מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: נועם שיזף על וורנר הרצוג

7 ביוני, 2013

ורנר הרצוג. צילום: Erinc Salor (תמונה מותרת לשיתוף מתוך ויקיפדיה)

באחת מאותן צלילות לתהום של "מעריב", הגה מישהו בהנהלת העיתון לקחת את נסיעות היחצנות – אותן עיסקאות מפוקפקות של טיסה-ומלון-תמורת-סיקור-אוהד – ולהשתמש בהן כבונוסים לעובדים שמשכורותיהם הלכו והצטמקו. יום אחד קרא לי אחד מבכירי העיתון וחייך – "רק תדע שמרוצים ממך פה. החלטנו לשלוח אותך ליוון!" הייתי אמור לסקר השקה של איזו קונסולת משחקים (הידע שלי בנושא היה ונשאר אפסי) לבלות לילה באתונה, ולעלות על הטיסה הראשונה לארץ.

חשבתי קצת, ואמרתי לא תודה. התאריכים לא מסתדרים. האמת שפשוט נעלבתי. האתיקה שלי הועמדה על המדף במחיר מבצע. מילא להיות מושחת, אבל בשביל חבילה שעולה 150 דולר באיסתא? כמו בבדיחה המפורסמת, החלטתי שאם אני יורד לזנות, אז לפחות שהמחיר יהיה הולם.

ההזדמנות לתיקון הגיעה די מהר, כשאחת מחברות הפצת הסרטים ביקשה לשלוח כתב של "סופשבוע" לראיון עם הבמאי הגרמני וורנר הרצוג. הם לא היו מוכנים לשלם על השהות, אלא רק על הטיסה. עורך המוסף התלבט אם ללכת על זה, ופנה אלי. אני נאלצתי להסתיר את ההתלהבות שלי כדי שהוא לא יחשוב בעתיד שאני חייב לו משהו. הצעתי לממן את השהות שלי בלוס אנג'לס מכיסי, והאמת היא שהייתי משלם גם על הטיסה אם היה צריך. הייתי אז בשיאה של תקופת הגל החדש המערב גרמני באובססיית הסרטים שלי, והתאווה שלי לסוריאליזם אקזיסטנצאיליסטי יצאה משליטה. את פסבינדר אני מאשים בהתפרקות מערכת היחסים הקודמת שלי: לדעתי בת הזוג שלי חשדה – כנראה בצדק – שהכרחתי אותה לראות את "רולטה סינית" בתור מבחן נאמנות פסיכופטי.

למרבה המזל פסבינדר מת ואילו וורנר הרצוג חי ושגשג, כי אני לא רוצה אפילו לדמיין את הנסיעה ללוס אנג'לס אם זה היה להפך. זמן קצר לפני שנפגשתי איתו, הרצוג הוציא את סרט התעודה "גריזלי מן" שגם הצליח בסאנדנס, וגם הפיצ'ר שהיה העילה לראיון, "Rescue Dawn", נחשב לאחד הקומוניקטיביים ביותר שהבמאי עשה. "גריזלי מן" הוא סרט מסעיר ומטריד, אבל אני רציתי לפגוש את הרצוג בגלל סרטיו המוקדמים: "אגירה – זעם האלים", "המסתורין של קספר האוזר" ו"פיצקרלדו" המגלומני, סרטים שכשאתה רואה אותם ברור לך שיש מאחוריהם סיפורים מוזרים ומשונים עוד יותר ממה שעל המסך, והם מצליחים להיות מהפנטים ופואטיים ומטופשים ומגוחכים ויפים, והכל באותו הזמן. גם ממרחק כמעט עשור, כשאין לי הרבה סבלנות לקולנוע, אני זוכר הבזקים של תדהמה והתרגשות שהיו לי בצפייה הראשונה בהם. יש הרבה סרטים טובים יותר מהסרטים של וורנר הרצוג, אבל אין סרטים דומים להם, ואין עוד אף אחד שמביים כמוהו.

מפגשים כאלו הם בדרך כלל מתכון לאכזבה, ולו רק בגלל הכישלון המובנה מראש בהתקרבות יתרה למושאי ההערצה. אין שום דבר שמבטיח שסופר או שחקן או זמר מבריק הוא גם איש שיחה מוצלח ומעניין או מרואיין טוב. מהניסיון שלי גם המצב ההפוך הוא לא בהכרח נכון. אין מתאם בין גאונות לאנטיפטיות או דיסלקציה חברתית. אופיים של מפגשים חד פעמיים עם אנשים – וזו מהותו של הראיון העיתונאי – הוא דבר כאוטי לגמרי. לפעמים זה נהדר, לפעמים זה חרא, בדרך כלל זו פשוט עבודה.

בעולם הבידור ובמיוחד בקולנוע ובטלוויזיה יש גם כמה בעיות ייחודיות בראיונות, ובראשן הצורך לספק את הסחורה הבלעדית-לכאורה להרבה מאוד עיתונאים. לכן ראיונות נערכים בתנאים מאוד מגבילים, במקומות אנונימיים כמו איזה לובי של מלון, בסרט נע, או גרוע מכל – ההמצאה שנקראת ג'אנקט: קבוצת עיתונאים נכנסת לראיון עם הכוכב לחצי שעה, כל אחד זוכה לשאלה או שתיים, ולכולם ביחד יש ביד ראיון "בלעדי". כולם יודעים שבאותה מידה היה אפשר לשלוח את השאלות במייל ליחצן של הסרט, אבל עדיין מסכימים לסידור הזה.

להרצוג לא היה סוכן, וכל מה שאשת יחסי הציבור עשתה זה לתת לי את המייל שלו ולבקש שאקבע איתו בעצמי, כי ככה הוא רצה. הוא היה ענייני באימייל – הציע שאתקשר אחרי שאנחת ושניפגש אצלו בבית. שמחתי לנסוע ללוס אנג'לס. הייתי בעיר הזאת כמה פעמים ואהבתי אותה מאוד, למרות שקשה היה לי להבין את הסיבות לזה. אין ספק שסן פרנסיסקו או ניו יורק ובטח פריז וברלין מוצלחות ואנושיות הרבה יותר. שכרתי פולסוואגן פולו ומצאתי מקום במוטל בשדרות הוליווד. הרצוג גר באזור וונדרלנד, גבעות במערב הוליווד שגרה בהם אוכלוסיה בוהמיינית-בורגנית משהו, לפחות לפי ההתרשמות השטחית שלי.

נפגשנו פעמיים, יום אחרי יום, כל פעם לכמה שעות. מדובר בהתמסרות יוצאת דופן מצדו, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני לא הייתי הכתב של ואניטי פייר, בסך הכל של מעריב. אין לי מושג אם הרצוג התנהג ככה לכל העיתונאים, אבל איתי הוא היה סבלני, כן ומשעשע, וגם ארוחת הצהריים שהוא ואשתו הכינו היתה טעימה. את הכתבה שעשיתי איתו אתם יכולים לקרוא כאן (כמובן, משולבת שם הרבה אינפורמציה שאספתי בתחקיר ומכל חומרי הארכיון). אם היו קטעים משמעותיים בראיון שלא נכנסו לכתבה הסופית אז כבר שכחתי אותם מאז. אני זוכר ששאלתי אותו על הביקור שלו בארץ או איזו "נקודה ישראלית" אחרת שגירדתי בכח, ואלו היו הרגעים הבנאליים ביותר בשיחה, אז ויתרתי עליהם בכתבה.

 

הכותב והקולנוען האהוב עליו. לוס אנג'לס, אי אז

עכשיו אני אנסה להסביר למה הזמן שביליתי עם וורנר הרצוג היה יוצא דופן כל כך מבחינתי, למה המפגש איתו לא רק התעלה על הציפיות שלי אלא הפך לאחד הרגעים החשובים בחיי, ושאני חושב עליו מדי פעם, בעיקר ברגעים רעים או טובים במיוחד.

הסיבה אינה קשורה לכתבה שהתפרסמה לבסוף – היו לי גם טובות יותר –  אלא למי שאני ולדברים שמעסיקים אותי. ב-2007, זמן הראיון, הייתי כמעט אחרי עשור בעיתונות, ועבדתי בארגון שהיה נעים למדי בהבט החברתי שלו, לא מאתגר בהיבט המקצועי, ומחריד בהבט הארגוני. "מעריב", ובמיוחד מוסף הדגל שבו עבדתי, כבר השלימו עם התבוסה ל"ידיעות האחרונות" (הכאפה מ"ישראל היום" עוד לא הגיעה), והעניינים במערכת התנהלו במעין אנרכיה לוזרית. הנחת היסוד היתה שהסיפורים הפופולריים יתקיימו ב"ידיעות אחרונות", הדברים המעניינים ב"הארץ", ו"מעריב" יחיה על שאריות מפה ומשם, ועל יוזמה אישית וכישרון, שלפעמים עלו יפה ולפעמים לא. חלק ניכר מהזמן הוקדש לרכילות מסדרון ולענייני ברנז'ה. העיתון איבד מהרלבנטיות שלו בהדרגה, אבל בו בזמן עובדיו החלו לעסוק בעצמם באובססיביות.

עוד דבר שפיתחנו ב"מעריב" – ופה ממש נפלתי למלכודת כי הסיטואציה הבליטה תכונות שהיו אצלי ממילא – זה מין חוש ביקורת ציני ומריר, אנטליגנטי אבל גם זחוח. אני חושב שברקע עמדה איזו הנחה מוסכמת שאם היה לנו התקציב – או אם היה העורך המתאים – או אם היחצנים היו מסכימים לתת לנו כמה דברים שווים – או אם היה יותר כח אדם – כלומר, אם הנסיבות היו לטובתנו – היינו עושים דברים מדהימים ומופלאים שהיו עומדים בפנתיאון של העיתונות לצד ימי הזוהר של "העולם הזה", "חדשות" ו"העיר". עד שזה יקרה, זלזלנו בהרבה דברים שכן עשינו, וזלזלנו באחרים. כל סיפור טוב ב"ידיעות אחרונות" היה מיחזור של משהו שכבר נעשה, כל כתבה ב"הארץ" היתה נפוחה ומלאה בעצמה, וכל פרויקט אצלנו היה סתם בלוק למלא עמודים בחג. ובאותו הזמן גם התקיים איזה רובד אחר, שבו באמת השקענו בכל מיני דברים, אבל שידרנו ארומה משועשעת וקלילה כלפי חוץ, מצפים לכישלון או לפחות לאדישות שבה התקבלה העבודה שלנו, עובדי העיתון השני הכי נקרא והשלישי הכי חשוב (החריג היחיד היה מדור הספורט של מעריב, שהיה עיתון מתפקד, תחרותי ומאתגר יותר מכל מקום אחר שעבדתי בו). בקיצור, סבלנו מנוירוזה קולקטיבית: אגו טריפ משולב בחרדת ביצוע, שזיהינו בטעות כסימנים לאופי מיוחד.

הרצוג היה ההפך הגמור. הוא היה אדם נחוש, אופטימי, בעל תפוקה מדהימה, וזה עדיין לא הפך אותו לטמבל או לבנאלי. הוא התייחס לעצמו ולעבודה שלו באופן מודע ואפילו אירוני, אבל באותו הזמן הוא היה מחויב לה לחלוטין. כשהוא דיבר על התרנגולת הרוקדת ב"שטרוצק" לא היה ברור אם הוא משוכנע באמת או שהוא צוחק על עצמו, אבל כשהוא סיפר על היופי של הצילומים שהותיר אחריו טימוטי דרדוול – "גריזלי מן", שנטרף על ידי הדובים שאהב – וורנר היה רגיש, מלא חמלה ואהבה.

המחשבות שלי על לוס אנג'לס הסתננו לשיחה ולהרצוג היו סיפורים מצחיקים, כמו על זה שבשכונה שלו מותר לעשות ג'וגינג אבל אם תלך ברגל המשטרה תעצור אותך בתור תמהוני, או על הפעם שמישהו ירה בו עם רובה אוויר בזמן ראיון לבי.בי.סי. הוא גם הסביר למה הוא עזב את גרמניה ובחר להשתקע בעיר הכי לא אינטלקטואלית בעולם.

לוס אנג'לס, הוא אמר, היא עיר שבה לא מסתכלים לאחור. מקום שבו שופטים אותך על מה שאתה עושה בלבד. הוא נזכר בחיבה במפיק שאמר לו שהסרט שהרצוג סיים עבורו "גרם לי לרצות להקיא", ועל איך שהמפיק הזה קבר את הסרט בשעה מתה בטלוויזיה. הרצוג כמעט צחק כשהוא אמר שהוא עדיין משוכנע שמדובר באחד הסרטים הטובים שלו.

ניו יורק וסן פרנסיסקו הם מקומות לצרכני תרבות, למבקרים ובעלי מוזיאונים, הוא הסביר, ובגרמניה המצב עוד יותר גרוע – שם שקעו כולם "לאווירה של תלונה מתמדת". אבל בלוס אנג'לס "אם מה שעשית לא עובד, אתה צריך להפשיל שרוולים ולעשות משהו אחר". מאותה סיבה הוא לא סבל את האקדמיה לקולנוע, וטען שחיים של עשייה והתבוננות הם בית הספר היחיד לאמנות. אולי אלו נשמעות כמו אבחנות סתמיות, אבל קשה לי להסביר עד כמה חוגים מסוימים קידשו את האירוניה המגחכת והאימפוטנטית בתור מצב קיומי, ועד כמה החזרה לעולם של אופטימיות ולקיחת אחריות נראית לי כיום דבר קריטי עבור יוצרים. הרצוג גם שמח לדבר על הסרטים שאהבתי, הוא הסביר למה היה לו חשוב לצלם את סצינת הרפסודה ב"אגירה" עם 450 קופים אמיתיים, אבל הוא לא ניסה לפרש מה הקופים מסמלים או למה הם בכלל שם. וכך הלאה.

אפשר לטעון שחיבבתי את הרצוג כי הוא היה נחמד אלי הרבה יותר ממה שציפיתי מאדם במעמדו ובגילו, או כי באתי בהחלטה מראש להתאהב. אבל אני גם חושב שהוא היה מעורר השראה. הוא גרם לי לרצות למהר הביתה ולעשות הרבה דברים אחרים, חדשים ומלהיבים, ולא לפחד או להסתכל לאחור – או לפחות, לקחת מעכשיו את הדברים בפרופורציה. האם יש עוד משהו שאנחנו יכולים לבקש מהגיבורים שלנו?

 

– נועם שיזף הוא עיתונאי ובלוגר.

0

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":

"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דברדקלה קידר על עמוס עוזאורית גידלי על דוד גרוסמןהצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץיערה שחורי על מרגרט אטוודעמרי הרצוג על ג'מייקה קינקיידאיריס אליה כהן על טוני מוריסוןענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.



תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות תרבות



תגובות:

  1. מאת נעמי:

    הרגעים בהם יוצר מתמלא בחדוות עשייה,
    והבנה וידיעה שהמנוע של העשייה היא עבודה קשה,
    הם נפלאים, וחשובים, והרבה פעמים גם מתגמלים!

    איזה יופי שקיבלת שיעור כזה ממקור ראשון!

  2. מאת מירי דוידוביץ:

    צור – המפגש עם גיבורי התרבות שלנו לעיתים קרובות מאכזב . בדיוק מהסיבות שהזכרת . התמזל מזלך !
    כנרת – את עורכת מעולה .

  3. מאת אלכס:

    סיפור נהדר, קומבינציה מושלמת של ישראל, ניחוח אירופאי בארה"ב יחד עם פרספקטיבה על תעשייה משתנה וכנות אישית רבה.

  4. מאת רייוי:

    שמחה שקראתי, תודה נועם.
    יש דברים שאדם קורא והם באים בתזמון מוצלח ומשתקפים בסימני שאלה הקשורים לענינים אישיים.
    מעבר להנאה שבקריאה, פשוט האבחנות והשתלשלות סיפורך, כמו גם הגישה –
    איך אומרים הצעירים בימינו- באה לי טוב.

  5. מאת כנרת:

    "אגו טריפ משולב בחרדת ביצוע". הגדרת כל כך נכון את הנוירוזה של הדור הזה, איזו ציניות שתוקעת מקלות בגלגלים של עצמך. אני ממש שמחה שפגשת את ההרצוג כשפגשת אותו. נשמע שזה קרה ברגע המדויק.

  6. מאת אנה:

    פווסט נפלא וגם לי הוא בא טוב.
    הוא מהפוסטים האלה ששווה לשמור מכוכבים כי תמיד הוא יבוא טוב.
    ובמיוחד היום, הפוסט הגיע כתרופה ופיצוי על שיחה מייאשת ומדכאת עם איש שאני בכלל לא מכירה ובחר להטיח בי את תורתו הפאסימית והמדכאת.