היום הכי טוב בשנה / יובל סער

3 בינואר, 2013

 

שקיעה:זריחה צילומים: יובל סער

הי כנרת,

בשנייה שסיפרת לי בשיחת הטלפון ההיא על פרויקט היום המאושר בשנה, ידעתי על איזה יום אני רוצה לכתוב. אבל אז, קצת בדומה למה שכתבת על היום המאושר שלך, התחילו הספקות. קודם כל העניין הזה של עין הרע. אני אמנם לא אדם מאמין אבל בכל זאת, למה להתגרות בגורל? ומילא זה – הרבה יותר הטריד אותי העניין של להיראות יהיר, של להשוויץ במשהו שלכאורה הוא לא כזה טוב אבל שיצאו ממנו בינתיים רק דברים, משהו שיש מסביבו כל כך הרבה קלישאות ושהסיכוי שאני אצא ממנו טוב הוא די מזערי. וגם היה את העניין הזה, גם קצת כמו מה שכתבת בפוסט ההקדמה לכל הפרויקט, כשכתבת שאת מבינה שההזמנה לכתוב על היום הכי טוב בשנה היא הזמנה הרבה פחות נאיבית ממה שהיא נדמית, מאיימת לפעמים, חושפנית.

בינתיים חיכיתי בצד. התחלתי את הפוסט הזה בראש שלי עשרות פעמים, וקראתי מדי יום את מה ששאר המשתתפים כתבו. אני יודע, זו קצת רמאות, תסלחי לי. נשימתי נעתקה כשקראתי את מה ששאול אמסטרדמסקי כתב, ובאותו היום כבר החלטתי שעם הטקסט הזה אני לא יכול להתחרות ובכלל מה הטעם?

אבל אז קראתי את מה שכתבת את על היום שלך, והחלטתי שבכל זאת. נקפוץ למים.

 

פקוחות לרווחה

לפני חודשיים זומנתי לפגישה בעיתון הארץ שבה נאמר לי שמפטרים אותי. זה לא היה מאד מפתיע, לא כי עשיתי משהו רע או כי לא היו מרוצים ממני. מספיק לראות את מה שקורה מסביב בעיתונות המודפסת כדי לדעת שגם יומך יגיע, שזה רק עניין של זמן, שאין פה שום דבר אישי. לא האשמתי אף אחד, לא בכיתי, לא התלוננתי, קיבלתי את הגזירה בהבנה. אני אקדים לרגע את המאוחר ואומר שבסוף לא מפטרים אותי, אלא רק מצמצמים את המשרה, אבל למדתי הרבה דברים משמחים בחודשיים האחרונים בזכות אותו יום.

נתחיל בקלישאות הכי שחוקות: כל משבר הוא הזדמנות, מכל רע יוצא טוב, וכן הלאה. אם יש דבר שאני שונא זה את הדיבור הניו אייג'י הזה. ממש לא כל משבר הוא הזדמנות ובעבור רוב האנשים שמפטרים אותם משבר הוא משבר. ממש, אבל ממש לא הזדמנות. גם לא מכל רע יוצא טוב. זה שבדיעבד זה כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי השנה, זה כבר סיפור אחר, וזה נובע משתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה היא שאין לי ילדים ולכן העול הכלכלי שיש לי שונה לגמרי מרוב החברים והחברות שלי. אין פה לרגע טענה לגבי החיים של מי מאיתנו טובים יותר, פשוט תחשבי כמה כסף את מוציאה בחודש על כל מה שקשור לבנות שלך ועכשיו תחשבי מה הייתם יכולה לעשות, או לא לעשות, אם לא הייתם צריכים להשיג את הסכום הזה. וזה לא רק הכסף – זה גם הזמן שמתפנה למנוחה ולעיסוקים אחרים, מה שמוביל לסעיף הבא.

הסיבה השנייה שהיה לי יותר קל היא שתמיד הקפדתי במקביל לכתיבה בעיתון לעשות עוד דברים – לכתוב בבלוג, להמשיך לעצב ולהפעיל את הסטודיו שלי, ללמד במוסדות אקדמיים שונים, להעביר את ערבי פורטפוליו לייב בבית העיר ועוד. העובדה שלא השארתי את כל הביצים בסל אחד הקלה על קבלת הבשורה.

אבל ילדים ועיסוקים אחרים בצד, עדיין צריך להרוויח כסף. ביום הראשון הייתי קצת מבואס, בכל זאת לא נעים כשמפטרים אותך, גם אם זו כאמור לא אשמתך. יום למחרת פתחתי מסמך במחשב וקראתי לו Plan B. כתבתי בו שמות של אנשים שאני רוצה לפגוש, מחשבות לפרויקטים שתמיד היו לי ולא היה לי זמן להוציא לפועל, וכן הלאה. אז גם התבררה לי סיבה נוספת שהקלה על המצב: למזלי נקלעתי לתחום (עיצוב) שמצד אחד הוא מאד פופולרי אבל מצד שני אין בו הרבה אנשים שפועלים בשדות של כתיבה, מחקר, הוראה ויזמות. כתוצאה מכך יצאתי כמעט מכל פגישה – והיו לי למעלה מ-50 פגישות בחודשיים האחונים – עם הצעה לפרויקט כזה או אחר, חד פעמי או מתמשך, לחודש הקרוב או ל-2014. אחד מהם, שאני הכי נהנה בינתיים מהעשייה שלו, הוא המחקר לקראת תערוכת האיור שתתקיים בבית האמנים.

וגיליתי עוד משהו. שמעתי המון סיפורים על עיתונאים שכל עוד הם היו בתפקיד כולם כמובן היו נחמדים אליהם וחזרו אליהם לטלפון, אבל שניה לאחר שהם עזבו את התפקיד הם כאילו לא היו קיימים, נהפכו לאוויר. וזו בעיה, שאמנם לא מאד מעסיקה אותי ביום יום אבל בכל זאת: איך אפשר לדעת במקצוע הזה אם מישהו נחמד אליך כי הוא צריך ממך משהו או סתם לא רוצה להסתבך איתך, או שהוא פשוט איש נחמד והוא בסדר איתך כי אתה גם נחמד איתו. גיליתי שכנראה עשיתי משהו נכון בחמש השנים האחרונות, שלהיות נחמד ואדיב לאנשים זו הדרך הנכונה להתנהל בעולם הזה. כי בסך הכל אני באמת מנסה להיות נחמד ואדיב לכל האנשים שאני עובד מולם, שהחטא הכי גדול שלהם בדרך כלל הוא שהם חושבים שהם עשו משהו מוצלח ושהם רוצים שיכתבו עליהם. אני מנסה לענות לכל המיילים, להיפגש עם כל מי שרוצה, וגם כשאני כותב משהו לא טוב אני חושב שאני עושה את זה בצורה עניינית ולא אישית (זה כמובן לא תמיד עוזר, ביקורת לא טובה זה מעליב ולא משנה מי כתב ואיך).

אז יצא שהיום שאני רוצה לכתוב עליו הוא היום שבו קיבלתי בשורות לא משהו, מסוג הימים שהרבה אנשים אחרים אם היו במקומי לא היו רוצים לזכור. אין לי מסקנה גורפת וחד משמעית מהסיפור הזה. אני גם לא בטוח עד כמה זה מעניין, את זה אני משאיר לך: אם את חושבת שקוראי הבלוג ימצאו בזה עניין תפרסמי את הפוסט, ואם לא אז זה יישאר בינינו.

רק טוב ושנה טובה,

יובל

– יובל סער הוא כתב העיצוב של "הארץ", מעצב, מרצה, בלוגר ועכשיו גם אוצר.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".


תגים: ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » דוקו שער‏:

    […] יובל סער מספר בפריזאית איך פיטרו אותו מהארץ, ובסוף לא, ולמה זה היה היום הטוב בשנה היוצאת. […]

  2. מאת עינת:

    תודה, מעורר מחשבה ואפילו השראה.