קרמבו / איריס אליה כהן

13 ביוני, 2013

 

CremeBeau. סקיצה

היא רכונה אל שולחנה, מעלעלת בספר עב כרס שמונח עליו, נועצת פיסת נייר אל שדרתו ודוחקת אותו הצידה. שלום, מבטה מרפרף, נח עלי, על בטי, העוזרת שלה, שמנהלת מלחמת התשה מול מעריציה הרבים של הסופרת הדגולה. הדלת נסגרת מעבר לגבי. שבע דקות עומדות לרשותי, והן מתחילות להתפורר לי בגרון. הלשון שלי מחליקה פנימה, הלב מנער את הנשימות החוצה ובדרך נדבקים אליהן גרגירי אבק. תודה כל כך שהסכמת לפגוש אותי, תודה, רציתי, כלומר  – כדאי שתשבי קודם, היא אומרת וקמה ממקומה.

פניה רחבים וכהים, בגשר האף מצטלבים שני קמטים דקים. בשיפולי הלחיים והצואר סימנים של זקנה, והיא כל כך דומה לסבתא אסתר, הלחיים המזהירות, והעיניים. ועור השנהב השחור. כפות ידיה שלובות כנגד סנטרה. שרוולי חולצתה הפרחונית, וורדים, נרקיסים, אולי גם איריסים, גולשים אל שולחן הכתיבה הצחיח, נווה עטים ועפרונות צומח בקצהו. קול נקישת עקבים נשי עולה מן המסדרון הסמוך. בטי בטי בם. חמש דקות. אולי אפילו ארבע. ציפור קטנה לחשה לי שבאת מרחוק. כן, אני מהנהנת. מדמה דרור זהוב פלומה מסתופף אל אוזניה, מנקר ברסטות הכסופות הלקוטות אל עורפה. ההתרגשות, כמו הד תוך גופי, ממשיכה להנהן עוד כמה רגעים אחרי. אני עדיין מתקשה להישיר אליה מבט. אדר אדמדם רופס בחלון. לא רחוק ממנו, צריח היכל ספריית פייארסטון הנודעת. בין לבין, מטפסת תכלת שמיים אל על. ובכן, אַיְרִיס, בטי אמרה שהגעת מן המזרח התיכון, אני שוב מאשרת את דבריה במנוד ראש. שוכחת את כל מה שרציתי לומר לה. שוכחת שביקשה ממני לשבת. וגושים מתגוששים בגרוני. ולמה היא לא נוקבת בשם 'ישראל'? – איך הייתה הטיסה שלך? בסדר גמור. בסדר גמור. אני מנסה לגרוף את הכסא, אבל רגליו נתקעות בזיפי השטיח העבים. שלוש דקות. אני פה עם בעלי, כלומר בן זוגי, אני מאנגלשת נשיות מודעת, סבוכה, תוהה אם נכונות השמועות שגם היא במחרימים את ישראל, יש לו כאן כנס, בפרינסטון, אז חשבתי, (טוב, היא יודעת שכאן זה פרינסטון) לא האמנתי שתסכימי –  הדרור חג בחדר, נח לשבריר על משענת הכורסא, מדדה בין מדפי הספרים המחפים את קירות החדר… אולי כדאי שאזכר בדברים שרציתי לומר לה? משהו על פלורנס, סת', בייבי סאגס, פקולה, הנשים שלה, שמופיעות אצלי בחלומות, מבקרות אותי בהקיץ, כותבות אצלי שורות שלמות בתודעה – אז מה מביא אותך לכאן? קולה, שגם הוא צבוע בגוונים של סבתא אסתר, מקדים חיוך עגלגל שמסתחרר באישוניה. אַתְּ. אני מרהיבה, והפגישה הזאת שכבר חודשיים תופסת כל הרהור שמסתובב אצלי בראש, כל דקה שנעצרת על סף המצח, שנדחקת לכל שיחה אפשרית,  גם עם זרים גמורים ברכבת, במטוס, בארוחת הערב אליה הוזמנו אתמול, הולכת לשום מקום. שתי דקות. אני לא מצליחה לארגן את ההתרגשות לכדי שני משפטים רצופים. ובטי נכנסת, בחיקה שני בקבוקי מים מינרליים ובידה שקית כתומה מרשרשת. סבתא הייתה טומנת בשקיות כתומות, בדיוק כמו זו, סוכריות, מסטיקים, עוגיות. אוי סבתא. אני מצטערת, גברת כהן. אני נאלצת לקטוע את שיחתכן. כן, כן. כמובן, אני מפוררת עוד כמה מילים על השטיח ורואה את הדרור מנקר עוד רגע בכף ידה ומתעופף לו החוצה, לא לפני שטוני מוריסון שולה מן השקית קרמבו בטעם וניל. קחי, קחי, תהיי שמחה. אל תצטערי על שום דבר שקרה, אל תצטערי על שום דבר שלא קרה. וזה לא ייאמן. ככה בדיוק סבתא אסתר הייתה אומרת.

– איריס אליה כהן, ילידת 1969 ואמא לארבעה ילדים, היא יוצרת רב תחומית וסופרת המתגוררת בקריית טבעון. ספר הביכורים שלה, "מכתוב" (הקיבוץ המאוחד), זכה בפרס שרת התרבות 2011 ובפרס רמת גן  2012. לאחרונה יצא ספרה השני, "דושינקא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013) שזכה אף הוא באהדת הקהל ולשבחי הביקורת.

 

0

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":

"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דברדקלה קידר על עמוס עוזנעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוגאורית גידלי על דוד גרוסמןהצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץיערה שחורי על מרגרט אטוודעמרי הרצוג על ג'מייקה קינקיידענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.



תגים: , ,
שייך לקטגוריות כתיבה, תרבות



תגובות:

  1. מאת נעמי וילנר:

    כתבת כל כך יפה (-:

  2. מאת שרון:

    ואוו!