תודה ממוסגרים עם תאריכים: תאריכי אשפוז, תאריכי לידה, ובעיקר – תאריכי תמותה. כולם מודים לצוות על הקלת הכאבים, הטיפול המסור, הניקיון. ואני, שתמיד נמשכתי אל השחור ופלרטטתי עם המוות, שמגיעה מלכתחילה מנקודה שברירית ביותר של דבקות בחיים, ראיתי מזווית עיני את אימא לוקחת את תרופותיה בקפידה, והחלטתי סופית שנחיה שתינו גם כשהסרטן מכרסם בנו ללא רחמים: אצלה בגוף, אצלי בנפש.

– נועה קלר, בת 22 מרעננה, היא סטודנטית במסלול כתיבה בקמרה אובסקורה – בית הספר לאמנות ועורכת תוכן באינטרנט. אוהבת לקרוא את ג'יימס פריי וסלינג'ר ורוצה להיות עיתונאית.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".


תגים:
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת יעל:

    מדהים!
    אין לי מילים

  2. מאת שרון:

    תודה