להמציא את עצמך מחדש, שוב

15 במרץ, 2013

טוסטוסאי אוויר איור: יזהר כהן. אויר במקור עבור לוח השנה של עיריית תל אביב

להמציא את עצמך מחדש. "מזה שבועיים אני שומעת מכל עבר שאני צריכה עכשיו להמציא את עצמי מחדש. זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד. ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. פשוט סתם נהייתי". כך כתבה אחת העיתונאיות האהובות עלי, נרי ליבנה, בעמוד הפייסבוק שלה, לאחר שזומנה לשימוע לפני פיטורין מעיתון "הארץ". טוענת שהיא לא יודעת להמציא את עצמה מחדש, כותבת, ובצדק, עד כמה חרדה היא אחד ממעכבי היצירתיות הגדולים, אבל פתאום התהוותה לה ליבנה ככוכבת פייסבוק, שכן 750 איש לחצו לה לייק על הסטטוס מכמיר הלב הזה, שבסיומו היא מבקשת – בלי טיפת ציניות, נדמה לי – שמי מבין קוראותיה שהצליחה להמציא את עצמה מחדש שתכתוב לה בפרטי איך בדיוק היא עשתה את זה.

הצו החברתי הקורא, דורש, תובע "להמציא את עצמך מחדש" הוא הגלגול האישי-קרייריסטי של "לחשוב מחוץ לקופסא" המאוס והלא יעיל. יחד עם הסמינרים, ספרי ההדרכה והמומחים למיתוג אישי – חייבת לבדוק את תוקף הפניסטיל בטיפות, המושגים האלה שקריים כל כך שהם עושים לי פריחה – הם מעניקים לאדם הנדרש להמציא את עצמו מחדש אשליה שהוא חי בעולם שבו פרושות לרגליו כל האפשרויות כולן, פרט לאפשרות אחת – שהעצמי הנוכחי שלך יהיה רלוונטי מספיק כדי להשיג לך פרנסה טובה, שהולמת את כישוריך.

כפי שמעולם לא נכחתי בישיבה שבה ביקש המנהל "לחשוב מחוץ לקופסה", ובה, בסופו של דבר, עלה רעיון אחד מקורי וטוב, כך גם טרם פגשתי אדם ש"המציא את עצמו מחדש" ולא סיים את דרכו כפרח קואוצ'ינג שמחפש בנרות עוד ממציאים עצמם מחדש לאמן אותם.

לא שלא פגשתי אנשים שעשו הסבות מקצועיות, סבבי ב' וגם ג' של קריירה, אפילו משמעותיים ומוצלחים מאד. נהפוך הוא. אלא שאלו מעולם לא השתמשו לגבי עצמם במושגים כמו לחשוב מחוץ לקופסה ולהמציא עצמם מחדש. אלו, כמו נרי ליבנה, התהוו. ואז, אחרי זמן מה, הם התהוו שוב.

דע מה אתה יודע. משנותיי הקצרות כשכירה בעולם העיתונות – שנים מרתקות, מרגשות, רצופות עוולות ואיוולות – למדתי המון על עיתונות, כתיבה, עריכה, ניהול, וגם על עסקים, ומבלי דעת, למדתי גם את מה שיהווה בהמשך הבסיס הרעיוני של המקצוע הבא שלי, ייעוץ ארגוני. אחד הדברים המרכזיים שלמדתי, הוא שהמוכשרים שבעמיתיי לא יודעים עד כמה הם מוכשרים. אנשים רחבי אופקים, קלי עט וחריפי מוח, בעלי יכולות מגוונות, חיו תמיד בתחושה העמוקה שהם מצוינים במה שהם עושים, אולי הם כוכבים בתחומם, אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר.

וכך, כשכל בוגר תואר ראשון במנהל עסקים יוצא לעולם העבודה בתחושה שהוא יכול לנהל עסקים, יהיו העסקים בית קפה, בית מלון או בית תמחוי, עיתונאים סבורים – בטעות, טעות איומה ומסרסת – שכל שהם מסוגלים לו הוא כתיבת עיתונים. מקסימום קומוניקטים, אם הם חוצים את הכביש ומתחילים לשחק עם מי שהיה פעם האויב, משרדי הדוברות ויחסי הציבור. אף אחד לא עזר להם מעולם להבין שבתפקיד הרבגוני שלהם הם משחקים במגרשים רבים; שחלקם הגדול יודע לנהל, לקיים משא ומתן, לראיין ולפתוח את סגור ליבם של אנשים, לחקור וללמוד נושא לעומקו, לספר סיפור, לטוות אסטרטגיות, לחנוך עובדים, לאזן תקציב (טוב, לא מספיק, ככל הנראה), ושהם מבינים בפוליטיקה, איכות סביבה, אופנה או כל מה שיהיה נושא הסיקור שלהם במשך שנים, הרבה יותר מרוב מושאי הכתבות שלהם.

למצוא. למצות. לעומת זאת, דווקא מי שלא שקעו עמוקות בתוך מקצועם, מי שלא השקיעו שנים, לפעמים עשרות שנים, באותו תחום, לומדים אותו לפני ולפנים, דווקא אלה מרחפים בין אפשרויות הקריירה כאילו היו פרחים מתפקעים מצוף, מחכים לנחות על אחד ואז להמציא את עצמם מחדש. נדמה להם שהם רוקדים על כל החתונות, אבל הם בעצם שוכחים שבכל אחת מהן הם משאירים צ'ק שמן: את כל הזמן שאותו הם לא משקיעים בלמידה רצינית ומעמיקה של התחום שבו הם רוצים לעבוד.

לו היה לי שקל על כל אדם שסיפר לי על רעיון טוב שיש לו לספר (הוא רק לא טוב בלכתוב; אולי מתחשק לי לכתוב איתו? המ, כלומר לו?), לתסריט (רק שהוא עוד לא הגיע לשלב הסינופסיס), לסטרט אפ (מכירה איש טכנולוגי? וגיוס משקיעים – סיוט), לאפליקציה, לעמותה (מאמין בזה. רק שונא בירוקרטיה. שונא), למוצר, לשיר, לסיטואציה, לדמות מאויירת. בחיי אלוהים, לדמות.

הנה, זה הסטרט אפ שלי להיום: עסק של ייעוץ לבעלי רעיונות עם סניף לאנשים שרוצים להמציא את עצמם. אני יודעת להקשיב. אבל יותר מזה, אני גם יודעת, והיום גם לא מתביישת לומר: מאחורי כל אקזיט מוצלח עומדים אנשים שהיה להם רעיון טוב, אבל גם כישורים מתאימים, ידע, והמון כוח ובעיקר מיקוד. וספר? המון עבודה. המון המון. המון המון המון.

עשרים דקות איתי, אני מוציאה להם את הרוח מהמפרשים, אבל חוסכת להם המון כסף, זמן ושיברון לב.

אז אתם לא עומדים בתור להשקיע בי, זה בסדר. אני יודעת שלא עושה המון חשק, העניין הפעוט הזה של המציאותיות, ועוד אף עסק לא הצליח כשהחליט, כמדיניות, לבאס את הלקוחות שלו (חוץ ממנתחים פלסטיים, בעצם. ודיאטנים).

אבל במקום להמציא את עצמך מחדש, תתאים את עצמך הישן. אפשר להיפרד מהפנטזיה, ומאחותה המרושעת הפנטזיה הקטסטרופלית, להשאיר מאחור את העבר והניסיון והידע ואולי גם את הציפיות, וכך, קלי רגליים ועירומים לצעוד אל העתיד. אל העתיד, בעיקר אל החלקים הזרים והחדשים שבו, בעיקר אליהם, רצוי לבוא לבושים יפה, קשובים למציאות המשתנה, אבל מצויידים בכל מה שלמדתם, בכל מה שעשיתם, בכל מה שאתם, בכל מה שאתם יכולים להיות.

– פורסם לראשונה כטור ב"את".

 


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת רונית:

    מקסים ומעודד
    ממני, שהתהוויתי מחדש לפחות פעמיים, ומי יודע מה צופן העתיד.

  2. מאת כנרת:

    רונית יקרה, את באמת דוגמה מצוינת, לאופן שבו כישורייך המילוליים וחיבתך לרשתות החברתיות נרתמו לצורך קידום, טבעי ואינהרנטי, של קריירת העיצוב שלך.

  3. מאת ח ל י:

    מצויינת ומדוייקת. כרגיל.

  4. מאת veredgy:

    הכל טוב ויפה עד שנתקעים בשתי תיקרות זכוכית עשויות מברזל.
    הג'נדר והגיל. מבין השניים הגיל הוא התקרה שאינה עבירה כמעט במאה אחוז.
    יותר מכל, כשאת אשה מעבר לגיל חמישים, את למעשה אוויר. אוויר מעופש שאיש אינו חפץ לשהות במחיצתו. אין כל סיכוי למצוא עבודה כשכירה, מלבד, אולי, קופאית בסופר של דנקנר. האופציה היחידה, אם יש לך קצת כסף בצד, או יכולת ורצון ללוות כסף, לפתוח איזה שהוא עסק עצמאי. או התנדבות. בטח, התנדבות. כולם אוהבים נשים קשישות העובדות שלא על מנת לקבל שכר. נשים מלכ"ר. ממה תחיי? זבש"ך.

  5. מאת דקלה:

    מעולה. יכולתי לקרוא ספר שלם כזה.

  6. מאת כנרת:

    ורד, לא רק שאני מצטערת לשמוע, אני יודעת שאת צודקת עד כאב.

  7. מאת לא דיברנו עוד על עגבניה:

    אויש, כל כך מדויק.
    ופתאום דמעות בעיניים. והאהבה שפיזרת בין השורות.
    תודה!

  8. מאת רמי פיכמן:

    גם אותי קלישאות ניו אייג' מוצאות נעלב עד עמקי האינטיליגנציה, אבל אני חייב לספר משהו על קופסאות. אתמול חזרתי מפריס לא לפני שני ביקורים בשוקולטרי החדש שפתח אלאן דוכאס ברחוב Roquette ליד הבסטיל. לא יודע אם מדובר בשף שהמציא עצמו מחדש, אבל את השוקולד (המופלא) שמוכרים שם מקבלים באריזת נייר דמויית קופסה, יש גדלים שונים בהתאם לרמת החזירות של הקונה.

  9. מאת נרי ליבנה:

    פאריזאית יקרה
    רק עכשיו, באיחור ניכר למרבית הצער, קראתי את מאמרך והוא ריגש אותי עד מאוד.ל(הגעתי אליו תוך כדי חיפוש, כמה פתטי, של הערך "נרי ליבנה" בגוגל. כדי למצוא דברים שכתבתי ואני זקוקה להם לספר שאני כותבת. הנה אני ממציאה את עצמי חדש אלא שכסף לא אראה מזה לדעתי. נודע לי שמטומטמת אחת בשם שולמית ליר קוראת לי "אשכנזייה מולבנת באתר של מזרחיים מקצוענים, שמצד מוצאי, הייתי יכולה לערוך אותו אלא שאני חובבת התרבות המערבית דווקא) התרגשתי לא רק בגלל האמפתיה הנפלאה שאת מגלה כלפי אלא גם בזכות התובנות המצויינות שלך, שלא לדבר על כשרון הכתיבה.
    ראי בי החל מרגע זה קוראת מתמידה שלך.
    בון ז'ור
    נרי