מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד

12 ביוני, 2013

 

שלוש שנים הייתי מאוהב בג'מייקה קינקייד. הייתי מאוהב בה מטעמים אנוכיים לחלוטין, שהם מטבעה של אהבה אינפנטילית, יוקדת ורוגשת: הנובלה שיצאה בעברית, "לוסי", שינתה את חיי. כך בפשטות: היא שינתה את האופן שבו אני קורא וכותב, היא הסבירה לי בעריצות את חסרונותיי ופגמיי, והותירה אותי לקושש את השברים. וכמו מאהב נבגד, חידשתי את חיזוריי בעוצמה אובססיבית, מזוכיסטית: קראתי את כל מה שכתבה – שירים, מסות, ספרי גננות ופרוזה; התבוננתי בתמונותיה ברשת. כתבתי עליה, לימדתי אותה, דיברתי אותה. מי שלא היה שותף לאהבתי, נודה במחי יד.

ידעתי שהיא יפהפיה. ידעתי את זה מתוך הכתיבה שלה, משום שאנשים יפים (מבחוץ, איפה שזה נחשב), כותבים אחרת, ויופיים בוטח בין השורות. והיו לי פנטזיות: אולי תגיע לארץ, ואזמין אותה לארוחת ערב, ואולי נדבר אל תוך הלילה ונמצא זו בזה נפש תאומה. אולי.

ואז היא הגיעה לארץ. היא הגיעה לארץ! אורחת של אוניברסיטת תל-אביב, ולוח הזמנים הצפוף היה מאוכלס במיני שיחות והרצאות. פיניתי את השבוע. עקבתי אחריה.

במפגש הראשון הייתי מוקסם מנדיבותה, מאצילותה, מיופיה. היא דיברה על כתיבתה, כמו שסופר מפורסם מדבר אל מול קבוצה של ילדים נרגשים ואיטיים. לא העזתי לשאול אותה שאלה, לא הצלחתי לנסח את השאלה שתשאיר בה חותם, שתאמר לה: זה אני, ואני מכיר אותך, ואני שונה מכל האחרים שמכירים אותך פחות ממני. אחת החוקרות בקהל, שעוסקת בלימודי אתניות, פנתה אליה באריכות. גם אני, היא אמרה לה, מרגישה זרה בכל מקום שבו אני נמצאת. גם אני, כמותך, שחורה בין לבנים, נודדת בין בתים שאף אחד מהם אינו ביתי. היא דיברה מדם ליבה, בהתרגשות עצומה. ג'מייקה התבוננה בה בריכוז. שמעה את דבריה עד תומם, ואז אמרה לה מעדנות: "אני מצטערת. לי את נראית לבנה לגמרי".

כמה רוע מרהיב, אלגנטי וצונן היה במשפט הזה. והוא היה במקומו: כי ג'מייקה קינקייד היא אישה קריבית, שנשלחה לעבוד כאומנת למשפחות עשירות בארצות הברית, וגם על כך היא כותבת. והיא כותבת באופן שמבהיר, שאת הסיפור שלה הקורא הלבן לא יוכל להבין לעולם. היא לא כותבת זאת ממצוקה, או בהתחנחנות; אלא דווקא בהתרסה וזעם. הסיפור שלה פרטי לגמרי, רק שלה – לא מוקד להזדהות, לטשטוש, להרחבת האישי אל החברתי והפוליטי. בכלל לא. ומשהו מהעוצמה ההרסנית של כתיבתה הופגן במשפט הקצר הזה. נדמה לי שרק אני הבנתי אותו.

עקבתי אחריה ממפגש למפגש. היא זיהתה אותי. הנידה לי ראש. במפגש האחרון, היא הודתה לקהל. ואמרה: אני רואה שיש לי פה מטרידן, שמגיע לכל מקום שבו אני מדברת. היא ירדה מהבמה ונתנה לי כתב עת שבו פרסמה סיפור קצר, על השמלה שלבשה כשהיתה ילדה.

אם כך, היא רואה אותי, מכירה באהבתי, ומגיבה לה! לא הרהבתי עוז לדבר איתה. אבל ארבתי, ארבתי לביקור חוזר, שבו הכל יהיה אחרת: היא תזכור את פניי, ואני אגש אליה ואזמין אותה לארוחת ערב, עם אנשים נוספים שיעניינו אותה. ואחר כך אולי נדבר רק שנינו. התסריט היה מפורט לחלוטין בראשי.

והיא הגיעה שוב, כעבור שנתיים, לפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים. הפעם עלה בי רעיון: להביא את הכיתה שאני מלמד, ושלמדה אותה, למפגש אינטימי יותר, שאלות ותשובות. וכך היה. לאחר ההרצאה הפומבית, ישבנו ביחד על המדרגות, והסטודנטים הנרגשים סיפרו לה: הם סיפרו לה על הזרות שלהם. חלקם יצאו מהארון, היו שהתלוננו על אפליה, סיפרו על קשיים משפחתיים וכלכליים. הם רצו שהיא תבין שסיפורם אינו שונה משלה. היא האזינה בתשומת לב, אמרה מילה טובה. ובוודאי תהתה: מדוע אנשים טורחים לספר לי על קשייהם. מדוע הם רואים בי בת-ברית. מדוע אני צריכה לאשר את קיומם של זרים, כשאת קיומי איני יכולה לאשר.

אחרי חצי שעה תמו השאלות. הסטודנטים התפזרו, ואני נעמדתי לידה, בפה יבש ובלב הולם. התחלתי לגמגם, כאידיוט גמור, גמגומים מגושמים של מעריץ: עד כמה אני אוהב את כתיבתה, עד כמה היא השפיעה עליי. האנגלית ברחה ממני, כששאלתי אם היא זוכרת אותי מביקורה הקודם בארץ.

היא אמרה:

"Thanks for bringing your students. It was lovely. But excuse me, I now have but limited interest. Can you show me the way to the dining room?"

וכך עשיתי.

 

– ד"ר עמרי הרצוג, מבקר ספרות ומרצה לתרבות במכללת ספיר

0

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דברדקלה קידר על עמוס עוזנעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוגאורית גידלי על דוד גרוסמןהצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץיערה שחורי על מרגרט אטוודעמרי הרצוג על ג'מייקה קינקיידאיריס אליה כהן על טוני מוריסוןענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.


תגים: ,
שייך לקטגוריות כתיבה, תרבות



תגובות:

  1. מאת יערה:

    איזו אכזריות אקראית ואיזו רשימה מופלאה. גם אני הסתופפתי שם בביקור של ג׳מייקה קינקייד בחוג לאנגלית ולא העזתי לפתוח את פי. (ואני ג׳ון/לוסי הוא ספר נהדר).

  2. מאת עדנה:

    למרות שאני נהנית מאוד מאוד (מאוד!) מכל רשימה שמתפרסמת השבוע בפרויקט המפגשים הזה, אני חושבת שזו התעלתה על כולן. פער אדיר כזה בתפיסת הסיטואציה – הלב המעריץ לא יכול לסבול

  3. מאת דקלה:

    יפהפה ומקפיא דם.

  4. מאת ליאת:

    עמרי, הטקסט שלך שבר את לבי.

  5. מאת גלית ברוידא:

    עמרי, לפני כמעט שלוש שנים הכרת לי את קיקייד ונפתח לי צוהר לעולם חדש, הטקסט הזה סגר את המעגל בדיוק בימים בהם מסתיימים הלימודים. תודה.

  6. מאת ענבל:

    אני אוהבת אותך, עמרי הרצוג. אתה (כמעט) ג'מייקה קינקייד שלי.

  7. מאת רוני:

    תודה שנתת לי את ג'מייקה, עמרי, לפני אי אילו שנות, בבית הקפה הקטן ההוא. ותודה על המבט המופלא, הפזיז, המאוהב, הנכון לכל. הסיפור הזה שבר את לבי אז, כשסיפרת, ועכשיו שוב. אבל זה שבר יפהפה.

  8. מאת ח ל י:

    פשוט נפלא, דווקא בגלל הענייניות, אאוץ.

  9. מאת איציק:

    מעולם לא קראתי אותה- עכשיו אעשה זאת. אני כל כך מקווה שיש לפחות בנאדם אחד או שניים בעולם שאני הג'מייקה שלהם. וכמה מעליב שנראה לי שאין. אוף.