הימים הכי טובים בשנה / נטלי סוויסה, מגי קופר, נעם מרזוק

3 בינואר, 2013

קו הגבול / נטלי סויסה

 

היה זה יום שישי ואלפי חיילי מילואים עטורי-זקן צבאו את הרחובות בדרכם המתארכת הביתה. אחרי שבוע מתיש ומתסכל שעבר עליהם בהמתנה לפרוץ מלחמה אפשרית, סוף סוף הוכרזה הפסקת אש ושיחררו אותם לשבת. שיערם נראה פרוע ומשומן, מדיהם נדבקו ברשעות לגופם המיוזע. שורה של בליטות חדות שהזדקרו מהתיק שערמו על גבם לימדו על מהומת-חפצים רצינית שהתחוללה בתוכו.

כמעט בכל עיר ניתן היה להיתקל בהם במקרה, חוצים שוק הומה-אדם או מחכים בתחנת אוטובוס או  בתור לרכישת מזון מהיר. כל מי שחלפו לידם נשאו אליהם את מבטם יודע הכל, לוחמים לשעבר, לוחמים בעתיד, בעיקר פרשנים צבאיים מטעם עצמם. אישה בעלת לחיים תפוחות ועגלת קניות קראה בהתרגשות אחרי חייל שחלף על פניה: "נו תמהר מיידלע, האישה שלך דואגת לך". הוא הסתובב לחייך אליה ופתאום אחזה בה התרגשות והיא פרצה בבכי, "איזה גברים יש לנו, איזה גברים. אלוהים בירך את העם הזה". לאנשים שעברו שם והבחינו בדמעותיה היא השיבה שאסור להיות עצובים ביום שהחיילים חוזרים מהמלחמה, וכל מי שהיה שם הנהן בהתלהבות והריע לחיילים ומישהו אפילו הניף דגל ישראל.

שבוע ויומיים לפני-כן, ב-22 לנובמבר, נפתח מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של אחמד ג'עברי. ביום השלישי למבצע החל גיוס של 16 אלף חיילי מילואים, ביניהם גוייס גם בן-זוגי.

בשלושת הימים הראשונים שהה אדם עם הגדוד שלו בבסיס ימ"ח במרכז הארץ והעסיק עצמו בעיקר בחתימה על ציוד, כפי שסיפר לי בטלפון. החתימו אותם על נשקים ואפודי קרב וגם על מדים, נעליים ושקי-שינה. מיטות לא סידרו להם ואוכל היה רק מעט – ארוחה אחת על כל חמישה ראשים. כדי לשרוף את השעות המתות, מפקדיהם ערכו להם אימונים מאולתרים, משונים ומיותרים. אף אחד מהם לא ידע לעדכן מה צפוי להם בהמשך, האם יורחב המבצע לכדי כניסה קרקעית, האם הגדוד שלהם מיועד להשתתף בכניסה, ובעיקר – כמה זמן יימשך כל זה. מידי יום פקדו את הבסיס תתי אלופים וחיסנו אותם במוטיבציה לקראת המלחמה. בשעה שנאמו בפני החיילים, המפקדים נמוכי הדרג נשאו אליהם את עיניהם בהערצה. "הבעיה היא שהם מתים להיכנס לעזה, זאת ההזדמנות שלהם להוכיח את עצמם", אמר אדם וכעבור רגע הוסיף בטון עגמומי וזעוף, "אני לא רוצה להיות כלי במשחק שלהם".

אדם היה כמעט היחיד שהכניסה לעזה הטרידה אותו, או לפחות כך הוא התרשם מהדיבורים של החיילים סביבו. ככל שנקפו השעות והימים והשעמום גבר, סבלנותם של החיילים החלה לפקוע. בשלב מסויים הם ממש ייחלו לרגע שיפקדו עליהם כבר להיכנס לעזה ולהרוס אותה עד היסוד. הרצון המסוכן התעורר בהם אחרי שהבינו שהם תקועים במצב הגרוע ביותר – עד שלא יוחלט על המשך הלחימה, לא ישחררו אותם, ומצד שני, עד שלא יחול איזה מפנה דרמטי, הם ימשיכו להתבוסס במצב המונוטוני, של המתנה. התלקח בהם איזה רצון עז להתרחשות של משהו גדול, בין אם מתוך שעמום ובין אם מתוך צורך בלתי נשלט בריגוש כלשהו אחרי שצברו אנרגיה עודפת. רק הפנטזיה על האופן שבו הם נכנסים לעזה והורסים אותה, מנתצים, שוברים, מוחקים ומשמידים אותה כליל, הצליחה לנחם אותם מעט ולהפיח בהם תקווה. עם זאת, סביר להניח שהיו ביניהם גם חיילים כמו אדם, שהכניסה האפשרית לעזה עוררה בהם דווקא תחושות של ייאוש ושל פחד, אבל גם אם היו כאלה, הם לא העזו לומר מילה.

ביום הרביעי למבצע חלה התפתחות בעלילה. מפקדי הגדוד החליטו להעביר אותם לבסיס בדרום, כנראה על סמך פקודות חדשות שהתקבלו לגבי הרחבת הלחימה. בשלב הזה, סיפר לי אדם, אף אחד מהחיילים לא ידע באמת מה צפוי להם. הם העלו השערות והסכימו שאם קירבו אותם לאזור האש, כנראה שהמלחמה מתוכננת להתרחב.

שעות ספורות בלבד אחרי שהגיעו הבינו את חומרת המצב החדש שנקלעו אליו כשטילים החלו להישלח לעברם.

הבסיס החדש לא חופה על-ידי כיפת ברזל כמו יתר הערים בסביבה והם נאלצו להסתפק בהתרעת "צבע אדום" של הכרוז בכל פעם שצרורות טילים עשו אליהם את דרכם. במקרה כזה, היו להם שלושים שניות בדיוק לתפוס בהן מחסה, והם זינקו ממקומם ורצו אחוזי אמוק בלי להיות בטוחים אף פעם שהטיל לא יתפוצץ דווקא באזור שהם בחרו לרוץ לכיוונו. בכל מקרה לא היו להם אפשרויות רבות; המבנים היחידים שהיו בסביבה היו מבני שרותים מעופשים וצפופים שנאלצו להכיל כמות חיילים כפולה ממספר הרצפות שהיו בהם. במהלך היומיים האלו נהרגו קצין וחייל בריצתם אל מחסה.

שהותם בבסיס תחת התנאים האלה הסתיימה כעבור יומיים בעקבות הכרזה על הפסקת אש בין ישראל וחמאס.

ביום חמישי, פחות מיממה אחרי ההכרזה על הפסקת האש, החלו לשחרר באופן הדרגתי את 16 אלף חיילי המילואים שגוייסו.

ביום שישי, לפני שלושה שבועות וחצי, שבו האחרונים שבהם הביתה. בדרכם חזרה חצו את השוק כאמור, או חיכו בתחנת אוטובוס וכל האנשים שהשתתפו בעבר במלחמות או עוד ישתתפו בהן בהמשך, נשאו אליהם עכשיו את עיניהם ובירכו על היום הזה. אני ביניהם.

 

 

 

היום שבו השתוקקתי לבשר / מגי קופר

 

13 שנה הייתי מאלה שעמדו וצרחו בקולי קולות "בשר זה רצח", "צמחונות מצילה חיים", "לבעלי חיים יש זכויות". 13 שנה האשמתי אנשים ברצח ואת הסטייקיות שלהם המשלתי לבתי מטבחיים. השתמשתי בקרמים עם ריח מוזר רק כי היה עליהם את סימן הארנב, לבשתי חולצות של PETA (ארגון שתומך בהתנהגות אתית כלפי חיות), עשיתי בדיקות דם כל שלושה חודשים רק כדי לגלות שכמויות הברזל וה-B12 שלי הולכות וקטנות ואילו כמות הויטמינים שעלי לקחת כל יום הולכת וגדלה.

אבל מה זאת קצת אנמיה לעומת 300 מיליון חיות שמומתות באכזריות מדי שנה רק בישראל כדי לספק לנו את ההמבורגר השבועי שלנו? מה הן מיגרנות מתמשכות לעומת עשרות מיליוני עופות מים שנמצאים בהכרה מלאה בזמן שמורטים את נוצותיהם בכאב, רק כדי לאפשר לנו להתכסות בפוך מפנק בימי החורף הקרים.

כן, הייתי גאה להיות צמחונית!

וכששאלו אותי למה אינני אוכלת בשר הייתי אומרת בגאווה "אידיאולוגיה!". וכמה שזה נהדר, כמה שזה מספק להיות אדם ערכי ואכפתי, כמה נפלא לוותר על חלק כל כך גדול ונוח מהחיים שלך בשביל האחר.

ואף מילה על העובדה שמעולם לא אהבתי בשר.

אז לא, תמימה אני לא, גם אני יודעת שבשביל ערכים צריך לסבול, שסיפוק אמיתי מגיע רק אחרי עבודה קשה. ובכל זאת, בכל פעם מחדש כאשר מישהו הופתע, עיגל את פיו בתדהמה כששמע שבחרתי באורח חיים ללא בשר, הייתי מורידה את עיני בענווה, מחייכת בצניעות ושונאת את עצמי מבפנים.

היום הטוב ביותר בשנה שלי התחיל קרוב לחצות. אחרי לילה של ריקודים ושתייה מצאנו את עצמנו, חבורה של בני עשרים פלוס שחווה את גיל הנעורים באיחור, גוועים לאוכל ב"נולה סוקס"- פאב מצליח בלב "מרכז זיו" בחיפה. כאידיאולוגית רשמית ולוחמת צדק מצאתי את עצמי מול קערה של אדממה צנומים, בזמן שכל חברי היו עסוקים בלפעור את עיניהם בתאווה למול לחמניות מלאות הבשר שהונחו לפניהם. למרות שהסטתי את עיני בזמן שמצצתי את פולי הסויה מתרמיליהם, הריח העסיסי של ההמבורגר חדר לנחיריי. ניסיתי להתעלם, להשתלב בשיחה כאילו העולם שידעתי עד כה לא מתערער מסביבי, ניסיתי להזכיר לעצמי את טעמו הדוחה של הבשר וכשזה לא עבד, הנחתי את ראשי על כף ידי ובהיתי בטורף הקרוב ביותר אלי. לאחר דקות ספורות הוא הניח את הלחמנייה, פתח אותה ודרש עוד קטשופ. הבטתי בגוש הבשר החצי גמור שנח מולי, בפסים הצרובים לאורכו ולרוחבו, בעלי החסה הקרועים רצועות-רצועות ובעגבנייה העגולה שבדרך נס נשארה שלמה ונחה בעדינות במרכזו של הכול. ליקקתי את שפתי העליונה ושלחתי יד, הרגשתי את הקפיצה המיידית בדופק, תפסתי ברצועת חסה וגררתי אותה לעבר פי, אולי טעם הבשר הצליח לדבוק בה.

באותו לילה לא נשברתי, גם אז, כמו היום וכמו לפני 13 שנה אני מאמינה בדיוק באותו הדבר- שלאכול חיות זה אכזרי. אבל רגע המשבר, ייסורי המצפון, הרגע שבו השתוקקתי לבשר הצליח להתעלות אצלי מעל לכל אירוע אחר בשנה שחלפה, כי הוא היה הרגע שבו יכולתי להגיד לעצמי שאני באמת נאבקת מאבק אמיתי, שהשימוש הכוזב במילה "אידיאולוגיה" מתחלף ברצון לעמוד מאחורי הערכים שהצבתי לעצמי, שהפסקתי להיות צדקנית והתחלתי להיות צמחונית מרצון.

 

– – –

 

לחיי משהו / נעם מרזוק

היה זה היום הקצר ביותר בשנה כיוון שארך עשרים ושתיים שעות. השעתיים האחרונות אינן זכורות לי. חברי שהצטרף אליי ביזבז את בדיחותיו הטובות ביותר ומאז אינו מרבה להצחיק אותי. כוסות נמזגו לאורכו של הערב ועל כל אחת חוייבנו בשישה שקלים. שילמנו חשבון כולל של כמעט מאתיים ש"ח, המשכו ניתן שבוע לאחר מכן, כששילמנו בדעה צלולה על חטאים מהעבר. התעשרתי בשש מילים חדשות מאפריקה בזכותו של אבבה, עובד זר בעל חיוך מבולגן שיניים אך מיומן וטוב לב. בזיכרון האחרון שנותר לי לפני שאיבדתי את ההכרה נאמתי לשני מוכרי אופניים חבושי כיפה.

בעודי צלול עדיין בחנתי שתי כוסות שקופות שהונחו מולי על שולחן קטן. את הראשונה הזמנתי והשנייה שמורה לי לאחר-כך אם אהיה גיבור מספיק. אלו היו הכללים הבסיסיים בקיוסק האהוב עליי מול קו הים. ככל שאני מתרחק מרגע זה למעטפת  זיכרוני של אותו היום אני נזכר בעוד פרטים ,מאודים באותו ריח. בין שלוש מטריות וכמה אנשים בודדים הרוח שיחק עם עצמו. אלו היו יוסי הדייג, ניסים המלצר שהשקה את כולנו, חברי אוהד ואני. כל אחד מאיתנו התרווח בכסא שלו כאילו היה הספה בסלון הביתי והחליף את האח מולו בסיגריה ארוכה וחמה. הכל עדיין מעורפל במוח אך בוער.  צבעי אדום כתום ושחור מתערבלים וממלאים אותי ברגעים של שקט. מן אזהרה שיום זה נועד להיות חד-פעמי.

"עוד כוס אחת אחרונה" הרגעתי את החבר. "זו לא אשמתי שניסים מגיש לי כוסות ריקות" ואז דרשתי פיצוי מניסים בביטחון בוטה. הוא שוב שלף את הבקבוק ממערה חשוכה בין השיש לארון ונתן לי כוס חדשה שהסירה ממני עוד קצת היגיון. הנחתי אותה בזהירות מגומגמת על השולחן. חברי הזמין את עצמו גם הוא  לכוסית אחרונה ונרגע בהדרגה עם  כל כוסית. בכל פעם שיוסי פנה אליו הרים ראשו ופרש בפניו חיוך רחב שהסגיר את גודש קיבתו. אני השתעלתי המון וצחקתי בפתאומיות, מה ששעשע את יוסי ובאופן כללי זה לא עניין לי את המצפון. נשכבתי לי לבדי שם על התפר בין קיץ זרוע חוויות לבין חורף מפחיד ולא רציתי לקום.

כאשר הגיעה אישה,יצאנית במקצועה (כך מילמל יוסי לתוך אוזני מתוך שפמו), התקרבתי אליה בדמיוני. ניסים גווע במבטו לליטוף ממנה. היא גירדה בעצבנות ובציפורניים מלאכותיות את סוף ירכיה ופיה מלמל משהו לניסים שנדרש לעצור הכל ולהכין את המנה שלה. הייתה לה גם תמורה הוגנת. היא התמסרה באופן יומיומי לקיוסק נטוש עם חצאית צמודה ללא תחתון בתוספת תשומת לב ייחודית למוכר המאושר, בחור רווק שמתעקש לחיות ארבע עשרה שעות ביום בין מטבח שירות ללקוחות אקראיים דוברי שפות שונות ומשונות. מבעד לאדי המרק הסתננו מבטים אחד לשנייה והכל פסק כשהמנה הוגשה לידיה הרועדות. ניסים שוב הרגיש את הפיספוס היומי שלו אך יוקל לו כעת כשיחזור לחבריו האמיתיים המחכים לו בחוץ.

לא עצרתי את עצמי וברגע האחרון ביקשתי שירות חריף מאחורי גבה של הגברת. היא הסתובבה, נעצה בי מבט תפוס שרירים וביקשה שאחכה בסבלנות. מתחתי את מפת השולחן תחת ציפורניי. יוסי הדייג נתן לי ללגום מבקבוק הבירה שלו עד לסוף משמרת העצבים שלי. אני מכיר את יוסי כבר ארבעה חודשים והוא אינו מהסס להתדיין על כל אחת שעוברת בכביש והגיל אינו משנה. כעת געשה בתוכו דומייה. נשים כאלו אינן שוות מילה אחת צרודה מגרונו כי הן מגשימות את הפנטזיות שלו מרצונן החופשי, וזה משהו שכבוד אירופאי לא מסוגל לשאת. יוסי חי רוב שנותיו באנגלייה והיה שבע-ימים ואוקיינוסים רחוקים. אחרי הכוס החדשה שקיבלתי שמחתי בשלוש מאות שישים מעלות מסביב לתמרור בפוזה של מחוגה על ידי האחת. חזרתי לשבת על ברכיו של הדייג, נישקתי אותו על זקנו וחזרתי למקומי. הוא צחק אבל עיניו סיפרו לי שריגשתי אותו. ליוסי הייתה בת אחת שגרה בארץ אחרת ואותה הכיר בקושי רב.

הקיוסק שלנו היה מואר כמו עץ חג המולד במרכז צומת שומם והלום קור. יוסי הדייג הוציא מרשתו כל הערב סיפורים מהעולם, היסטוריה מדינית, קצת פוליטיקה וכמה דרכונים ואשרות כניסה בצבעים. המוזיקה מהרמקולים במטבח התפשטה וביקשתי לדעת את מילותיו של כל ניגון. לפעמים נרדמתי למספר דקות, לפעמים קמתי והבטחתי לחברי ש"מונית – עליי, רק עוד עשר דקות" ואז שתיתי לחיי משהו. חתול מנומר שקבע את מושבו אצלנו ידע שאני משקר.

 

– נטלי סוויסה, מגי קופר ונעם מרזוק הם סטודנטים בקמרה אובסקורה – בית הספר לאמנות.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".

שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.